בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשלין בת אלגרה

שיחת מוצאי שבת במדבר תשע"ז

רוממות עם ישראל

עניינו של המפקד ◆בחירת הלויים ◆רוממות ישראל בבחירת הלויים ◆כל ישראל שייכים לתורה ◆ההכנה לחג השבועות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ד אייר תשע"ז
12 דק' קריאה 40 דק' צפיה
עניינו של המפקד
התחלנו השבת את ספר במדבר. נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. (במדבר א, א ב)
הדבר הראשון שהספר והפרשה פותחים בו זה מפקד בני ישראל. חשוב גם לכתוב את התאריך שבו היה המפקד: 'באחד לחודש השני', והמקום: 'באוהל מועד'. כל דבר קשור בזמן. חודש אייר הוא חודש מיוחד, כך אומר הזוהר, זה חודש שיש בו שפע מיוחד ולכן דווקא בו הקב"ה אומר למשה רבינו לפקוד את ראש בני ישראל, כדי להשפיע עליהם שפע.
לכאורה עם ישראל כבר נמנה, הרי כאשר תרמו למשכן, כל אחד תרם מחצית השקל וכמו שנזכר בפרשת פקודי אספו את הכסף ומנו את ישראל בחנוכה. אומנם בפועל המשכן הוקם בראש חודש ניסן בתחילת השנה השנייה. עכשיו עברה רק חצי שנה מחנוכה, והקב"ה שוב אומר: 'שאו את ראש בני ישראל', הרי אנחנו כבר יודעים את מניין בני ישראל אלא שיש כאן מניין מיוחד. לפני כן כל אחד תרם ואנחנו ידענו מתוך התרומות מספר בני ישראל, אבל לא למשפחותם, לא לשבטיהם, לא לבית אבותם. צריך לדעת 'למשפחותם לבית אבותם במספר שמות', לכל אחד יש שם, זה לא מספר, כל אחד עובר לפני משה רבינו ואומר: 'אני פלוני בן פלוני למשפחה פלונית לשבט פלוני'. לכל אחד מישראל יש ערך חשוב ובלעדיו המניין של ישראל יחסר. לכל אדם יש תפקיד וייחודיות, יש לו שם. לכל אחד יש שם אחר, כל אחד שייך לבית אב אחר. לכל אחד יש התפקיד המיוחד שלו, כל אחד צריך לדעת מה עניינו ולהוציא את כוחו מהכוח אל הפועל. ואז מתוך הכרת הערך האישי, אפשר להבין את הערך של כלל ישראל הכולל את כל הפרטים, על כשרונותיהם ותכונותיהם ואופיים המיוחד.. אם מצרפים הכול יחד זה יש כאן מגוון גדול ומלא תוכן. זה העניין של המפקד כאן.
אם לא חטאו ישראל בחטא המרגלים, התכנית הייתה שלאחר המפקד הולכים לארץ ישראל. לפני שיוצאים לקרב עושים מפקד. אחר כך יש סידור השבטים כל אחד במקומו. ואז יוצאים לדרך, עם ישראל עם קדוש, יוצא לדרך.

בחירת הלויים
אומנם המפקד הזה לא היה של כולם. שבט לוי לא נפקד עם כולם אלא בפני עצמו. בתחילה לא נאמר במפורש שהקב"ה אומר למשה לעשות כך אבל משה הבין את זה בעצמו ולא מנה אותם יחד עם כולם. ואז הקב"ה אומר לו: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א, מט) ואחר כך אומר הקב"ה למשה: "הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ", יש לשבט לוי תפקיד מיוחד. לא סתם מונים אותם בנפרד. נאמר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר; וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'. (במדבר ג, יא-יג)
הקב"ה אומר: בעצם הבכורות הם שלי, ועכשיו לקחתי את הלויים תחת כל בכור. אני רוצה שנבין את עניין הבכורה. הבכור הוא השורש של המשפחה, הוא היסוד, הוא ההתחלה של כל ההמשך. מכת בכורות היא פגיעה בשורש של המצרים. הבכורים הם ההנהגה, הם המיוחדים שמהם הכול מתפתח, אותם הקב"ה היכה וזו הייתה המכה המכרעת, המצרים היו כמו גוף בלי ראש, הם היו מוכרחים להסכים לשחרר את ישראל. הם לא יכלו לעמוד אחרי מכה כזו. ומה עם בני ישראל - אותו זמן שהקב"ה היכה כל בכור במצרים התבררה קדושת ישראל. הייתה הבחנה בין מצרים לבין ישראל. ישראל הם "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב).
בכורי מצרים הם בכורים מקולקלים, הם נהרגים, בטלים. בישראל יש קדושה, הקדושה מופיעה בראשוניות. כל מה שראשון אנחנו נותנים לה'. התרומה שנקראת ראשית היא הביכורים, כאשר הפירות מתחילים לגדול בעצים. חלה נקראת ראשית. המקור הוא ריבונו של עולם, ומה שהכי קרוב למקור הוא קדוש. לכן גם ישראל נקראים ראשית: "רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג). אז: "בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'" (במדבר ג, יג) אז הופיעה קדושת הבכורות של ישראל לעומת הקלקול של המצרים. עכשיו יש שינוי, עם ישראל יצא ממצרים והקב"ה מקדיש את הבכורות. ואולם קרה המשבר והלויים נבחרים במקומם. חז"ל אומרים לנו (רש"י במדבר ג, יב ד"ה מתוך) שזה קרה בגלל חטא העגל שישראל נכשלו בו והלויים לא, ולכן הם זכו בתפקיד הזה, הם ראויים לתפקיד. זו לא מתנה אלא בירור שמתברר -הם באמת בבחינת בכורים.

רוממת ישראל בבחירת הלויים
הקב"ה אומר לפדות את הבכורים והלויים יהיו במקומם. ראיתי מי שאומר שזו הייתה גדולתם של ישראל שעשו רצון ה' ולא קנאו, שהרי הקב"ה לוקח את הלויים אליו ומקדש אותם וכאילו מפלה אותם לטובה לעומת כל ישראל. וישראל עושים כדבר ה', זו ממש גדלות ומידה טובה, לא כמו הקלקול שהיה אצל קורח, אלא ישראל קיבלו את זה באהבה. אני רוצה להגיד גבוה מזה. הקב"ה אומר: 'תפרישו מתוככם אנשים שיהיו עובדים בבית המקדש, שיהיו עובדים שלי. תפרישו, אתם הנותנים!' בעצם ישראל מגלים את מעלתם על ידי שהם מייחדים את שבט לוי, ושבט לוי נבחר לתפקיד המיוחד והוא מבטא את מעלתם של ישראל. זה לא ששבט לוי הוא משהו אחר, שישראל במדרגה אחת ושבט לוי במדרגה אחרת. אין כאן נתק בין שתי המדרגות, כאילו הקב"ה צריך קבוצה שהיא תהיה משרתת אותו והיא תהיה מקודשת, לא כך! אלא "מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ג, יב) ישראל הם המקדישים. כמו שעם ישראל יחליטו שיהיו כך וכך בני ישיבות....
צריך להבין, שכשבני ישראל הקדישו את הלויים הם בעצם קבלו על עצמם שהם יצטרכו לפרנס אותם, שהרי הם יהיו עובדי ה' ועם ישראל יצטרך להחזיק אותם. כמו במדינת ישראל שצריך שיהיו כך וכך בני תורה, וכל אזרח צריך לתת כדי להחזיק אותם. אנחנו מתעלים על ידי זה שיש מתוכנו אנשי קודש, אנשי תורה. המינוי והייחוד של שבט לוי רומם את כל ישראל, עכשיו מתוך ישראל יוצאת קבוצת אנשים, שבט מיוחד, שהשבט הזה הוא שליחם של ישראל לעבוד את עבודת הקודש, שהיא עבודה כלל ישראלית. בית המקדש אינו פרטי, הוא לא שייך לשבט מסוים אלא לכלל ישראל, וישראל מקדישים אותם למטרה הזו. כמו אדם שנותן תרומה. עם ישראל נותן תרומה לה'. זאת אומרת שאין כאן מהלך של הפליה בין קבוצה לקבוצה, אלא להיפך, זה מרומם את כלל ישראל. זה מה שכתוב בתורה כמה פעמים "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם) בני ישראל נותנים את התרומה. הקב"ה לוקח וישראל מפרישים את הלויים לעבודת המקדש. זו מדרגה חדשה שישראל מתקדמים בה, שלב חדש שיש בתוכם שבט מקודש שעובד את עבודת המשכן, ועל ידו עם ישראל עושה את העבודה הזו.

כל ישראל שייכים לתורה
אנחנו נמצאים לפני חג השבועות. היום בבית הכנסת למדנו כמה משניות מפרק ו של פרקי אבות ואני רוצה להזכיר חלק מזה גם כאן:
אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב), ואומר: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה, שנאמר: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת". (במדבר כא, יט)
צריך להסביר את הברייתא הזו. רבי יהושע בן לוי לא היה תנא, ועם זאת כמה פעמים הוא מוזכר במשנה, כתוספת למשנה. כל פרק ו של מסכת אבות הוא לא משנה אלא 'שנו חכמים בלשון המשנה'. רבי יהושע בן לוי היה מראשוני האמוראים, הייתה לו חברותא עם אליהו הנביא, כל יום ויום. (מכות יא ע"ב). פעם אחת אליהו הנביא לא בא אליו במשך שלושה ימים. אחרי שלושה ימים כשאליהו חזר ובא שאל אותו רבי יהושע בן לוי: 'למה לא באת?' ענה לו שקרה מקרה ואריה טרף אדם בתוך שלוש פרסאות של רבי יהושע בן לוי, ואסור היה שמקרה כזה יקרה, זכותו של רבי יהושע בן לוי הייתה צריכה להגן על כל הסביבה. שלוש פרסאות זה שנים עשר קילומטר. זה דומה שאם מישהו הרג בשגגה הכהן הגדול כאילו אחראי על זה. כל אחד אחראי על הסביבה שלו. נדרש מרבי יהושע בן לוי שהוא יגן על כל סביבתו.
הגמרא במסכת סנהדרין (צח ע"א) אומרת עוד שרבי יהושע בן לוי שאל את אליהו מתי יבוא המשיח. אמר לו אליהו: 'תשאל את המשיח'. שאל אותו רבי יהושע בן לוי:' איפה הוא נמצא?' אמר לו: 'בפתח רומי, הוא יושב בין העניים, כולם שם מלאים פצעים'. שאל אותו רבי יהושע בן לוי: 'ואיך אני אכיר אותו?' אמר לו: 'כל אחד מהם פותח את כל התחבושות שלו ואחר כך חובש את כל הפצעים יחד מחדש, והמשיח חובש כל פצע לחוד כי הוא חושש שאולי יקראו לו שהגיע זמן הגאולה'. הלך רבי יהושע בן לוי ומצא אותו. שאל אותו: 'מתי אתה בא?' אמר לו: 'היום'. לאחר מכן פגש רבי יהושע בן לוי את אליהו ואמר לו: 'הוא שיקר לי, הוא אמר לי שהיום הוא בא והוא לא בא!' אמר לו אליהו הנביא שהכוונה להיום אם תשמעו בקולי. אם תשמעו בקול ה' מיד המשיח יבוא.
רבי יהושע בן לוי הוא דמות מיוחדת, דמות שנפגשת עם כוחות רוחניים, לא באופן חד פעמי אלא באופן קבוע. הוא היה בגובה מיוחד. תמיד כשלומדים צריכים להעמיד מולנו את הדמות והמראה של מי שאנחנו לומדים ממנו.
"אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". כשאני למדתי את המשנה קצת התלבטתי, למה התורה 'נעלבת'? הרי לבריות שלא לומדות תורה יש בעיה, מדוע הלשון 'עלבונה של תורה'?
אחר כך כתוב: "שכל מי שלא עוסק בתורה נקרא נזוף" האם זה חלק מעלבונה של תורה או שלא, האם רק כשיש עלבונה של תורה הוא נקרא נזוף? אם נשתמש במשל, אם רב נותן שיעור טוב, מזמינים הרבה אנשים ורק מעטים באים, זה קצת לא לכבודה של תורה. התורה קצת נעלבת, או שהרב קצת נעלב. גם אם באים לשיעור וזה לא מעניין את האנשים, זה מעליב את הרב, זה מעליב את התורה שיש לרב. אומנם הרב לא ייעלב ממי שלא שייך לשיעור, הרי הוא לא מתאים לזה. אבל מי שכן מתאים, הוא מוכשר ומבין את מה שאומרים, ועם זאת הוא לא רוצה לשמוע, זה אומר שאולי התורה לא נאמרת בצורה טובה ומושכת, אנשים לא באים לשמוע, ואז זה מוריד מהערך, זה פוגע ברב ובתורה. זאת אומרת שבפשט המשנה הזאת אני שומע שכל ישראל שייכים לתורה. כולם צריכים להיות קשורים בתורה, ואם הם לא לומדים, הם לא באים לשיעור הם פוגעים, כאילו התורה לא מושכת ולא מעניינת, ערכה לא מתגלה, זה פוגע כביכול בתורה, כי כל ישראל שייכים לתורה. וכל מי שלא עוסק בתורה נקרא נזוף, הוא כאלו בחוץ. מקודם אמרנו שיש עלבון לתורה ועכשיו אנחנו אומרים שהוא נקרא נזוף.
יש אומרים בשם הרב קלישר, שיש אנשים שחושבים לעלות לארץ ישראל, באים לארץ ואומרים שאין כאן חברה טובה, והמקום לא מתאים להם, 'אני לא רוצה לגור פה', הוא החליט שארץ ישראל לא מוצאת חן בעיניו והוא לא יבוא לגור בה. משל לבחור ובחורה שהכירו ביניהם לצורך שידוך. הבחור מאוד התלהב מהפגישה וביקש לקבוע פגישה נוספת. הבחורה כלל לא התלהבה והייתה רוצה שלא להמשיך את הקשר הזה, אבל הוא ביקש להמשיך את הקשר, ולה לא היה נעים לסרב. אז בפעם הבאה היא באה קצת מרושלת ולא מטופחת ועשתה רושם לא טוב. ובפגישה הבחור אמר 'אולי אנחנו לא מתאימים' והיא מסכימה. הוא חושב שהוא החליט שהוא לא רוצה, אבל בעצם הבחורה היא זו שהחליטה, רק היא מנומסת ועשתה את זה בצורה כזו שהוא יחליט. כך זה גם עם ארץ ישראל. יש כאלה שבאים לראות את ארץ ישראל והם לא מוצאים חן בעיניה. היא לא רוצה לפגוע, והיא עושה עליהם רושם לא טוב והם הולכים, הם חושבים שארץ ישראל לא מצאה חן בעיניהם, אבל בעצם הם לא מצאו חן בעיני ארץ ישראל.
כל מי שלא עוסק בתורה, הוא חושב שהוא החליט שלא ללכת לשיעור. אבל לא כך, גירשו אותו, הוא נזוף, לא רצו אותו שם. כל מי שלא עוסק בתורה כנראה נמצא במצב שהתורה לא רוצה אותו, כמו שמוציאים מישהו מהשיעור, הוא נזוף. כל אחד שייך לתורה, ואם הוא לא עוסק בתורה כאילו הוא הוצא מהמקום שלו.
הפסוק המובא במשנה מחדד את העניין. "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב) אישה שהיא יפה אבל חסרת טעם, היא מקלקלת את היופי שלה. נזם זהב זה דבר מאוד חשוב ויקר, ואם שמים אותו באף חזיר, והחזיר אוכל אשפה ועם האף שלו הוא מרחרח בתוך הזבל, הוא שם את הנזם בתוך האשפה. כך זה אישה יפה וסרת טעם. מה הפסוק שמובא כאן מלמד אותנו? נזם הזהב זה התורה, החכמה. באדם מישראל יש נשמה אלוקית, יש בו תורה. ואם הוא לא עוסק בתורה הוא לוקח את כל הכוחות הרוחניים שלו, את כל הקדושה שלו, ושם אותם כאילו בזבל. הוא עוסק בדברים אחרים, בענייני חומר, בעניינים גשמיים. כמו נזם זהב באף חזיר. המשנה אומרת לנו שהתורה שייכת לכל אדם מישראל. כל אחד מישראל הוא נזם זהב, יש בו תוכן רוחני ואלוקי והוא צריך להיות במקום הזה. ואם הוא יורד מהמקום הזה, מהמדרגה הזו אז אוי ואבוי. ולא רק זה אלא הוא נעשה עבד לחומריות, לצד הנמוך, הוא כבר לא בן חורין. וזה מה שמובא בפסוק הבא: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". מי שלא עוסק בתורה הוא כאילו יצא מהמציאות שלו, הוא עבד לגשמיות, הוא קשר את עצמו למציאות נמוכה וחומרית ויצא מהטבע העצמי שלו. 'וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה שנאמר: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" (במדבר כא, יט)'.

ההכנה לחג השבועות
אנחנו מתקרבים לחג השבועות. בכל חג שבועות אנחנו כורתים מחדש את הברית שכרתנו עם ה' בחורב. אנחנו חוגגים את החג שבו קיבלנו את התורה, מבטאים בזה את השייכות שלנו לתורה. על הזכות הזו אנחנו צריכים להיות מלאי אושר ושמחה. כל יהודי באשר הוא, כל אדם שעוסק קצת בתורה, כל אדם ששייך לתורה, לקדושה, הוא צריך להרגיש את גודל השמחה של העניין הזה. "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג, יח) צריך להרגיש את הרוממות והזכות הזו שהוא שייך לעם ה', שהוא שייך לריבונו של עולם, שהוא שייך לקודש, לטוב, לשלמות ולגודל הזה. אפילו שייכות כל שהיא לגודל הזה היא עצומה ובלתי מוגבלת, ומחויב הדבר שכל אדם מישראל באשר הוא, שיש לו איזה קשר לקדושה, צריך להיות אדם שמח, אדם מאושר, אדם שמרגיש שיש לו את הדבר הכי טוב שיש בעולם. זכות שרק לישראל יש אותה, ואפילו קצת ממנה זה המון.
אני מתכוון לומר שאפשר לגשת לתורה ולראות כמה גדולה היא התורה, ולהרגיש שאם לא עושים הכול זה לא טוב, אם לא מחוברים בשלמות זה לא שווה, אפשר להיות ביקורתי, כל הזמן להרגיש שכמה שהוא עושה זה לא מספיק, שזה עלבונה של תורה וזה לא ראוי. אפשר להיות במרירות, לא בגלוי אלא בסתר, האדם מרגיש שהוא לומד וזה לא מספיק, ואז הוא לא שמח ולא מאושר, לא מרגיש ביטחון, ואז אין את החשק להתקדם. ולא רק זה אלא זה משפיע גם על אחרים. אנשים רואים בני תורה שאינם שמחים ומאושרים והם אומרים שכנראה שהתורה היא לא עושה את האדם מאושר, היא מכבידה. למה אנשים מתרחקים מהתורה? למה נערים לא אוהבים להתפלל? כי זה מכביד עליהם. אבל האם תפילה זה מכביד?! תפילה זו פגישה עם מלך מלכי המלכים הקב"ה! הוא מוכן לקבל את האדם לשיחה אישית! אפשר גם לבקש מה שרוצים, הקב"ה שומע, זה צריך להיות דבר שנמשכים אליו, שמחכים לזמן 'מתי תהיה הפגישה שלי?'. אם היו מזמינים אותנו לפגישה עם הרב הכי גדול בעולם, זו זכות גדולה מאוד. לא צריך להסביר את זה, צריך להסתכל באופן בריא על המציאות שאנחנו נמצאים בה, שהיא כל כך מאושרת. התורה, התפילה, ואפילו אם האדם לא הספיק הכול, לא להיות עצוב וביקורתי, אלא להיות שמח בחלקו, להיות שמח במה שלמד ועשה.....
אנו בטוחים שאם ציבור בני התורה יופיעו כאנשים מאירים בפניהם, שמחים, מאושרים שהם עוסקים בדברים הטובים ביותר, בקודש, בגדולה, "כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם" (ישעיהו סא, ט) ויגידו: 'אם התורה עושה את האדם מאושר, אז אנחנו גם רוצים!' אם זה מכביד ודורש ולוחץ, אנשים נרתעים. אני לא אומר את זה כאמצעי להשפיע על אחרים, אני אומר את זה כי זה נכון, שכך אנחנו צריכים לחיות, כך זה עניינה של תורה, אם אנחנו לא נוהגים כך אנחנו מעליבים את התורה. כאילו התורה לא עושה טוב לאדם, היא לא עושה את האדם מאושר. האדם לא שמח בתורה, האדם חייב ללמוד, אין לו ברירה, הוא חייב להתפלל וחייב לקיים מצוות, זה מכביד, זה קשה, אמנם חייבים, אבל זה לא מושך וזה לא נכון. כשמתקרבים לחג השבועות צריכים לעבוד על זה. יש כאלה אנשים שרוצים לראות בחג השבועות מלאכים.... 'חג השבועות זה חג כל כך גדול, איך אנחנו נתעלה בחג הזה?' תדעו לכם, כל שעה בחג השבועות היא מעלה, אם מרגישים או לא מרגישים זה לא משנה. סעודת החג שעורכים לכבוד החג היא מרוממת, לא משנה אם מרגישים. קשה למצוא אנשים ששואלים מה ללמוד בחג השבועות, כל אחד יבחר מה שליבו חפץ. כל מה שהאדם עושה בחג השבועות מקבל את הקדושה של החג. בין שרואים את זה ובין שלא רואים.
בסך הכל זו יממה שעוברת מהר, אבל צריך לדעת שביממה הזו אנחנו מכריזים שאנחנו ממשיכים את הברית האלוקית שהקב"ה כרת עימנו בהר חורב. עצם המציאות שאנחנו חוגגים ונמצאים בתוך החג, זו הכרזה. אז לא לצפות למלאכים.... ואחר כך להיות מתוסכלים שלא הספקנו ולא השגנו, אלא להיות שמחים ושמחים ושמחים... זה עניינו של החג הזה, לשמוח בריבונו של עולם שנתן לנו את התורה. לשמוח בעבודת ה' ותמיד לשמוח. "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט) בני ישיבה צריכים להיות תמיד בשמחה, הזכות לעסוק בתורה היא זכות גדולה מאוד. ואפילו אם אדם לא תמיד מנצל את הזמן, עצם המגע של עם התורה צריך לרומם אותו ולעלות אותו מעלה מעלה. לא להיות ביקורתיים, רק במינון נמוך, כמו כמות המלח ששמים באוכל, טיפ טיפה כדי להתקדם יותר. זאת ההכנה הנכונה לחג השבועות, לקיים את מצוות "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד) ולהתכונן למצווה הזאת.
בעז"ה, אם אנחנו נהיה אנשים שמחים ומאושרים, הקב"ה ישפיע עלינו שפע טוב. הזוהר חוזר על זה הרבה פעמים שאם האדם נמצא בשמחה הקב"ה משפיע עליו טוב. ואדם שנמצא בצער הוא מושך על עצמו דינים. הכל לפי ההתנהגות של האדם. צריך להיות תמיד בשמחה, הזוהר מסביר את זה על הפסוק: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב), צריך להיות בשמחה בכל דבר. ולפי ההתנהגות של האדם כך נותנים לו. אם האדם נפתח לטובה ולשמחה ובוטח בקב"ה, הקב"ה משפיע עליו שפע של טוב. שנזכה להיות בשמחה ולקבל את התורה בשמחה!

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il