סמוך לגדרה, שוכנת לה המועצה המקומית 'בני עי"ש'. רבים האנשים במדינה, שכלל לא שמעו על מועצה זו.
לא פעם, חדתי לאנשים חידה – מועצת 'בני עי"ש', על שם מי היא קרויה? בדרך כלל, התגובה היא - בוודאי על שם אחד מגדולי יהודי תימן.
ובכן – 'בני עי"ש' קרויה על שם רבי עקיבא יוסף שלזינגר, ראשי תיבות – עי"ש!
רבי עקיבא יוסף שלזינגר (שיום ההילולא שלו יחול ב- א' אייר, וזכיתי ואחיו היה אחד מאבות משפחת אימי), גדול בנגלה ובנסתר, היה דמות ייחודית מאד בין גדולי התורה בדורו. בתחומים רבים, הלך במשעול המיוחד לו תוך חידושים מופלגים. בשני תחומים, הנחשבים בדרך כלל מנוגדים בימינו, הוא היה קיצוני ביותר.
הוא התנגד בחריפות למודרניזציה, ולכל שמץ של הידמות לגויים בלבוש, בשפה או בשם. התנגד גם למגמות של אורתודוכסיה מודרנית ושילוב השכלה עם לימוד תורה. דווקא מתוך דרכו זו, הגיעה למסקנה שבאותם ימים הייתה מפתיעה ביותר.
מול ההשכלה שהשתוללה באירופה באותם ימים, קרא רבי עקיבא יוסף לעם ישראל לעלות לארץ ולהקים בה מדינה דתית. באותם ימים, התנועה הציונית כלל לא נולדה, והוא סבר שאם הדתיים יעלו לארץ ישראל וייסדו בה מדינה, הרי שיהיה בכוחם לבלום את התפשטות החילוניות. כך היה רבי עקיבא יוסף ל'חוזה המדינה' הראשון והאמיתי, ואף חיבר ספר שלם המפרט את דמות המדינה העתידית כולל צבא יהודי בשם 'שומריאל' ו'לוחמיאל'.
והוא קם ומבצע. הוא עולה לארץ, ובדרך כשאחת הקהילות מפצירה בו לכהן כרב הקהילה, הוא עונה - "כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת היא ארץ ישראל אשר לא אוכל לביישה". בהמשך, הוא זוכה להיות ממייסדי פתח תקווה, ופועל אט אט להגשמת חלומותיו.
הוא גם האיש, שחיבר בין חסידי ברסלב לאדמו"ר מראדזין, ולפיכך מטילים עד היום חסידי ברסלב תכלת בציציותיהם. כטבעם של עושי חדשות, סבל גם ממלחמות רבות, וחלק מחידושיו לא התקבלו, כדוגמת יוזמתו לחדש את תקיעת השופר בירושלים בראש השנה שחל בשבת. יוזמה, שלמרות הנימוקים ההלכתיים שהביא, לא התקבלה על גדולי דורו.
למעשה, בכל דור צומחים בעם ישראל גם גדולי תורה, שהולכים בדרכים ייחודיות. לעיתים, דרכם מתקבלת ולעיתים לא. המבחן הקובע הוא פסיקת ההלכה. ובכל זאת, לעיתים גם כשלא נפסקת ההלכה כאותם גדולים, הרי אם הם דבריהם בנויים על תשתית הלכתית רחבה ומנומקת, מעשיהם באים מתוך יראת שמיים, הרי שגם דבריהם הם חלק מהתורה.
ואולי... שורשם של דרכים ייחודיות אלו בהלכה מצוי בפרשת שמיני בסיפורם של נדב ואביהוא. על ענקים אלו נאמר – 'בקרובי אקדש', ועל כך אמר משה לאהרון – סבור הייתי שבי ובך יתקדש המשכן, ועכשיו אנו רואים שהם גדולים מאיתנו.
כמובן, הדבר הקובע היחידי הוא דבר ה'. נדב ואביהוא לא פעלו על פי דבר ה', ובזה הם שונים מדברי אותם גדולים שנימקו דבריהם בדבר ה' זו – הלכה. ובכל זאת, למרות מעשיהם אלו, נדב ואביהוא לא נדחו לגמרי מעולמם של צדיקים, ונשאר בגדר – 'בקרובי אקדש'. יש כאן נקודה עדינה מאד, שהתורה שבעל פה עוסקת בה ומלבנת אותה לאורך כל הדורות. אימתי הדברים הם בתוך גבולות הגזרה, אימתי הם מעשי רשע מחוץ לגבולות הגזרה, ואימתי הם לא להלכה אך ההולך בדרך זו – לא הוציא עצמו מהכלל.
ואולי נסיים בדרך רמז- לסבם של נדב ואביהוא קראו – עמינדב. אמם הייתה – אלישבע בת עמינדב אחות נחשון. אולי, יש לנו כאן מקרה ראשון בו הנכדים מזכירים בשמם את הסבא: נדב הוא חלק מהשם – עמינדב, ואביהוא – מלשון אב. כידוע, נחשון בן עמינדב היה פורץ הדרך, שקפץ ראשון למים. אם כן, התכונה של הפריצה והתעוזה ללכת קדימה הייתה כבר אצל עמינדב. אצל נחשון היא הופיעה בדרך טובה, ואצל נדב ואביהוא בדרך בעייתית. ושבה תכונה זו והופיעה בצורה חיובית אצל בן המשפחה – פנחס. ללמדנו, עד כמה עלינו להיות זהירים בבואינו לחדש חידושים.
שנזכה לחדש ולהתחדש לשם ה' באמת בתורה ובגאולה!