האש הפנימית שמעולם לא כבתה
קראנו השבת את פרשת צו, "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב). מצוות העולה, קרבן התמיד. קרבן תמיד הוא קרבן של כל הציבור כולו, קרבן אחד שעולה כל יום ויום. יש בחז"ל שכלל גדול בתורה הוא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם יט, יח), אך כלל גדול מזה הוא: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (שמות כט, לט). אנחנו מבינים ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל מאוד גדול כי הוא כולל את כל המצוות שבין אדם לחברו, כי כשאדם אוהב את חברו הוא יעשה את כל מה שאפשר לטובת חברו. והעומק במצווה "ואהבת לרעך כמוך" הוא שהסיבה לאהבת הרע היא שכולנו בניו של ריבונו של עולם, לכולם יש יסוד אחד משותף מאחד, ויש כאן גם הכרה של אמונה. אם כן, "ואהבת לרעך כמוך" כולל את כל התורה כולה. אך מדוע כלל עוד יותר גדול הוא "את הכבש האחד תעשה בבוקר" ונראה שסיבת הדבר היא כי "את הכבש האחד תעשה בבוקר" מקשר ומאחד את כל ישראל, ויש כאן נקודה נוספת של עבודת ה' תכונה מיוחדת - התמידיות והנצחיות. קרבן תמיד, תמיד מקריבים את הקרבן. החיבור לריבונו של עולם מושלם.
אנחנו רואים את הדברים בהמשך: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו). אמנם את קרבן התמיד אנחנו מביאים רק בבוקר, אבל הוא נחשב תמידי כי מביאים אותו כל יום. והאש שעל המזבח צריכה להיות אש תמיד, גם כשאין קרבנות. למה, הרי לא משתמשים בה, ובכל זאת האש צריכה לדלוק. המזבח מבטא את הקשר בין ישראל לקב"ה, ואש הדבקות וההקרבה תוקד על המזבח כל הזמן, האש הפנימית לא תכבה. הגילויים בפועל לא תמיד נמשכים, אדם אוהב את ריבונו של עולם, אך המעשים המבטאים את האהבה הזאת הם לא דבר תמידי. הלב צריך להיות מחובר לריבונו של עולם תמיד ובלי גבול. אש הקודש שמבטאת את דבקות עם ישראל בריבונו של עולם תוקד על המזבח ולא תכבה.
אני חושב שאפשר לומר שגם כשבית המקדש חרב, וישראל לא מקריבים קרבנות וכבר אין מזבח שהאש דולקת בו - האש הפנימית עדיין קיימת, מה שהמזבח ביטא לא פסק. החיבור של עם ישראל לדורותיו עם ריבונו של עולם מעולם לא נפסק, המציאות הכללית של העם לא התנתקה. פרטים התרחקו, לפעמים אפילו פרטים רבים, אבל האומה כאומה נשארה תמיד נאמנה, גם כשלפעמים ייצגו את הנאמנות הזאת רק יחידי סגולה. לפעמים יש רבים יותר, אנשי קודש ואנשי תורה, אבל זה לא ייצוג של עצמם אלא של האומה כולה. אש התמיד לא כבתה אף פעם.
ראיתי שבזוהר מוזכר שלאש המזבח יש לפעמים תפקיד לשרוף, אם יש מצב שמישהו נכשל ובערה בו אש זרה, אש התאווה, אש של רצונות לא טובים - התפקיד של אש התמיד היא לסלק את הבעירות הללו, תיקון אש התאווה הוא להבעיר אש קודש, אש שורפת אש. זה באמת עניינו של קרבן העולה, קרבן העולה מכפר על הרהורי הלב, זה קרבן שכל כולו מוקרב למעלה, קרבן שמעלה אותנו למדרגה עליונה שכאילו למעלה מהמציאות, התמסרות והתבטלות מוחלטת למקור האלוקי. אנחנו מוסרים את הכול, מסירות גדולה עד הקצה האחרון, וכך מתקנים גם את ההרהורים הקטנים, ההרהורים שכביכול אין בהם ממשות.

תורה במקום הקרבנות
בהמשך הפרשה יש סקירה של כל הקרבנות, ובסיום מוזכר: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (שם ז, לז). הגמרא בסוף מסכת מנחות אומרת (קי, א):
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם" כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי "לעולה למנחה" - עולה ומנחה מיבעי ליה, אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם.
מה נקודת ההבדל בין ריש לקיש לרבא? ריש לקיש אומר שאם אדם לומד תורה ויש לו צורך להקריב קרבנות, כאילו הקריב את כל הקרבנות כולם. רבא בא ואומר שמי שעוסק בתורה בכלל לא צריך להקריב קרבנות, הוא כל כך דבק בקב"ה, שהרי התורה היא שורש הדבקות בריבונו של עולם, וממילא העוסק בתורה לא נכשל בשום חטא ועוון ולא צריך להביא שום קרבן שיכפר עליו.
אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם" כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
מה בא רבי יצחק להוסיף "זאת תורת החטאת", יש תורה מיוחדת לחטאת. כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. אגב, הרב זצ"ל דייק במילים ש"עוסק" אין הכוונה למי שסתם קורא את הפרשה, אלא מי שמעיין בה, מי שלומד את מסכת זבחים. על כל פנים, מי שעוסק בקרבן כאילו הקריב אותו. לימוד התורה הוא השורש של כל המצוות כולן, כשאדם עוסק בלימוד תורה כאילו שהוא קיים את המצוות כולן. אבל לא כתוב שכל העוסק בסוכה כאילו קיים את מצוות סוכה וכל העוסק בשופר כאילו קיים תקיעה בשופר, זה נאמר רק על הקרבנות. יש כאן מעלה מיוחדת, עניינם של הקרבנות זה קירוב לקב"ה והתורה היא שורש הקרבה, ולכן העוסק בתורה מתחבר אל ריבונו של עולם בשורש. העוסק בתורת חטאת מתחבר בתורה לנושא של החטאת, ולכן הוא ממש כאילו הקריב חטאת.

האם אמירת פרשת חטאת פוטרת מקרבן
האם אדם שחייב חטאת ויאמר את פרשת חטאת נפטר מהחיוב להביא קרבן - יש על זה דיון בשו"ת הר צבי (אורח חיים א, סימן א). הטור אומר (אורח חיים א): "וכשיסיים פרשת העולה יאמר: ריבון העולמים יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה... ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה". הבית יוסף שואל:
ואם תאמר: מאחר שאינו אומר אחר קריאת פרשת חטאת יהי רצון שיהא זה חשוב וכו' אם כן למה כתב רבינו שקורא פרשת החטאת?
יש לומר דהא ודאי קריאת פרשת חטאת מכפרת קצת אם חטא חטא שחייבין עליו חטאת, ואפילו אם אינו יודע שחטא יקרא מספק, ואם חטא תכפר עליו ואם לא חטא הא מיהא יתנו לו שכר כקורא בתורה.
לשון הבית יוסף שהקריאה הזאת קצת מכפרת, ואם חטא יכפר עליו קצת.
ההר צבי שואל, מה זאת אומרת 'מכפרת קצת', הרי הגמרא במסכת תענית ובמסכת מגילה אומרת (תענית כז ב, מגילה לא, ב):
אמר אברהם: ריבונו של עולם שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר ליה: לאו. אמר לפניו: ריבונו של עולם הודיעני במה אירשנה. אמר ליה: "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת" וגו'. אמר לפניו: ריבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם.
הגמרא בסוף מסכת מנחות שהבאנו מקודם כותבת בצורה פשוטה שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, אז למה הבית יוסף אומר שמכפר רק קצת?
מבאר ההר צבי שאין הכוונה שאדם נפטר מחטאת, והוא מוכיח זאת מהסיפור במסכת שבת על רבי ישמעאל ברבי אלישע שקרא בשבת והטה את הנר בשוגג (שבת יב, ב). והוא כתב על פנקסו "לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" - למה היה צריך לדחות עד שייבנה בית המקדש, יגיד פרשת חטאת עכשיו ובזה כאילו הקריב חטאת! אלא שאין הכוונה שפרשת חטאת פוטרת מלהביא קרבן, אלא שהאמירה הזאת גורמת שלא יחול עליו עונש, יש דחייה של העונש עד שיביא את הקרבן. אדם שעשה תשובה על עבירה שיש בה לאו, חז"ל אומרים שתשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. מה זה 'תשובה תולה' - ראיתי פעם בנודע ביהודה שמבאר שאין כאן עונש אלא דחייה, עד שבא יום הכיפורים ומכפר. גם אמירת פרשת חטאת, ברגע זה לא דורשים ממנו להביא את הקרבן עד לזמן שיתאפשר לו להקריב.
הים של שלמה אומר שאדם יכול לומר את פרשת חטאת על תנאי במקרה שהוא לא יודע האם חטא או לא. ויעשה תנאי שאם חטא האמירה תהיה כאילו הוא הקריב, ואם לא שייחשב כקורא בתורה. שואל עליו המגן אברהם, הרי כל דין הקרבת חטאת הוא רק אם נודע לאדם על החטא. אם לאדם לא ידוע על חטא שהוא חטא, והוא הביא חטאת, היא לא מכפרת לו אפילו אם הוא באמת חטא, כך מפורש בפסוקים: "אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" (ויקרא ד, כג). אם כן, מה זה התנאי שאומר המהרש"ל, כך תמה המגן אברהם.
ההר צבי אומר שלפי הדברים האלה צריך לפרש את דברי הבית יוסף שיש שלוש דרגות בתיקון החטא. אם אדם הביא קרבן התיקון הוא שלם. אם נודע לו והוא אמר את ה"יהי רצון" זה תולה, כאילו הקריב חטאת. ואם לא נודע לו ובכל זאת הוא אומר את הפרשה מכפרת קצת, ולזה מתכוון הבית יוסף. היא לא מכפרת כמו אם נודע לו, שאז הוא מחוייב והאמירה תולה לו לגמרי, אלא במקרה הזה היא מכפרת רק קצת.
דיון שלם והתייחסות רצינית לאמירה הזאת - יש לה כוח כאילו הקריב. לא כמו קרבן ממש, אבל כוח שיש לאדם האומר את פרשת הקרבנות ומתכוון בה שהיה מוכן להביא את הקרבן. "יהי רצון מלפניך שיהיה שיח שפתותינו כאילו הקרבנו", זה אמיתי ופועל, כוח הדיבור של האדם פועל. לאדם יש כוח ליצור מציאות ולקבוע עובדות, כאילו הוא עשה כאן מעשה של הקרבת קרבן.
הב"ח אומר שאסור להגיד "יהי רצון" בקרבן חטאת כי יכול להיות שהוא לא חייב חטאת ובכל זאת אמר, ובכך הוא מביא חולין לעזרה. זו ממש בעיה. האמירה הזו היא אמירה פועלת וכך מתייחסים אליה. כמובן שמה שפועל זה לא ה"יהי רצון" אלא עצם אמירת הפרשה, והשאלה היא עם איזו כוונה הוא אמר את הפרשה. ההר צבי אומר שכשצדיק מתפלל על דבר שלפי דעתו הוא טוב, הקב"ה עושה את רצונו וממלא את הבקשה למרות שתצמח ממנה רעה:
ומעין זה מצינו בדוד מלך ישראל שביקש מהקב"ה בחנני ונסני אף על פי שהיה גלוי וידוע להבורא יתברך שאינו כדאי לו וכמה צער נצטער אותו צדיק ע"ז, מכל מקום נתמלא רצונו.
וכן ראיתי מפרשים הפסוק "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם" (תהילים קמה, ט), דלכאורה הוא כפל לשון, שמכיון שהוא עושה רצונם מה מקרא חסר שצריך לומר עוד ואת שועתם ישמע ויושיעם, ופירשו המפרשים דהכי קאמר, רצון יראיו יעשה מה שהם רוצים ואחר כך רואים שזה להם לצרה מה שביקשו וצועקים על זה, אפילו הכי ישמע ויושיעם מדבר זה שהם בעצמם בקשו מקודם.
אם כן, לענייננו אם אדם אומר "יהי רצון מלפניך כאילו הקרבתי חטאת" זאת אומרת שהוא רצה שהאמירה הזאת תהיה אמירה של קרבן חטאת, ואם כן זה נחשב כאילו הוא הקריב. זוהי כוונת הב"ח. אם הוא היה אומר רק את הפרשה בלי לומר את ה"יהי רצון", היא הייתה יכולה להיחשב כמו סתם קריאה בפרשה, אבל אם אדם אומר שהוא התכוון להקריב קרבן, ככה זה נחשב לו.
כל הלימוד והתבוננות הזו היא בשביל ללמד אותנו דבר חשוב. לאמירות הללו יש כוח פעולה, ואם אדם אומר דבר שלא היה נכון לומר זה מזיק, האמירה פועלת. לכן הב"ח אומר שלא יאמר על קרבן החטאת, אלא אם כן הוא יודע בוודאות שעליו להביא חטאת. בכל זאת אפשר להסביר את דברי המהרש"ל שיאמר על תנאי, שהכוונה היא שאם פעם נזכרתי ואחר כך שכחתי, אני כבר חייב, ולכן אדם יכול לומר שאם פעם הייתי חייב חטאת על זה יהיה הקרבן.
כוח הדיבור של האדם פועל מציאות, וכשאדם אומר את פרשת החטאת עם המשמעות העמוקה שלה, הוא כאילו הקריב חטאת.

שירת התורה
הגמרא במסכת מנחות אומרת (קי, א):
"שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" (תהילים קלד, א), מאי בלילות א"ר יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה.
לכאורה יש סתירה בפסוק, כי בבית ה', בית המקדש, לא עובדים בלילה. עבודת הקרבנות היא רק ביום ולא בלילה, ומצד שני כתוב כאן "העומדים בבית ה' בלילות". אם הם עומדים בלילות זאת אומרת שהם לא עוסקים בקרבנות אלא בלימוד תורה, כמו שמוזכר במקומות אחרים שעיקר לימוד התורה הוא בלילה. וכאן בפסוק משתמע שהעוסקים בתורה בלילה כאילו עוסקים בעבודה.
מקודם למדנו שמי שעוסק בתורה גדול עוד יותר מעבודה, רבא אמר שהלומד תורה כלל לא צריך להקריב קרבן, וכאן נאמר שהעוסק בתורה כאילו מקריב קרבנות. חז"ל מלמדים אותנו כאן שכוח התורה הוא כפול. לכאורה תורה לחוד ועבודה לחוד, כמו שחז"ל אמרו "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד" (ראה שבת י, א), תורה זו התקרבות אל ה' על ידי קבלת השפע העליון ואילו תפילה זו פניה שלנו אל ריבונו של עולם. תורה זה חיי עולם ותפילה זו חיי שעה. אלו שני סוגים של קשר בין ישראל לאביהם שבשמים, קשר אחד מכיוונו של הקב"ה ואנחנו הפסיביים, וקשר אחר שבו אנחנו הפונים אל ריבונו של עולם, אנחנו אקטיביים. עבודת ה' זו רוממות ורגש ואילו לימוד התורה זה שכל, זה דבר אחר.
אולי פה הגמרא רוצה ללמד אותנו שהתורה כוללת גם את הסוג השני, התורה גם נקראת שירה, היא לא רק שכל יבש, קר ועמוק - אלא היא שירה, היא חיים. המשנה אומרת שאינו דומה החוזר על תלמודו מאה פעמים לחוזר מאה ואחד פעמים, ולומדת זאת מהפסוק: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג, יח. חגיגה ט, ב). מי שלומד מאה ואחד פעמים הוא עובד ה', ומי שלא למד מאה ואחד אלא רק מאה, הוא עדיין "לא עבדו". הרב צבי יהודה הסביר שמאה פעמים זה מספר החזרות הממוצע, ובכל פעם שאדם חוזר מתחדש לו משהו בלימוד, כך עד מאה פעמים. אך אחרי מאה פעמים האדם מיצה את כל אפשרויות ההבנה, וכעת החזרות הן עבודת ה' - הוא דבק בתורה, רוצה לחזור עוד פעם ועוד פעם למרות שלא מתחדש לו שום חידוש והוא יזכור את הלימוד בלאו הכי. התורה נהיית גם לעבודת ה'.
כך יש לבאר גם את דברי רבי יוחנן במנחות, התורה היא גם עבודה, שירה ודבקות בכל המובנים.

הוספת טוב בעולם
אני רוצה לסיים בהשלמת הדברים של מרן הרב. יש שתי דרכים להשפיע על אחרים. הדרך הראשונה היא גלויה: אדם מסביר ומחנך, מלמד, כותב ספרים או מדבר בתקשורת. דרך נוספת שמשפיעה לא פחות היא ההתעלות של האדם בעצמו.
הרב באורות הקודש (חלק ג, עמוד שיד) אומר:
יודע הוא האדם בשעה ששפע של רוח הקודש שופע על נשמתו, שבכל עת שהוא מרומם את עצמו על ידי מעשים טובים, על ידי התעוררות עליונה לחשק האלהות, החכמה הצדק, היופי והמישרים, הוא משכלל בזה את התכונה הרוחנית של ההויה כולה.
כשאדם מתעלה הוא משכלל את ההוויה הרוחנית כולה.
האנשים כולם נעשים יותר טובים בסתר לבם על ידי ההטבה העליונה של אחד מהם. כמה עצובי רוח יגונם נעשה נח, ומהול בנטפי נוחם, על ידי התעוררות נחמת אל שבנשמה אחת בחזקה, אפילו החיות הטורפות וכל היצורים המזיקים נעשים יותר נחים, ארסם מתרכך מעט על ידי ההכרעה הכללית של הנשמה המתענגת על ד'.
כל טוב שמופיע משפיע על כל המציאות, אפילו הארס של החיות הטורפות מתרכך קצת. אחר כך הרב ממשיך שההשפעה היא לא רק בעולם הזה אלא בכל העולמות. זה מתוך התפיסה האחדותית. התחלנו מקרבן התמיד, הקרבן של כלל ישראל. עם ישראל הוא עם אחד, העולם כולו הוא אחד ובתוך העולם יש עם ישראל שהוא אחדותי יותר. אדם עושה פעולה והיא לא שייכת רק לו אלא לכל המציאות כולה. כשאדם מודע לזה זה עוצמתי מאד, וממילא גם ההשפעה של המעשים שלו גדולה מאד. כשאני דבק בקב"ה, העולם דבוק יותר בריבונו של עולם. כשאדם עושה דבר טוב, מופיע יותר טוב בעולם והעולם כולו מושפע מכך. אם אדם יודע את המשמעות העצומה של כל מעשה, ערך המעשים מתגדל וממילא הוא מתאמץ יותר לעשות את המעשים הללו.
תלמידים יושבים בישיבה ולומדים תורה, למרות שזה נראה כאילו הלימוד הוא אישי ואגואיסטי- זה פועל על כל העולם. אי אפשר להיות אגואיסט אנוכי, האדם מחובר לכל הכלל. זה לא מבטל את האישיות אלא מגדיל אותה.
הדבר שאיתו אדם מסוגל להשפיע על העולם יותר מכל דבר אחר זה לימוד התורה. בחורי הישיבה מוכרחים לדעת את גודל הפעולות שהם עושים, וככל שמכירים בזה יותר הפעולות משמעותיות יותר וגם האחריות שלנו גדלה. הלימוד בישיבה לא צריך להיות בשביל התקופה שאחר הישיבה, בשביל שאחר כך נצא ונשפיע, זה לא אמצעי בשביל מטרה שתגיע בעתיד. הלימוד הוא המטרה, הוא פועל את פעולתו מצד עצמו, ואולי גם יותר מכל המעשים שהאדם יעשה בעתיד. אנחנו חייבים להכיר בכך ולחזור על זה שוב ושוב.
⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227