בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הדרכות כלליות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

פנינה בת שרה

תנאי היסוד לקניין התורה ולקניין הארץ

השיעור עוסק בתנאים הבסיסיים הנחוצים לקבלת תורה בשלמות, על פי הפסוקים הפותחים את פרשת מתן תורה, הזהים לתנאים הדרושים לקניינה השלם של ארץ ישראל.

undefined

הרב חיים כץ

ט"ו בשבט התשס"ה
9 דק' קריאה 45 דק' צפיה
בפתיחת הפרשה העוסקת במתן תורה (שמות יט, א-ב) נאמר:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:
וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד ההר:

אור החיים הקדוש בפירושו על פסוק ב מעלה כמה שאלות:
קשה, למה איחר המוקדם, כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו שאמר "באו מדבר סיני"?... עוד ירצה בהעיר עוד, אומרו "ויבואו מדבר סיני", והלא כבר אמר בכתוב שלפניו "באו מדבר סיני"? עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר "ויחנו במדבר", הלא מובן הוא הדבר כי במקום ביאתם חנו?

במילים אחרות, יש כאן שלושה עניינים קשים: מדוע בפסוק א' מצויין שהגיעו למדבר סיני ובפסוק ב' מאחרים את המוקדם ומספרים שנסעו קודם לכן מרפידים, מדוע ישנה חזרה על הביאה למדבר סיני בשני הפסוקים הללו, ומה רוצה התורה להדגיש בכך שחנו במדבר.

אור החיים משיב על השאלות הללו בעניין אחד:
אכן כוונת הכתוב הוא להקדים שלשה ענינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתינו הנעימה.

הפסוקים הללו רומזים לשלושה תנאים הכרחיים אשר בלעדיהם לא ניתן לקבל תורה.
התנאי הראשון : התגברות והתאמצות בלימוד עד כדי מיתה "חוק" בלתי הגיוני. הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכרנה ה' לתורה, ידקדקו לומר לשון חוזק ואומץ, עד גדר שימית עצמו עליה , דכתיב (במדבר יט יד) "זאת התורה אדם כי ימות באהל", ודרשו ז"ל (ברכות סג:), דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות", כמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתם לומר עסק התורה, השתדלות התורה, ורבים כמוהו, ועיין מה שפירשתי בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת ממסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל (שבת פח:) למיימינים בה כו', ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול, וכנגד זה אמר הכתוב ויסעו מרפידים, לא בא להודיע מקום שממנו נסעו , שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים , כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז"ל (בכורות ה:) בפסוק (לעיל יז ח) וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים עד כאן, והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו ויבואו מדבר סיני.

מאמר זה של חז"ל, "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם", שייך ליסוד הראשון שאותו מבאר אור החיים, ההתגברות וההתעצמות בעסק התורה. האמצות זו צריכה להיות ללא גבול, ממש עד מוות. העיקרון הזה נרמז דווקא מהפסוק "אדם כי ימות באהל", מפרשת טומאת מת. מדוע מצאה התורה לנכון לרמוז את העניין הזה דווקא בפרשה ההיא?

בכל הרעיון הזה ישנו דבר העומד כנגד ההיגיון. עיסוק ושיקוע מלאים בתורה נראים לפעמים כמו משהו בלתי הגיוני. כפי שמובא במעשה הידוע במסכת שבת (פח, א):
ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא (מרוב שהיה רבא שקוע בלימודו, לא שם לב לכך שאצבעותיו שהיו מונחות מתחת לרגליו נפצעו בלחץ שהפעילו עליהן הרגליים). אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן "תמת ישרים תנחם" הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו "וסלף בוגדים ישדם".

אותו צדוקי היה אדם נורמלי, ולא היה מסוגל להבין איך אפשר להיות שקוע כל כך בדבר מסויים עד כדי גרימת נזק לגוף (דבר שכמובן אסור לכשעצמו). הוא ראה בכך המשך ישיר ממתן תורה במעמד הר סיני, כשגם שם הקדימו ישראל את הפה לאוזן ב"פזיזות", וקיבלו התחייבות על עצמם מבלי לבדוק במה מדובר. גם זו התנהגות בלתי הגיונית, הנמשכת ממתן תורה דרך רבא ועד לימינו אלה. רבא השיב לו - אנחנו ישרים, וזו למעשה אותה הנקודה שהתכוונה אליה הגמרא בברכות, שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם. הדרישה מהאדם, כאמור, היא להיות במצב של התמסרות, השתדלות והתאמצות בתורה עד כדי מוות, "אדם כי ימות באהל", באופן בלתי הגיוני, בלית מובן, כפי שנאמר באותה פרשה של טומאת מת "זאת חוקת התורה ", וחוק, כידוע, איננו תמיד מובן, לפחות לא לגמרי. העובדה שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם היא חוק, דבר שאין בו הבנה שלמה, לפחות לא לכל אחד. בעיניים הבשריות התנהגות כזאת נראית כמו "עמא פזיזא", אולם רבא לא חש בפציעה בזמן שלמד לא משום שהוא מנותק, או מת - אדרבה, מי ששקוע בסוגיה אינו חש את הבשר. הוא מגיע להשגות חיים בשיאן, למדרגה הגבוהה של החיים, כזו שבמבט שטחי נראית כמוות, אולם באופן מעמיק יותר, רואים כי היא שיא החיים. רבא נמצא במציאות חיים אחרת לגמרי מזו של הצדוקי. זו הישרות האמיתית.

על הפסוק "אם בחקותי תלכו" (ויקרא כו, ג ) מביא רש"י את דברי המדרש:
הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו - שתהיו עמלים בתורה .

גם שם נאמר "בחוקותי", חוק בלתי מובן, ועל כך אומר המדרש "שתהיו עמלים בתורה", משום שעניין זה של המסירות והעמל הדרושים ללימוד תורה, עד כדי מוות, אינם דבר מובן בעיניים רגילות. בהתבוננות מעמיקה יותר יש כאן פגישה עם השיא של החיים.

בהמשך הסוגיה שם בשבת נאמר עוד:
אמר רב חננאל בר פפא, מאי דכתיב "שמעו כי נגידים אדבר" למה נמשלו דברי תורה כנגיד? לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות. היינו דאמר רבא, למיימינין בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא .

רש"י בסוגיה שם מבאר מה פירוש "מימינים":
עסוקים בכל כחם, וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר.

סם החיים שבתורה שייך למי שעסוק בה בכל כוחו, במי שמרוב טרדה להבין ולדעת לא מסוגל לתקשר עם סביבתו.

מה פירוש "משמאילים"? זאת לא כתוב בפירוש ברש"י, אולם ניתן לומר על פי פירושו למילה "מימינים" שזהו שימוש ביד שמאל, ביד הפחות חזקה של האדם, שיכולה אמנם לעזור ולסייע, אולם לא לבצע מלאכה שלמה. לימוד כזה לפי הגמרא הוא ממש "סמא דמותא", סם מוות.

כאמור, אור החיים מדגיש עוד שגם אצל חז"ל מוצאים את הביטויים של "עסק התורה", "השתדלות התורה", ולא לחינם. מודגש כאן הצורך ללמוד בהתחזקות ובהתאמצות. וכפי שמובא בט"ז בהלכות ברכת התורה, ש"לעסוק" בדברי תורה כוונתו להיות שקוע בה כמובעל עסק, שמתעורר איתו בבוקר, נרדם איתו בערב וחולם עליו בלילה. זו כוונת הברכה שאומרים בכל בוקר "לעסוק בדברי תורה".

כנגד זה הדגישה התורה "ויסעו מרפידים", לא כדי לומר לנו מניין באו, אלא שהסיעו את עצמם מבחינת רפיון ידיים, כפי שדרשו חכמים שעמלק נלחם בישראל "ברפידים" - על שרפו ידיהם מן התורה, ואת אותו רפיון תיקנו על ידי בואם לסיני, על ידי הנכונות שלהם לקבל על עצמם את "עבודת משא בנועם ה'" , כלשונו של אור החיים.

התנאי השני - ענווה
בהמשך מבאר אור החיים את העניין השני הנרמז בפרשה:
ועניין ב' הוא השפלות והענווה, כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר (עירובין נד), וכנגד זה אמר "ויחנו במדבר ", פירוש לשון שפלות וענווה, כמדבר שהכל דורכים עליו.

כדי לקבל תורה צריך שהאדם יהיה עניו, אחרת "כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה, א). זהו התנאי השני הנדרש לצורך קבלת התורה, תחושה של הפקר, שאין לו לאדם דבר משלו בעולם, והכל דורכים עליו. וידוע מאמר הגמרא (תענית ז, א):
אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים"? לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך - אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

במסכת פסחים (סו, א) מסופר על הספק שהיה לבני בתירה, הנשיאים, האם דוחה קרבן פסח את השבת או לא. את התשובה לשאלה נתן הלל, עליו נאמר ששימש את שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, והוא הוכיח להם שאכן פסח דוחה את השבת, כדין קרבן ציבור, על פי גזירה שווה ועל פי קל וחומר. בעקבות כך, מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח.

הלל מצא לנכון להוכיח אותם על כך שלא ידעו את ההלכה הזו ונזקקו לעזרתו:
התחיל מקנטרן בדברים. אמר להן, מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.

היתה זו ביקורת מוצדקת, והיא קשורה לנקודה הקודמת שדיברנו עליה, הצורך להתגבר על העצלות כדי לקנות תורה. ובכל זאת, למרות ענוותו הגדולה של הלל שחז"ל דיברו רבות בשבחה, היה כאן צד מסויים של יהירות, והעונש עליו הגיע לאלתר:
אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת - מהו? אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי , אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר, כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון...

וכפי שמובא בהמשך הסוגיה:
אמר רב יהודה אמר רב, כל המתיהר - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו; אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי...

גם תוכחה מוצדקת צריכה להיאמר באופן מכובד, שאינו פוגע מדי במי שמוכיחים אותו, כפי שאומר רש"י בתחילת ספר דברים, בפסוק "במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב", את דברי המדרש:
לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל.

אצל הלל, על פי מדרגת הענווה המיוחדת שלו, היתה כאן חריגה, והעונש על כך, כאמור, היה מיידי.

התנאי השלישי - קבלת תורה דרך כלל ישראל.
העניין השלישי הנצרך כהכנה לקנות את התורה הוא ..בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, שעליהם אמר הכתוב (ירמיה נ לו) חרב אל הבדים (תענית ז), אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר " ויחן שם ישראל" לשון יחיד, שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה.

כפי שאי אפשר להשיג את התורה ללא עמל ויגיעה, ואין זו תורת חיים, וכן ללא התנאי הבסיסי של ענווה, כך אין שום אפשרות לקבל את התורה ללא כלל ישראל. אין מושג כזה של קבלת תורה ליחידים, ועל כך, כאמור, דורשת הגמרא את הפסוק "חרב אל הבדים ונואלו". יש "להתוועד יחד, לחדד זה לזה", וכאן רומז אור החיים לגמרא בקידושין (ל, ב):
"אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד - נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר את "והב בסופה" - אל תקרי בסופה אלא בסופה"

ישנו מצב של מעין שנאה ויריבות במהלך הלימוד, אולם הוא אמור להיות לצורך חיפוש האמת בלבד, ורק במהלך הבירור הזה, ומיד אחר כך "יסבירו פנים זה לזה". יש בפרשה הזו הדרכה בסדר הלימוד, התוועדות יחד, חידוד זה מזה, כעין שתי סכינים המושחזות זו מזו, בדומה למלחמה, אולם בסוף צריכה להיות הסברת פנים זה לזה. ללא העקרונות הללו, כאמור, אי אפשר לקנות תורה.

קניינה של ארץ ישראל - במסירות שמעבר להיגיון, בענווה, על ידי כלל ישראל
שלושת התנאים הללו לקניינה של התורה קשורים גם ליום הזה, ראש השנה לאילן. ארץ ישראל ותורה חד הם, וללא שלושת התנאים הללו אי אפשר לקנות את הארץ.

כפי שצריך מסירות נפש לקנות את התורה, כך יש צורך במסירות נפש בקניין הארץ, תורה נקראת חיים, וארץ ישראל נקראת "ארצות החיים". כדי ליצור חיים צריך השתדלות ומאמץ כמעט עד מוות. וכך יהושע בשעת מינויו למנהיג מקבל שני ציוויים של "חזק ואמץ" - אחד על התורה ואחד על הארץ.

מדרש ויקרא רבה (פרשה כה) לומד מן הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) על התורה, שהיא "עץ חיים", ועוד לומדים שם במשל מן התרנגולת, שכל זמן שאפרוחיה קטנים היא מכניסה אותם תחת כנפיה ודואגת למזונם, אולם כשהם גדלים היא מרחיקה אותם מעליה, ושולחת אותם להסתדר באופן עצמאי. וכך לגבי ישראל:

כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם; כיון שנכנסו ישראל לארץ, אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין הדא הוא דכתיב "כי תבאו אל הארץ ונטעתם". בשונה ממה שהיה במדבר, בארץ ישראל אין עצלות, אין דבר המגיע מן המוכן, וצריכים לדאוג לעצמם מכל הבחינות, בגשמיות וברוחניות.

יש חיים שהם למעלה מן החיים, וניתן לומר באותה צורה שביארנו קודם לכן - "זאת חוקת התורה", גם זוהי חוקה, גם זה דבר שאינו ברור בשכל להרבה יהודים ולהרבה עמים, מה יש לנו לחפש דווקא כאן. יש דברים שהם למעלה מן השכל ואינם נתפסים בו, כמו עצם החיים.

תנאי נוסף הדרוש לקנות את הארץ הוא ענווה, כפי שאומר הפסוק (תהילים לז יא)
וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלום.

ניתן לירש את הארץ רק מתוך ענווה, לדעת שאין לך כלום משלך.

התנאי השלישי, "ויחן שם ישראל", קיים בארץ כפי שהוא קיים בתורה, אי אפשר לקנות את הארץ ביחידים, אלא רק על ידי כלל ישראל (שמואל ב ז, כג):
וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בארץ.

אין מציאות של יחידים הקונים את ארץ ישראל. היא זקוקה לעם. וכן להיפך - המושג "ציבור", לפי דברי הגמרא במסכת הוריות, שייך רק בארץ ישראל. אין עם ישראל ללא ארץ ישראל, כפי שניכר הדבר במאמרים רבים של חז"ל בסוף מסכת כתובות. שני המושגים הללו של עם ישראל ושל ארץ ישראל תלויים זה בזה בעצם קיומם.

כאמור, שלושה עקרונות אלו שפירט אור החיים הקדוש ביחס לתורה, אותו חוק לא מובן לעיניים הרגילות של הצדוקי, הענווה והקבלה דרך הכלל, שלושתם שייכים אף בארץ, שגם היא "חוק" שאינו תמיד מובן. ממילא נדרשת התייחסות מיוחדת, גם של התחזקות והתאמצות, גם של ענווה, וגם של מציאות של כלל, של "גוי אחד בארץ".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il