תפילה חלק ג'

כשהתפילה מתאחרת מלהתקבל
"אָמַר ר' חָמָא בַּר חֲנִינָא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר קַוֵּה אֶל ד' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ד'" (בְּרָכוֹת לב:). לְעֻמַּת* תַּכְלִיתָהּ שֶׁל הַתְּפִלָּה, וְהַשָּׂגַת הַמְבֻקָּשׁ שֶׁבָּאָה עַל יָדָהּ, לְגַדֵּל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ בְּצִיּוּרֵי* קְדֻשָּׁה וּשְׁלֵמוּת וּלְהוֹצִיא שְׁלֵמוּתָהּ אֶל הַפֹּעַל, דַּרְכֵי הַצִּיּוּרִים הָאֵלֶּה רַבִּים וּרְחָבִים, וּמִסְתַּעֲפִים לִפְרָטִים רַבִּים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ, וְצוּר הָעוֹלָמִים לְפָנָיו נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, אֵיזֶה צִיּוּר רוּחָנִי מְיֻחָד רָאוּי וְחָסֵר לְכָל נֶפֶשׁ פְּרָטִית שֶׁתִּשְׁתַּלֵּם בּוֹ, שֶׁלְּפִי צֹרֶךְ הִשְׁתַּלְּמוּת זוֹ מַקְבִּיל*, בְּסִדּוּר חָכְמָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, מַצַּב הַחִסָּרוֹן הַמִּזְדַּמֵּן הַמַּצְרִיךְ אֶת הַתְּפִלָּה. וְלִפְעָמִים תִּתְאַחֵר הִתְקַבְּלוּת הַתְּפִלָּה כְּפִי מַה שֶּׁלֹּא הִסְפִּיק אוֹתוֹ הַצִּיּוּר הָרוּחָנִי הַדָּרוּשׁ לְהִשְׁתַּלֵּם כָּרָאוּי בְּכָל עָמְקוֹ בַּנֶּפֶשׁ וּבְכָל גְּוָנָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁנֶה* וְנִכְפָּל כַּמָּה פְּעָמִים. עַל כֵּן הָאָדָם שֶׁלֹּא נַעֲנָה, עָלָיו לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא לֵאמֹר נוֹאָשׁ, חָלִילָה*, כִּי הֲקָצֹר קָצְרָה יָדוֹ יִתְבָּרַךְ מִפְּדוּת, אֶלָּא שֶׁבְּחָכְמָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה הוּא חוֹשֵׁב מַחְשָׁבוֹת לִתֵּן לָאָדָם אַחֲרִית וְתִקְוָה, וְשֶׁכָּל הַדְּבָרִים הַזְּמַנִּיִּים* יוֹסִיפוּ לוֹ עֵרֶךְ נִצְחִיּוּת וּשְׁלֵמוּת חֲשׁוּבָה. וְהִנֵּה כָּךְ הִיא הַמִּדָּה* בָּאָדָם, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה פְּעֻלּוֹת וְאֵינוֹ בָּא בָּהֶן לְמַטְּרָתוֹ מִתְחַלֵּשׁ לְבָבוֹ, אֲבָל כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁכָּל פְּעֻלָּה תְּקָרְבֵהוּ לְמַטְּרָתוֹ אֶלָּא שֶׁלְּפִי רוֹמְמוּת הַמַּטָּרָה צָרִיךְ הוּא רִבּוּי פְּעֻלּוֹת, לְבָבוֹ מִתְאַמֵּץ לְהוֹסִיף בַּעֲבוֹדָתוֹ. עַל כֵּן אָמַר קַוֵּה אֶל ד', וְהַתִּקְוָה* הִיא בְּעַצְמָהּ מִדַּת שְׁלֵמוּת, וִיסוֹד* הַתִּקְוָה הוּא מַעֲלַת הַשְּׁלֵמוּת הָרְאוּיָה לְהִמָּשֵׁךְ מִכִּשְׁרוֹן* הַפְּעֻלּוֹת הַקּוֹדְמוֹת לָהּ, וּלְפִי עֵרֶךְ הַיְסוֹד הַזֶּה שֶׁל הַנְהָגַת תַּכְלִית פְּעֻלַּת הַתְּפִלָּה תֵּדַע נֶאֱמָנָה כִּי בְּכָל צִיּוּר שֶׁל תִּקְוָה לַד' נִתְקָרַבְתָּ יוֹתֵר אֶל הַמַּטָּרָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא הִגִּיעָתְךָ עֲדַיִן לְפִי שֶׁלֹּא הָשְׁלַמְתָּ עֲדַיִן עַל כֵּן חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ד'.
(עוֹלַת רְאִיָּה, עִנְיְנֵי תְּפִלָּה, דַּרְכֵי פְּעֻלַּת הַתְּפִלָּה לַיָּחִיד וְלַצִּבּוּר, ב)
______________________
לְעֻמַּת – בשביל. בְּצִיּוּרֵי – במחשבות וברעיונות. מַקְבִּיל וכו' – ה' מסדר בהתאמה חיסרון מסוים. נִשְׁנֶה – שיחזור ויתפלל שוב, ואז יושלם הציור הרוחני. הַדְּבָרִים הַזְּמַנִּיִּים – צרכי העולם הזה וחסרונם. הַמִּדָּה – התגובה הטבעית. וְהַתִּקְוָה – התפילה, שיש בה אמונה, דבקות ותלות בה'. וִיסוֹד – מטרת. מִכִּשְׁרוֹן – מחמת, באמצעות.

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

add_alert

93 - לימוד שבועי באמונה כד- ל סיון תשע"ז

94 - תפילה חלק ג'

95 - תפילה חלק ד'

טען עוד

ביאורים
לעתים עומד האדם נבוך מול שאלת השפעת התפילה וקבלתה במרומים. הוא מרגיש כי למרות שהתפלל כראוי ובכוונה, תפילתו נותרה בלא מענה ושום שינוי לא חל בעקבותיה. ר' חמא בר חנינא מתמודד עם שאלה זו, ועונה עליה שהאדם צריך להתפלל שוב ושוב כדי שתפילתו תענה. אך במה מועילה תפילה נוספת על פני התפילה הראשונה, שלא הצליחה לפעול? האם מנסה המתפלל לשכנע שוב ושוב את הקב"ה שישמע לתפילתו ויקבלה? ודאי שלא.
כפי שראינו, מטרת התפילה אינה לשנות את הגזֵרה שנגזרה על האדם, אלא לשנות את האדם עצמו כך שיהיה ראוי להנהגה אחרת כלפיו. ישנם נתיבים שונים להתקדמות הרוחנית של האדם ולמילוי החסרונות שבו, כאשר כל אחד מהנתיבים פועל באופן שונה מחברו. אחד מהם הוא התפילה. התפילה באה למלא חסרונות הקיימים באדם, שלא יכולים להתמלא בדרכים אחרות. מכיוון שלא תיתכן אפשרות אחרת לאותו תיקון, וכיוון שהאדם לא התעורר מעצמו לאותה התפילה שמתקנת אצלו נים מסוים בנפש – מתאימה החכמה האלוהית בין אותו צורך של תיקון רוחני אצל האדם, לבין הצרכים המתחדשים שלו, הגשמיים והרוחניים. באמצעותם הוא מתעורר לתפילה המיוחדת לו, תפילה שמצליחה לשנות ולתקן נקודה מסוימת בנפשו.
בדברי ר' חמא בר חנינא מתחדדת ומודגשת נקודה זו. הוא מסביר שישנם מצבים שבהם פעולת התפילה על האדם תיתכן רק אם יחזור עליה כמה פעמים. כאשר אדם מתמיד בעניין מסוים ושונה בו, הוא מושפע ממנו ביותר. אותו עניין משאיר בנפשו רושם עז יותר, ואף עשוי מאוד לגרום לשינוי בנפש. הסיבה שהתפילה לא התקבלה בפעם הראשונה היא מפני שדווקא כך מתחזקים אצל האדם התקווה והרצון להמשיך לתקן ולהשתלם, מה שלא היה מושג אילו הייתה מתקבלת תפילתו כבר בפעם הראשונה.

הרחבות
 לא בעקשנות
עַל כֵּן הָאָדָם שֶׁלֹּא נַעֲנָה, עָלָיו לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא לֵאמֹר נוֹאָשׁ, חָלִילָה. רבי נחמן מברסלב כותב: "ואע"פ שהוא קורא וצועק להשם-יתברך זה זמן רב מאוד ועדיין הוא רחוק מאוד מאוד, אף על פי כן אם יהיה חזק ואמיץ בתפילות ובקשות בוודאי יענהו ה' יתברך ויקרבהו לעבודתו באמת. בוודאי בלי ספק" [ליקוטי מוהר"ן תניינא קא].
למרות דברים אלו, להלן (יום כו סיון, ועיין ביאורים שם) כותב הרב קוק שהתפילה אינה צריכה להיות באופן של עקשנות: "לא באימוץ עקשני של הפצרה חסרת דעת, ולא ברפיון המביא עצלתים, נמיכת המקרה ודליפת הבית, אלא בעז ובגבורה, בגילה וברעדה". כלומר, מבחינה מעשית האדם צריך לחזור ולהתפלל עד שיֵענה. אולם המצב הנפשי של האדם אינו צריך להיות מתוך עקשנות המביאה לתסכול ולא ל"התגדלות כוחות הנפש בציורי קדושה ושלמות", כלשונו של הרב קוק כאן. במקום זאת יש להתפלל מתוך 'עוז וגבורה, גילה ורעדה', דהיינו מתוך הבנה שתפילה היא מטרה בפני עצמה, כי היא מביאה להתגדלות כוחות הנפש, וממילא – לשמחה, עוז וגבורה.
המבי"ט, בספרו בית אלוהים, כותב: "ובזה יתורץ דבר קשה בענייני התפילה – שנראה דבר בלתי הגון ונאה לשאול שאלה אחת כמה פעמים, כי לפני מלך בשר ודם אם ישאלו ממנו דבר אחד פעמיים או שלש יחרה לו על השואל, כי אם היה רוצה המלך להשלים לו שאלתו פעם ראשונה או השנייה היה משלים חפצו, ואם-כן ההפצר[ה] הוא דבר מיותר ומזיק להשאלה, ואנחנו מתפללים כל יום – ערב ובוקר וצהריים... אלא שכוונת התפילה היא להכיר ולהורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל כי אם לאל יתברך... כדי שנכיר שאין מי שיכול לספק צרכינו ולהצילנו מכל צרותינו כי אם האל יתברך ועליו אנו משליכים יהבנו..." [שער התפילה ב]. מטרת התפילה היא שנפנים את התלות שלנו בקב"ה. ממילא, יש תועלת מרובה בהפצרה ובבקשה חוזרות ונשנות, שבזכותן אנו מפנימים שה' יתברך הוא בעל הכוח, הוא מספק את צרכינו ובו אנו בוטחים.