כב, א
ד"ה וטעם ואלה
סמיכות פרשת משפטים לעשרת הדברות
לאחר שמיעת עשרת הדברות חזר הקב"ה והתרה את משה שיזהיר את העם על המצוות האלו. והחל לפרט את הציווים שנאמרו: "אתם ראיתם" כנגד דיבור "אנכי". "לא תעשון איתי" כנגד "לא יהיה לך". ואחר כך עבר לבאר את דיבור "לא תחמוד", אע"פ שהוא אחרון, כי כל התורה כולה תלויה במשפט, שלא יחמדו מה שלא שלהם מן הדין (ועיין בפירוש פס' ב').

כא, ו
ד"ה והגישו אדניו
שם הדיינים מרמז לנוכחות הקב"ה בדין
ראב"ע פירש שהדיינים נקראו 'אלהים' כיון שהם מקיימי משפט האלהים בארץ. והרמב"ן פירש שהתורה כינתה אותם כך לרמוז שהאלהים עמהם בדבר המשפט, הוא השופט, הוא יצדיק והוא ירשיע.

כב, כו
ד"ה ושמעתי כי
הקב"ה שומע כל תחינה
אל יעלה על דעת הממשכן שעליו להחזיר הכסות רק לאדם צדיק, כי הקב"ה ישמע תחינתו. גם לאדם רשע צריך להחזיר, כי הקב"ה שומע כל צעקת מתחנן אליו.

כב, ל
ד"ה ואנשי קודש
המאכלים הכשרים מכינים את האדם לדבוק בה'
איסורי האכילה לא באים למנוע את האדם ממעשים מכוערים, אלא לתת טהרה וקדושה בנפש האדם, למען תהיה ראויה לדבוק בה'.

כג, טז
ד"ה וחג הקציר
הרגלים מורים על הודאה לה' הרגלים נקראו על שם הנעשה בשדות באותה התקופה כדי לתת הודאה לה', שומר חוקות השמיים ומוציא לחם מן הארץ.

כג, כ
ד"ה הנה אנכי
ביאור עניינו של המלאך הנשלח עם ישראל בדרכם לארץ
ה' אומר למשה שישלח אתו מלאך, ורש"י מבאר שכאן נתנבא משה על חטא ישראל, שבגללו נענשו שלא תלך עמהם שכינה אלא מלאך.
הרמב"ן מקשה, שהרי משה התפלל על גזרה זו ובטלה, ואם כך נבואה זו אינה נכונה למעשה! התשובה היא שרק בימי משה לא היה מלאך, אך לאחר מותו חזרה הגזרה, והוא המלאך שפגש יהושע ביריחו.

כג, כד
ד"ה לא תשתחוה
חומרת איסור ע"ז
התורה הזהירה פעמים רבות על ע"ז בגלל חומרת האיסור, שכל המודה בה כופר בכל התורה כולה.

כד, יא
ד"ה וטעם ויאכלו
חובת השמחה בקבלת תורה אצילי בני ישראל אכלו ושתו, והרמב"ן מסביר שעשו כך מתוך שמחה על קבלת התורה, וכך עשו ישראל בכריתת הברית בערבות מואב, ובכמה מקומות. 'ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו'.