בתחילת פרשתנו מלמדת התורה: "אדם כי יקריב מכם...". לכאורה סדר המילים היה צריך להיות "אדם מכם כי יקריב" ולא "אדם כי יקריב מכם"? מסבירה החסידות שלשון זו מדוקדקת ומלמדת אותנו את העבודה הפנימית הנדרשת מיהודי: עליו להקריב את עצמו לה'!
"קרבן לה' מן הבהמה" - ההקרבה היא מהבהמה שבנו, יש להעלות את ה"נפש הבהמית" שלנו ולקרבה לקדושת ה"נפש האלוקית" שבנו, לשרוף את הדברים השליליים שבה ולרתום את הכוחות שלה אל הקדושה.
"מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" - לכל אדם יש 'בהמה' שונה, וכל אחד צריך להקריב את הבהמה שלו. בקר וצאן הם בעצם שלושה סוגי בהמה: שור, כבש ועז.
שור, כבש, עז
שור הוא נגחן וכעסן, זהו היצר הרע המתנגד לקדושה מתוך 'אנטי' ו'דווקא'. כבש הוא טיפוס נמשך, הולך אחרי העדר. זהו היצר הרע הנמשך אחרי התאוות; הוא לא נגד ה' אלא שהעולם הזה מושך אותו והוא נגרר. עז הוא אדיש, לך תזיז עז שהחליט לעמוד... זהו היצר הרע של קרירות ואדישות לכל עניין שבקדושה, 'לא בא לו'... מבחינה מסוימת הטיפול בבהמה זו קשה יותר מאשר בכבש ובשור, משום שאת תכונותיהם אפשר לרתום אל הקדושה בקלות יותר.
לא לסמוך על האורות
בעל התניא עומד על דבר נוסף, חשוב מאוד בעבודת ה', הרמוז גם הוא בפסוק זה: "כי יקריב מכם". ומפרש: כאשר הקדוש ברוך הוא מקרב אותנו אליו והלב שלנו מתעורר מאליו, ללא עבודה שלנו, אנחנו חייבים לצרף לכך את העבודה שלנו - "תקריבו את קרבנכם מן הבהמה". לא להסתפק בתחושה הנפלאה של קרבת ה' אלינו בדרך "אתערותא דלעילא" (=התעוררות מלמעלה) אלא להוריד אותה אל תוכנו, לפעול בדחיפות ב"אתערותא דלתתא" (=התעוררות מלמטה), אחרת - ההתעוררות שמלמעלה תתפוגג ועלולה שלא להשאיר זכר!
יש לחבר את הרגש המרומם ששרה עלינו להשקעה ועמל בלימוד תורה, קיום מצוות ולהפעלת "אתכפייא ואתהפכא" (כפיית הרע והפיכתו לטוב) במידות שלנו. זה יהיה ה'כלי' שלתוכו יכנס האור ויחלחל פנימה.
"וזהו הסיבה למה שקובלים את עצמם בעלי העבודה, על היות בהם רוח טהרה והתעוררות לעבודת ה' על כמה שבועות ואחר כך פוסקת לגמרי. והסיבה לזה הוא לפי שהתעוררות זו הייתה מלמעלה לבד, לכן אחרי הפסק והסתלקות אור ה'אתערותא דלעילא' נשאר על עומדו וטבעו" (לקוטי תורה ויקרא).
פסח, ספירת העומר, שבועות
זהו סדרם של המועדים הבאים לקראתנו: בחג הפסח ההתעוררות היא מלמעלה - "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם". עיקר הגילוי הוא לנפש האלוקית לעורר אותה ב"רצוא" לה', תשוקה עצומה שגורמת לברוח ממצרים - מֵצרי העולם הזה; מיד למחרת גאולה זו מקריבים עומר שעורים - מאכל הבהמה, ומתחילים לספור את ספירת העומר, בה עמלים על תיקון הנפש הבהמית - תיקון המידות והכנסת האור הגדול של פסח לתוך הגוף ולתוך העולם הזה; רק לאחר השלמת שני חלקי העבודה של פסח וספירת העומר – מלמעלה ומלמטה – אנו מוכנים לקבלת התורה בחג השבועות.
התקופה הנפלאה הזו רמוזה היטב בפסוק בשיר השירים: "משכני, אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו". "משכני" - היא הבקשה להארת ה' עלינו ומשיכתו אותנו ממצרים; "אחריך נרוצה" – לא נסתפק במשיכה מלמעלה אלא נרוץ בכוחנו, "נרוצה" לשון רבים, הנפש האלוקית וגם הנפש הבהמית; ואז כשאנו שלמים ומוכנים – "הביאני המלך חדריו" בחג השבועות לקבלת התורה.
"קרבן לה' מן הבהמה" - ההקרבה היא מהבהמה שבנו, יש להעלות את ה"נפש הבהמית" שלנו ולקרבה לקדושת ה"נפש האלוקית" שבנו, לשרוף את הדברים השליליים שבה ולרתום את הכוחות שלה אל הקדושה.
"מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" - לכל אדם יש 'בהמה' שונה, וכל אחד צריך להקריב את הבהמה שלו. בקר וצאן הם בעצם שלושה סוגי בהמה: שור, כבש ועז.
שור, כבש, עז
שור הוא נגחן וכעסן, זהו היצר הרע המתנגד לקדושה מתוך 'אנטי' ו'דווקא'. כבש הוא טיפוס נמשך, הולך אחרי העדר. זהו היצר הרע הנמשך אחרי התאוות; הוא לא נגד ה' אלא שהעולם הזה מושך אותו והוא נגרר. עז הוא אדיש, לך תזיז עז שהחליט לעמוד... זהו היצר הרע של קרירות ואדישות לכל עניין שבקדושה, 'לא בא לו'... מבחינה מסוימת הטיפול בבהמה זו קשה יותר מאשר בכבש ובשור, משום שאת תכונותיהם אפשר לרתום אל הקדושה בקלות יותר.
לא לסמוך על האורות
בעל התניא עומד על דבר נוסף, חשוב מאוד בעבודת ה', הרמוז גם הוא בפסוק זה: "כי יקריב מכם". ומפרש: כאשר הקדוש ברוך הוא מקרב אותנו אליו והלב שלנו מתעורר מאליו, ללא עבודה שלנו, אנחנו חייבים לצרף לכך את העבודה שלנו - "תקריבו את קרבנכם מן הבהמה". לא להסתפק בתחושה הנפלאה של קרבת ה' אלינו בדרך "אתערותא דלעילא" (=התעוררות מלמעלה) אלא להוריד אותה אל תוכנו, לפעול בדחיפות ב"אתערותא דלתתא" (=התעוררות מלמטה), אחרת - ההתעוררות שמלמעלה תתפוגג ועלולה שלא להשאיר זכר!
יש לחבר את הרגש המרומם ששרה עלינו להשקעה ועמל בלימוד תורה, קיום מצוות ולהפעלת "אתכפייא ואתהפכא" (כפיית הרע והפיכתו לטוב) במידות שלנו. זה יהיה ה'כלי' שלתוכו יכנס האור ויחלחל פנימה.
"וזהו הסיבה למה שקובלים את עצמם בעלי העבודה, על היות בהם רוח טהרה והתעוררות לעבודת ה' על כמה שבועות ואחר כך פוסקת לגמרי. והסיבה לזה הוא לפי שהתעוררות זו הייתה מלמעלה לבד, לכן אחרי הפסק והסתלקות אור ה'אתערותא דלעילא' נשאר על עומדו וטבעו" (לקוטי תורה ויקרא).
פסח, ספירת העומר, שבועות
זהו סדרם של המועדים הבאים לקראתנו: בחג הפסח ההתעוררות היא מלמעלה - "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם". עיקר הגילוי הוא לנפש האלוקית לעורר אותה ב"רצוא" לה', תשוקה עצומה שגורמת לברוח ממצרים - מֵצרי העולם הזה; מיד למחרת גאולה זו מקריבים עומר שעורים - מאכל הבהמה, ומתחילים לספור את ספירת העומר, בה עמלים על תיקון הנפש הבהמית - תיקון המידות והכנסת האור הגדול של פסח לתוך הגוף ולתוך העולם הזה; רק לאחר השלמת שני חלקי העבודה של פסח וספירת העומר – מלמעלה ומלמטה – אנו מוכנים לקבלת התורה בחג השבועות.
התקופה הנפלאה הזו רמוזה היטב בפסוק בשיר השירים: "משכני, אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו". "משכני" - היא הבקשה להארת ה' עלינו ומשיכתו אותנו ממצרים; "אחריך נרוצה" – לא נסתפק במשיכה מלמעלה אלא נרוץ בכוחנו, "נרוצה" לשון רבים, הנפש האלוקית וגם הנפש הבהמית; ואז כשאנו שלמים ומוכנים – "הביאני המלך חדריו" בחג השבועות לקבלת התורה.
