הפתח לתורת המוסר היא האגדה
הַפֶּתַח הָרָחָב* לְהַרְחָבַת תּוֹרַת הַמּוּסָר, הַמַּעְיָן הַגָּדוֹל הַיּוֹצֵא מִבֵּית ד', הִיא הָאַגָּדָה. דִּבְרֵי חֲזַ"ל בָּאַגָּדוֹת הֵמָּה לָנוּ רֹאשׁ פִּנָּה* לְבִנְיַן בֵּית חָכְמַת הַמּוּסָר, לִדְלוֹת עַל יָדָם רֹב פְּנִינִים מֵעֹמֶק דִּבְרֵי תּוֹרָה וְכִתְבֵי קֹדֶשׁ, וּמֵעֹמֶק חָכְמַת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בְּטֶבַע יְצִירָתָהּ נָפַח בָּהּ ד' רוּחַ חָכְמָה וְהַשְׂכֵּל. וְעַל הָאָדָם רַק לְהַרְחִיב רַעְיוֹנוֹתָיו, לְגַלּוֹת אֶת הָאָצוּר בְּסִתְרֵי נַפְשׁוֹ פְּנִימָה מֵהָאוֹר כִּי טוֹב, כַּאֲשֶׁר הֵעִיר כְּבָר בִּדְבָרִים הֶחָסִיד בְּחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת. עַל כֵּן לְזֹאת שַׂמְתִּי פָּנַי בְּבֵאוּרַי וְהַשְׁקָפוֹתַי לְטוֹבָה בע"ה, לְהַרְחִיב מַשְׂכִּיּוֹת דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּיַחַשׂ תּוֹרַת הַמּוּסָר הַגְּדוֹלָה וְהָרְחָבָה.

השיטות בלימוד האגדה
וְהִנֵּה מוּדָעַת זֹאת* שֶׁבַּדּוֹרוֹת שֶׁעָבְרוּ הָיוּ מַחְלֹקוֹת רַבּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בִּדְבַר הַדֵּעוֹת וְהַהֶגְיוֹנוֹת הָאֱמוּנִיּוֹת. יֵשׁ אֲשֶׁר נָטוּ לְדֶרֶךְ הַפִילוֹסוֹפְיָא וַיַּגְדִּילוּ עַל פִּיהָ כַּמָּה עִנְיָנִים בְּתוֹרַת הַמּוּסָר וְהָאַגָּדָה לְפִי רֹב מִקְצֹעוֹתֶיהָ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר הִתְאַמְּצוּ לְהַרְחִיק כָּל רַעְיוֹן לָקוּחַ מֵחָכְמָה אֲשֶׁר מוֹצָאָהּ* לֹא מֵעִקַּר הַתּוֹרָה וִיסוֹדָהּ, וְהִרְבּוּ לְהַרְחִיב אֶת חָכְמַת הָאַגָּדָה וְהַמּוּסָר עַל פִּי הַקַּבָּלָה וְשִׁטּוֹתֶיהָ הָרַבּוֹת הַמְּלֵאוֹת הֶגְיוֹנֵי קֹדֶשׁ וְחָכְמַת אֱלֹהִים. וְיֵשׁ אֲשֶׁר חָשְׁבוּ שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ מִמִּפְגָּע גַּם בִּשְׁנֵי הַדְּרָכִים הַגְּדוֹלִים, וְטוֹב לֶאֱחֹז בְּתֹם דֶּרֶךְ וּבְהַרְחָבַת דִּבְרֵי מוּסָר עַל פִּי תְּכוּנַת תְּמִימוּת הָאֱמוּנָה וְיִרְאַת ד', עַל פִּי יְסוֹדוֹת לְקוּחִים מִדִּבְרֵי חֲזַ"ל הַמְפֹרָשִׁים, וְהַדְּבָרִים הַמְבֹאָרִים בְּטֶבַע הַנֶּפֶשׁ הַתְּמִימָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

add_alert

73 - אמונה חלק י"ב

74 - אמונה חלק י"ג

75 - אמונה חלק י"ד

טען עוד

איסוף כל השיטות
וּבֶאֱמֶת כָּל אַחַת מֵהַמִּפְלָגוֹת, שֶׁעָסְקוּ לָהֶם כָּל אַחַת בַּמִּקְצֹעַ הַמְיֻחָד וְהֶחָבִיב לָהֶן, הִרְבּוּ לָנוּ רַב טוּב, וַאֲנַחְנוּ בְּדוֹר אַחֲרוֹן נֶאֱסֹף בְּרִנָּה אֶת אֲשֶׁר זָרְעוּ הֵן בְּדִמְעָה. כִּי בְּהַתְחָלַת כָּל עִנְיָן וְדֵעָה מוּסָרִית וְהֶגְיוֹנִית לִפְעֹל, בִּהְיוֹתָהּ מִתְרַחֶבֶת בֵּין הָעָם, עַם ד' אֵלֶּה, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לִצְפּוֹת מֵרֹאשׁ אֶת כָּל אֲשֶׁר תִּפְעֹל עַל הַלְּבָבוֹת. וְאִם נֶחֱזֶה לִפְעָמִים שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם בְּפִנָּה אַחַת מִן הַחָכְמָה הַהֶגְיוֹנִית, בִּהְיוֹתָהּ נוֹשֵׂאת דֵּעָה עַל עִנְיָנִים הַנּוֹגְעִים לְחוֹבַת הַלֵּב, גַּם כֵּן מָקוֹם לְטָעוּת לְמִי שֶׁלֹּא שִׁמֵּשׁ כָּל צָרְכּוֹ*, כִּי אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשַׁל בָּהֶם, עַל כֵּן יִמָּצְאוּ גַּם כֵּן גְּדוֹלֵי עוֹלָם בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ יְקָרָה, הַיְרֵאִים וַחֲרֵדִים מְאֹד אוּלַי יִתְרַחֵב הַמִּכְשׁוֹל* בְּאֹפֶן כָּזֶה שֶׁיֵּצֵא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ. עַל כֵּן עָמְדוּ לִפְעָמִים מִנֶּגֶד, מֵהַרְחָבַת דְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ נִמְצָא בָּהֶם חֵן וְשֵׁכֶל טוֹב. וְאָמְנָם גַּם אָנוּ נַחֲזִיק טוֹבָה לִטְהוֹרֵי לֵב אֵלֶּה, כִּי הַהִתְנַגְּדוּת הַבָּאָה מִקִּירוֹת לֵב טָהוֹר הִיא שֶׁגָּרְמָה בֶּאֱמֶת לְזַקֵּק אֶת הַדֵּעוֹת, לְהָסִיר אֶת הַסִּיגִים וּלְהַעֲמִיד אֶת חֶלְקֵי הַדְּבָרִים הַנִּלְקָחִים מֵאוֹצַר הַתּוֹרָה בְּרוּרִים וּמְזֻקָּקִים כְּזָהָב מְזֻקָּק.
(עין אי"ה, הקדמה)
______________________
הַפֶּתַח הָרָחָב – הדרך הבסיסית. רֹאשׁ פִּנָּה – יסוד ובסיס. מוּדָעַת זֹאת – מפורסם. מוֹצָאָהּ – מקורותיה. שֶׁלֹּא שִׁמֵּשׁ כָּל צָרְכּוֹ – לא העמיק להבין כראוי.


ביאורים
שנים רבות ננטש לימודן של אגדות חז"ל, והיו אף שדילגו על חלקים אלו מתוך תפיסה שהעיקר הוא בגופי ההלכות ואת הטפל יש להשאיר לאלה שאינם מספיק מוכשרים ללימוד הלכה. מעטים מגדולי הדורות כתבו ביאורים נרחבים על אגדות חז"ל באופן שיטתי ומסודר, וזו סיבה נוספת לכך שלא ניגשו הלומדים לחלק זה בתורה. חוסר ההבנה מה רצו חז"ל ללמדנו מתוך מעשייה כזו ואחרת, שלעתים אף נראית כמשוללת מהמציאות, מנע מחלק מלומדי התורה לעסוק בהן באופן מסודר. עם שיבת ישראל לארצו, גבר הצורך לחיות חיים רחבים בכל גווני החיים; התורה החלה להתפתח מתוך ד' אמות של הלכה לחיים של מדינה, של תרבות, של מוסר ושל שאלות המתחדשות על כלל ישראל. תשובות לשאלות אלו, אודות תרבות יהודית ומוסר אלוהי, טמנו חז"ל בתוך אוצר האגדות. את החיבור 'עין אי"ה' כתב הרב קוק על אגדות חז"ל בתלמוד. חיבור זה הוא מימוש חזון, שדברי האגדה הפזורים בתלמוד יהיו מזון רוחני למידות, למוסר ולאמונה. בחיבור זה מבאר הרב קוק את אגדות חז"ל, ומעלה פנינים בהבנה עמוקה מתוך דברי חז"ל, תוך שימוש ביסודות האמונה, המוסר והאגדה שהניחו חכמי ישראל, הראשונים והאחרונים.
במהלך ההיסטוריה התפתח העיסוק של חכמי ישראל בענייני אמונה לשלושה כיוונים. היו שהשכילו יותר ויותר, והעמיקו לשאול שאלות על דרך ההיגיון הצרוף, ולהשיב עליהן – לעתים מתוך ספרי אומות העולם ('חכמה בגויים תאמין'), ולעתים מתוך עיון שכלם. היו שלא נתנו מקום לספרי אומות העולם בבית המדרש, ומתוך טהרת הקודש פנו להתבוננות בדברי חז"ל ולחכמת הקבלה הפנימית. והיו שנזהרו גם מלימוד כזה ונקטו את דרך הפשט, ועיקר עיסוקם היה בהוספת יראת שמים ואהבת ה' על פי פסוקים ואגדות חז"ל.
מכיוון שהשיטה המתנגדת להעמקה יצרה התמודדות, הוזקקו שתי השיטות האחרות לברר יותר את דבריהן, ולנקות אותם מסיגים ומהשלכות שליליות. לכן צריך להחזיק טובה גם לשיטה שמגבילה את שאר השיטות, כי בזכותה רק הצדדים הטובים שבשתי השיטות האחרות נשארו בתוך מחנה ישראל. בדור שלנו יש את היכולת ואת המחויבות לקחת את שתי דרכי ההעמקה, ללמוד בהן ולעסוק בהן, מפני שהמחלוקת הייתה רק לשם כך – שההעמקה לא תפרוץ גבולות ולא תוביל למקומות שגויים. וכעת, כאשר כבר הגיעו שיטות ההעמקה למקומן הנכון, אפשר להתייחס אל המחלוקת כמבורכת וכמפרה, כיוון שהיא זיקקה את דרכי לימוד האמונה. לכן קורא הרב קוק ללמוד את כל השיטות, ולא לתפוס דרך אחת בלבד ורק בה לאחוז. בכלל, תפקיד המחלוקת הוא שכל הדרכים יחד יהיו ישרות ומזוקקות, ולא שכל אחד יתפוס לו דרך ושיטה משלו.

הרחבות
 אסור לפחד לחשוב
גְּדוֹלֵי עוֹלָם בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ יְקָרָה, הַיְרֵאִים וַחֲרֵדִים מְאֹד אוּלַי יִתְרַחֵב הַמִּכְשׁוֹל . הרב קוק מסביר שישנם גדולי ישראל שחששו מפני לימוד העניינים הרוחניים של התורה, משום שחששו לבוא לכלל טעות. במאמר הפחד יוצא הרב קוק בחריפות כנגד חשש זה, ומסביר שהתיקון לפחד זה יהיה בהתגברות החוצפה בעקבתא דמשיחא: "באחרית הימים, בעקבתא דמשיחא, שהאורה האלוהית היא עומדת אחר כותלנו, הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית, בייחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים החנונים בשכל טוב בכשרון של קדושה וצדק והם הנם היותר נלקים בפחד וחולשה. הדחיפה לזה היא על ידי הכוח ההפכי כוח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד, אף על פי שבא מצד השפל, מצד השכרון והמהומה הרחוק כרחוק שמים וארץ מאותה הגבורה הבאה מברכת שמים של עושר הנשמה... מכל מקום הוא פועל בכוחו העז לקחת ממנו את החלק הטוב, את ניצוצי הקדושה, את הפנים היותר תוכי מניעת הפחד המחשבי מפני העוז המובטח הצפון באוצר חיינו". החוצפה יוצרת את האפשרות לומר דברים בלא חשש. לכן אף שפעמים רבות החוצפה מופנית למקום לא טוב ולא ראוי, עם זאת יש בה תועלת בכך שהיא מובילה את האנשים להביע את מחשבותיהם בגלוי – ובכך מתבררים עומקים גדולים יותר של תורה.