- הלכה מחשבה ומוסר
- מבוא למשנת הראי"ה
י"ב תמוז תשע"ז
אהבת ישראל חלק ד'
ההבטה בעין טובה גם על הרע
עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה וּמְאִירָה הִיא לְהָסִיר אֶת הַכַּעַס מִן הַלֵּב לְגַמְרֵי, לְהַבִּיט עַל הַכֹּל בְּעַיִן יָפָה, בְּחֶמְלָה שֶׁל חֶסֶד, שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּל, לְהִדַּמּוֹת לָעַיִן הָעֶלְיוֹנָה, עֵינָא עִלָּאָה*, עֵינָא דְּכֻלָּא חִוָּרָא*, גַּם עַל מַה שֶּׁעוֹשִׂים הָרְשָׁעִים, גַּם עַל הָרָעִים הַיּוֹתֵר מֻחְלָטִים בְּרִשְׁעוּת, לַחְמֹל עַל הֱיוֹתָם נִשְׁקָעִים בְּבֹץ הָרִשְׁעָה, וְלִמְצֹא אֶת הַצַּד הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם, וּלְמַעֵט אֶת הָעֵרֶךְ שֶׁל הַחוֹבָה, וּלְהַרְבּוֹת אֶת עֵרֶךְ הַזְּכוּת גַּם עַל הַמְסִיתִים וְהַמַּדִּיחִים*, שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה. זֶהוּ רַק בְּעֵת שֶׁהַמִּשְׁפָּט* נוֹגֵעַ לְמַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּהַצַּד הָעִיּוּנִי יֵשׁ לָדוּן הַרְבֵּה, לִמְצֹא אֶת הַכַּוָּנָה הַטּוֹבָה, שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת גְּנוּזָה גַּם בַּהֲסָתָה וְהַדָּחָה, וּכְשֶׁמּוֹצְאִים אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה מְסַלְּקִים בְּזֶה אֶת כֹּחַ הָאַרְסִי שֶׁבַּהֲסָתָה עַצְמָהּ, וְכֹחַ הַמְהָרֵס שֶׁבָּהּ הוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט, שֶׁסּוֹפָן שֶׁל רְשָׁעִים כְּאֵלֶּה גַּם הֵם לִהְיוֹת מִתְתַּקְּנִים.
אין להיסחף בשנאה
וּכְשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים עַל הָאַגָּדָה הָאוֹמֶרֶת, מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם*, מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הָמָן לָמְדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְּרַק, אָנוּ חוֹדְרִים לְעֹמֶק הַחֶסֶד, שֶׁאֵין לָנוּ לְהִסָּחֵף בְּזֶרֶם שֶׁל שִׂנְאָה גַּם עַל הָאוֹיֵב הַיּוֹתֵר נוֹרָא*. וּמִזֶּה אָנוּ דָּנִים* דִּין קַל וָחֹמֶר לְאוֹתָם שֶׁהֵם גּוֹרְמִים לָנוּ צַעַר בְּדֵעוֹתֵיהֶם וְעִנְיְנֵי הֲרִיסָה שֶׁלָּהֶם, בִּשְׁבִיל מַטָּרוֹת טוֹבוֹת לְפִי דַּעְתָּם, וְקַל וָחֹמֶר כְּשֶׁהַמַּטָּרוֹת הַטּוֹבוֹת הֵן יוֹצְאוֹת מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל וְעוֹשׂוֹת דְּבָרִים טוֹבִים וּמְתֻקָּנִים. אַף עַל פִּי שֶׁעִם הַטּוֹב יֵשׁ בּוֹ גַּם כֵּן רַע וְקִלְקוּל, אֵין הָרַע מְבַטֵּל אֶת הַטּוֹב.

ממחשבות המעורבות ברֶשע יוצא אור גדול
וְעַל יִשְׁרֵי לֵב, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ, הָעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, לְזַכֵּךְ אֶת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת, הַפּוֹעֲלוֹת בַּחַיִּים וּבִמְצִיאוּתָם, מֵהַשְּׁמָרִים* שֶׁלָּהֶן, וּלְהַעֲמִידָן עַל הַתֹּכֶן הַיּוֹתֵר צַח וּבָרוּר. וְאָז דַּוְקָא מִמַּחְשָׁבוֹת הַמְעֹרָבוֹת בְּרִשְׁעָה וְטֻמְאָה יוֹצֵא אוֹר גָּדוֹל, שֶׁמְּחַדֵּשׁ כֹּחַ שֶׁל חַיִּים, הָעוֹלֶה עַל גַּבֵּי הַשֵּׁמוֹת הָרְגִילִים* בָּעוֹלָם, וּמַתְאִים אֶל הַתְּכָנִים הָעַצְמִיִּים*, שֶׁהֵם יוֹתֵר מְבֹרָרִים וְיוֹתֵר חֲזָקִים בַּמְּצִיאוּת, יוֹתֵר מְאַמְּצִים אֶת הָרוּחַ, וְיוֹתֵר מְשַׁפְּרִים אֶת הַחַיִּים, וּמְרַעְנְנִים אוֹתָם.
(אוֹרוֹת הַקֹּדֶשׁ חֵלֶק ג, דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ, הָעַיִן הָעֶלְיוֹנָה, עמ' שכו)
____________________
עֵינָא עִלָּאָה – העין העליונה. עֵינָא דְּכֻלָּא חִוָּרָא – העין שכולה לבנה, התבוננות שכולה חסד. הַמְסִיתִים וְהַמַּדִּיחִים – לעבודה זרה. שֶׁהַמִּשְׁפָּט וכו' – בית הדין מצווה שלא לחמול על מסית. דָּנִים – לומדים. מֵהַשְּׁמָרִים – להסיר את החלקים המקולקלים (כשמרי יין הצריכים סינון). הַשֵּׁמוֹת הָרְגִילִים – ההגדרות הרגילות המחלקות בין טוב לרע. הַתְּכָנִים הָעַצְמִיִּים – תכניים פנימיים המביאים לתיקון עולם.
ביאורים
אנו רגילים שלכל מידה יש גבול, והקצנה בה אינה טובה. דבר זה נכון אמנם גם במידת החסד, אבל רק בחסד המעשי. לדוגמה, כאשר דנים אדם שהסית את חברו לעבוד עבודה זרה, מצווה התורה שלא לחמול עליו ולא לחפש לו זכות כדי לפוטרו מעונש המיתה. אי אפשר לרחם על החוטא, כיוון שיש צורך בהרתעה: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ".
לעומת זאת, בהשקפת העולם העיונית צריך להתאמץ להביט על הכל בעין של חסד בלי גבול, אפילו על הרשעים היותר מוחלטים, ואפילו על המסית. ההסתכלות שמחשבת כמה נזק וכמה רע עשה הרשע, נובעת מזיהוי האדם עם מעשיו הרעים. במקום זאת, צריך ליחס את האדם אל הנקודה האלוהית שבו, וכך ייווצרו חמלה ורחמים על האדם שנפל למעשים שפלים כאלו. בהסתכלות זו אפשר למצוא דבר טוב אפילו במעשיו הרעים, למעט את חשיבות רעתו ולהגדיל את חשיבות טובתו. אפילו במסית יש למצוא כוונה טובה שהייתה טמונה ונסתרת בהסתה. עצם מציאת הטוב שבהסתה מסלק מההסתה את חומרתה – שהרי בתחילה נראה כאילו כפר לגמרי באלוהי ישראל, אך באמצעות המחשבה הטובה עליו יתברר שגם לו יש חיבור לאלוהי ישראל, וכך תתוקן נשמתו של המסית.
בהנהגה זו מידּמים לעין האלוהית, שמביטה על כל הברואים בעין החסד ורוצה להיטיב לכולם, לקדוש-ברוך-הוא, שחפץ להיטיב לכול.
חכמינו מלמדים אותנו שאפילו מהאויבים היותר גדולים שלנו, כעמלק, יצאו בסוף אנשים מתוקנים מאוד – וזה מלמד אותנו לא להיסחף בשנאה אפילו כלפי אויבים מרים ורשעים כאלו, כי גם בהם יש גרעין של טוב שעתיד להתברר. מִזֶּה נלמד קל וחומר איך להתייחס, למשל, לחלוצים, בוני ציון וארץ ישראל, או ליהודים שייסדו את הקומוניזם – הם אמנם עושים רע, אך גם בו יש טוב, ונוסף על כך ששאיפתם אינה לעשות רע אלא לעשות טוב, אלא שהם טועים.
אנשים ישרים וגיבורים, שרוצים באמת בתיקון העולם, צריכים להתבונן בדעות ובהשקפות של הדור, ולמצוא את הטוב שבהן. הרב קוק מוסיף שאפשר להוציא מדעות אלה יתרון שאינו תמיד קיים בתפיסות המקובלות אצל המאמינים: דעות אלו לא נובעות ממה שכתוב בספר – שחיצוני לאדם – אלא הן נובעות מהחיים עצמם, ולכן הן מבוררות יותר ומשפיעות יותר על החיים. יסודות קדושים אלה יאירו לנו, לאחר שדעות אלה יעברו את הזיכוך הנדרש אצל ישרי הלב, עובדי עבודת הקודש.
הרחבות
זיכוך כוחות הרוע
מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם. המהר"ל מסביר תופעה זו תוך התבוננות חודרת בכוח הרשעה: "דע, כי מה שסִפרו כאן מן הרשעים שזרעם נתגייר בישראל ולמדו תורה ברבים הוא ענין נפלא. כי יש לך (ל)דעת, שהרשעים כאשר הם מופלגים ברשעות ויש להם כוח גדול מאוד כמו שהיה לאלו שזכר (=שהזכיר), אי אפשר שלא יהיה מצורף (ה)כוח שלהם אל כוח עליון – כוח השם יתברך, רק שהיה זה אצלם בטומאה. אבל אצל הבנים כאשר נתגיירו ונזדכך ונתלבן ולפיכך היו בניהם גדולים מלמדים תורה ברבים" [נצח ישראל ז]. דברי המהר"ל מתאימים לדברי הרב קוק המובאים כאן, המסבירים שברשעה טמונה נקודה חיובית שמכוסה ברשעה ובטומאה, ואפשר לזכך נקודה זו. אך דברי המהר"ל כאן אמורים ביחס לרשעים בעלי עוצמה, והרב קוק מרחיב את הדברים על כל סוגי הרשעה.
גרים מעמלק
שֶׁאֵין לָנוּ לְהִסָּחֵף בְּזֶרֶם שֶׁל שִׂנְאָה גַּם עַל הָאוֹיֵב הַיּוֹתֵר נוֹרָא. ייתכן שהרב קוק רומז כאן לעמלק, וכפי שמשתמע מדברי האגדה: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" [סנהדרין צו, ב; גיטין נז, ב].
בדברים אלו ישנו גם חידוש הלכתי: במכילתא נאמר בשם ר' אליעזר שאין מקבלים גרים מעמלק [בשלח פרשה ב], ואילו באגדה זו, שמקורה מן הגמרא, משמע שאפשר לקבל גרים מעמלק. על פי זה מסביר החיד"א מדוע לדברי הרמב"ם מקבלים גרים מעמלק [הלכות איסורי ביאה יב, יז], מפני שפסק על פי הגמרא ולא כמכילתא [עין זוכר מערכת ג, א].
עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה וּמְאִירָה הִיא לְהָסִיר אֶת הַכַּעַס מִן הַלֵּב לְגַמְרֵי, לְהַבִּיט עַל הַכֹּל בְּעַיִן יָפָה, בְּחֶמְלָה שֶׁל חֶסֶד, שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּל, לְהִדַּמּוֹת לָעַיִן הָעֶלְיוֹנָה, עֵינָא עִלָּאָה*, עֵינָא דְּכֻלָּא חִוָּרָא*, גַּם עַל מַה שֶּׁעוֹשִׂים הָרְשָׁעִים, גַּם עַל הָרָעִים הַיּוֹתֵר מֻחְלָטִים בְּרִשְׁעוּת, לַחְמֹל עַל הֱיוֹתָם נִשְׁקָעִים בְּבֹץ הָרִשְׁעָה, וְלִמְצֹא אֶת הַצַּד הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם, וּלְמַעֵט אֶת הָעֵרֶךְ שֶׁל הַחוֹבָה, וּלְהַרְבּוֹת אֶת עֵרֶךְ הַזְּכוּת גַּם עַל הַמְסִיתִים וְהַמַּדִּיחִים*, שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה. זֶהוּ רַק בְּעֵת שֶׁהַמִּשְׁפָּט* נוֹגֵעַ לְמַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּהַצַּד הָעִיּוּנִי יֵשׁ לָדוּן הַרְבֵּה, לִמְצֹא אֶת הַכַּוָּנָה הַטּוֹבָה, שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת גְּנוּזָה גַּם בַּהֲסָתָה וְהַדָּחָה, וּכְשֶׁמּוֹצְאִים אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה מְסַלְּקִים בְּזֶה אֶת כֹּחַ הָאַרְסִי שֶׁבַּהֲסָתָה עַצְמָהּ, וְכֹחַ הַמְהָרֵס שֶׁבָּהּ הוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט, שֶׁסּוֹפָן שֶׁל רְשָׁעִים כְּאֵלֶּה גַּם הֵם לִהְיוֹת מִתְתַּקְּנִים.
אין להיסחף בשנאה
וּכְשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים עַל הָאַגָּדָה הָאוֹמֶרֶת, מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם*, מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הָמָן לָמְדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְּרַק, אָנוּ חוֹדְרִים לְעֹמֶק הַחֶסֶד, שֶׁאֵין לָנוּ לְהִסָּחֵף בְּזֶרֶם שֶׁל שִׂנְאָה גַּם עַל הָאוֹיֵב הַיּוֹתֵר נוֹרָא*. וּמִזֶּה אָנוּ דָּנִים* דִּין קַל וָחֹמֶר לְאוֹתָם שֶׁהֵם גּוֹרְמִים לָנוּ צַעַר בְּדֵעוֹתֵיהֶם וְעִנְיְנֵי הֲרִיסָה שֶׁלָּהֶם, בִּשְׁבִיל מַטָּרוֹת טוֹבוֹת לְפִי דַּעְתָּם, וְקַל וָחֹמֶר כְּשֶׁהַמַּטָּרוֹת הַטּוֹבוֹת הֵן יוֹצְאוֹת מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל וְעוֹשׂוֹת דְּבָרִים טוֹבִים וּמְתֻקָּנִים. אַף עַל פִּי שֶׁעִם הַטּוֹב יֵשׁ בּוֹ גַּם כֵּן רַע וְקִלְקוּל, אֵין הָרַע מְבַטֵּל אֶת הַטּוֹב.

מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
133 - אהבת ישראל חלק ג'
134 - אהבת ישראל חלק ד'
135 - חינוך חלק א'
טען עוד
וְעַל יִשְׁרֵי לֵב, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ, הָעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, לְזַכֵּךְ אֶת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת, הַפּוֹעֲלוֹת בַּחַיִּים וּבִמְצִיאוּתָם, מֵהַשְּׁמָרִים* שֶׁלָּהֶן, וּלְהַעֲמִידָן עַל הַתֹּכֶן הַיּוֹתֵר צַח וּבָרוּר. וְאָז דַּוְקָא מִמַּחְשָׁבוֹת הַמְעֹרָבוֹת בְּרִשְׁעָה וְטֻמְאָה יוֹצֵא אוֹר גָּדוֹל, שֶׁמְּחַדֵּשׁ כֹּחַ שֶׁל חַיִּים, הָעוֹלֶה עַל גַּבֵּי הַשֵּׁמוֹת הָרְגִילִים* בָּעוֹלָם, וּמַתְאִים אֶל הַתְּכָנִים הָעַצְמִיִּים*, שֶׁהֵם יוֹתֵר מְבֹרָרִים וְיוֹתֵר חֲזָקִים בַּמְּצִיאוּת, יוֹתֵר מְאַמְּצִים אֶת הָרוּחַ, וְיוֹתֵר מְשַׁפְּרִים אֶת הַחַיִּים, וּמְרַעְנְנִים אוֹתָם.
(אוֹרוֹת הַקֹּדֶשׁ חֵלֶק ג, דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ, הָעַיִן הָעֶלְיוֹנָה, עמ' שכו)
____________________
עֵינָא עִלָּאָה – העין העליונה. עֵינָא דְּכֻלָּא חִוָּרָא – העין שכולה לבנה, התבוננות שכולה חסד. הַמְסִיתִים וְהַמַּדִּיחִים – לעבודה זרה. שֶׁהַמִּשְׁפָּט וכו' – בית הדין מצווה שלא לחמול על מסית. דָּנִים – לומדים. מֵהַשְּׁמָרִים – להסיר את החלקים המקולקלים (כשמרי יין הצריכים סינון). הַשֵּׁמוֹת הָרְגִילִים – ההגדרות הרגילות המחלקות בין טוב לרע. הַתְּכָנִים הָעַצְמִיִּים – תכניים פנימיים המביאים לתיקון עולם.
ביאורים
אנו רגילים שלכל מידה יש גבול, והקצנה בה אינה טובה. דבר זה נכון אמנם גם במידת החסד, אבל רק בחסד המעשי. לדוגמה, כאשר דנים אדם שהסית את חברו לעבוד עבודה זרה, מצווה התורה שלא לחמול עליו ולא לחפש לו זכות כדי לפוטרו מעונש המיתה. אי אפשר לרחם על החוטא, כיוון שיש צורך בהרתעה: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ".
לעומת זאת, בהשקפת העולם העיונית צריך להתאמץ להביט על הכל בעין של חסד בלי גבול, אפילו על הרשעים היותר מוחלטים, ואפילו על המסית. ההסתכלות שמחשבת כמה נזק וכמה רע עשה הרשע, נובעת מזיהוי האדם עם מעשיו הרעים. במקום זאת, צריך ליחס את האדם אל הנקודה האלוהית שבו, וכך ייווצרו חמלה ורחמים על האדם שנפל למעשים שפלים כאלו. בהסתכלות זו אפשר למצוא דבר טוב אפילו במעשיו הרעים, למעט את חשיבות רעתו ולהגדיל את חשיבות טובתו. אפילו במסית יש למצוא כוונה טובה שהייתה טמונה ונסתרת בהסתה. עצם מציאת הטוב שבהסתה מסלק מההסתה את חומרתה – שהרי בתחילה נראה כאילו כפר לגמרי באלוהי ישראל, אך באמצעות המחשבה הטובה עליו יתברר שגם לו יש חיבור לאלוהי ישראל, וכך תתוקן נשמתו של המסית.
בהנהגה זו מידּמים לעין האלוהית, שמביטה על כל הברואים בעין החסד ורוצה להיטיב לכולם, לקדוש-ברוך-הוא, שחפץ להיטיב לכול.
חכמינו מלמדים אותנו שאפילו מהאויבים היותר גדולים שלנו, כעמלק, יצאו בסוף אנשים מתוקנים מאוד – וזה מלמד אותנו לא להיסחף בשנאה אפילו כלפי אויבים מרים ורשעים כאלו, כי גם בהם יש גרעין של טוב שעתיד להתברר. מִזֶּה נלמד קל וחומר איך להתייחס, למשל, לחלוצים, בוני ציון וארץ ישראל, או ליהודים שייסדו את הקומוניזם – הם אמנם עושים רע, אך גם בו יש טוב, ונוסף על כך ששאיפתם אינה לעשות רע אלא לעשות טוב, אלא שהם טועים.
אנשים ישרים וגיבורים, שרוצים באמת בתיקון העולם, צריכים להתבונן בדעות ובהשקפות של הדור, ולמצוא את הטוב שבהן. הרב קוק מוסיף שאפשר להוציא מדעות אלה יתרון שאינו תמיד קיים בתפיסות המקובלות אצל המאמינים: דעות אלו לא נובעות ממה שכתוב בספר – שחיצוני לאדם – אלא הן נובעות מהחיים עצמם, ולכן הן מבוררות יותר ומשפיעות יותר על החיים. יסודות קדושים אלה יאירו לנו, לאחר שדעות אלה יעברו את הזיכוך הנדרש אצל ישרי הלב, עובדי עבודת הקודש.
הרחבות
זיכוך כוחות הרוע
מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם. המהר"ל מסביר תופעה זו תוך התבוננות חודרת בכוח הרשעה: "דע, כי מה שסִפרו כאן מן הרשעים שזרעם נתגייר בישראל ולמדו תורה ברבים הוא ענין נפלא. כי יש לך (ל)דעת, שהרשעים כאשר הם מופלגים ברשעות ויש להם כוח גדול מאוד כמו שהיה לאלו שזכר (=שהזכיר), אי אפשר שלא יהיה מצורף (ה)כוח שלהם אל כוח עליון – כוח השם יתברך, רק שהיה זה אצלם בטומאה. אבל אצל הבנים כאשר נתגיירו ונזדכך ונתלבן ולפיכך היו בניהם גדולים מלמדים תורה ברבים" [נצח ישראל ז]. דברי המהר"ל מתאימים לדברי הרב קוק המובאים כאן, המסבירים שברשעה טמונה נקודה חיובית שמכוסה ברשעה ובטומאה, ואפשר לזכך נקודה זו. אך דברי המהר"ל כאן אמורים ביחס לרשעים בעלי עוצמה, והרב קוק מרחיב את הדברים על כל סוגי הרשעה.
גרים מעמלק
שֶׁאֵין לָנוּ לְהִסָּחֵף בְּזֶרֶם שֶׁל שִׂנְאָה גַּם עַל הָאוֹיֵב הַיּוֹתֵר נוֹרָא. ייתכן שהרב קוק רומז כאן לעמלק, וכפי שמשתמע מדברי האגדה: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" [סנהדרין צו, ב; גיטין נז, ב].
בדברים אלו ישנו גם חידוש הלכתי: במכילתא נאמר בשם ר' אליעזר שאין מקבלים גרים מעמלק [בשלח פרשה ב], ואילו באגדה זו, שמקורה מן הגמרא, משמע שאפשר לקבל גרים מעמלק. על פי זה מסביר החיד"א מדוע לדברי הרמב"ם מקבלים גרים מעמלק [הלכות איסורי ביאה יב, יז], מפני שפסק על פי הגמרא ולא כמכילתא [עין זוכר מערכת ג, א].

אמונה חלק ט'
ט' סיון תשע"ז
בשביל הנשמה | ט' סיון תשע"ז

חינוך חלק ט"ז
כ"ח תמוז תשע"ז
בשביל הנשמה | כ"ח תמוז תשע"ז

אמונה חלק ח'
ח' סיון תשע"ז
בשביל הנשמה | ח' סיון תשע"ז

חינוך חלק י"ב
כ"ד תמוז תשע"ז
בשביל הנשמה | כ"ד תמוז תשע"ז

בשביל הנשמה
לימוד יומי באמונה - לימוד יומי קצר שמטרתו להקיף ספרי ראשונים ואחרונים העוסקים בנושאי אמונה ולהעמיק בעיקרי אמונת ישראל. הלימוד מבואר בביאור בהיר ותמציתי המאפשר לכל אחד ואחת להצטרף ללימוד.

מצוות חלק ז'
כ"א סיון תשע"ז
כ"א סיון תשע"ז

פרק י"א חלק ט'
כ"ח אייר התשע"ה
כ"ח אייר התשע"ה

פרק י"א חלק י"ג
ג' סיון התשע"ה
ג' סיון התשע"ה

תפילה חלק א'
כ"ב סיון תשע"ז
כ"ב סיון תשע"ז
כל ההתחלות קשות
האם מותר לאכול לפני התקיעות?
כיצד הצפירה מובילה לאחדות בעם?
הסוד שמאחורי חגיגות פורים בעיר ירושלים
ארבע כוסות ושלוש מצות
היסוד הגדול שנלמד מרבי שמעון בר יוחאי
הסוד שעומד מאחורי מנהג "התשליך"
מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
דיני פרשת זכור
הלכות טבילת כלים
הרב אליעזר מלמד | כח אדר א תשס"ח
מנהגי שלושת השבועות
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ

רעיונות לפרשת שלח
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א

ברכות השחר - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
תפקיד השנאה גם בתוך הטוב
אורות ישראל - פרק ד' פסקה ו' (המשך)
הרב ש. יוסף וייצן | ט"ז סיון תשפ"ג

'ימי התקומה' - בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, איך?
חלק ה
הרב יוסף כרמל | סיון תשפ"ג
