בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בלק
לחץ להקדשת שיעור זה
בנין הבית הפרטי מתוך חיבור לבית ישראל

מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל

הניסיון השלישי  מה ראה בלעם?  השראת שכינה מתוך שמחה של מצוה  קודם זהות ואחר כך פתיחות  תם עידן החינוך המשותף  הקונטרה נותנת יציבות  המחלוקת מקיימת את המציאות  לא לשכוח את החיבור לשרשרת הדורות  חשבונו של עולם  'יעקב' שם פרטי ו'ישראל' שם כללי  דרך כוכב מיעקב - זה משיח  ריבונו של עולם שונא זימה  "גאונותו" של סבטא בן אלס  אלף מיני זמר  הטקטיקה שהוביל בלעם  מה טובו אהליך יעקב

undefined

הרב שמעון כהן

תמוז תשע"ז
12 דק' קריאה
הניסיון השלישי
בלעם חשב שיוכל להשתמש בסדרי ההשגחה העליונה כדי לפעול כנגד ישראל ח"ו, וניסה את כוחו שלוש פעמים. בניסיון הראשון ניסה לפגוע בשורשים של האומה ומתוך כך לערער את עמידתה, בניסיון השני ביקש לפגוע במדרגתם בהווה על ידי חיפוש חולשות, ובניסיון השלישי פנה אל עתידה של האומה. נבקש להתמקד בניסיונו השלישי של בלעם:
"וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" 1 .
הברכה האחרונה שיוצאת מפי בלעם היא הפסגה הגבוהה ביותר. הניסיון הראשון בנה קומה ראשונה, הניסיון השני בנה קומה שניה והניסיון השלישי הוא הקומה העליונה. שני הניסיונות הראשונים של בלעם נכשלו, וכעת הוא ניגש לניסיון השלישי ולשם כך הוא מרכז את כל כוחותיו.


מה ראה בלעם?
בלעם נושא את עיניו. בדרך כלל נשיאת עיניים זה ביטוי שמוזכר בהקשר של עריות 2 , אצל לוט נאמר "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן" 3 , אצל אשת פוטיפר נאמר: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף" 4 , אצל שמשון נאמר: "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי" 5 . גם נשיאת העיניים של בלעם היא לרעה, "וישא בלעם את עיניו - ביקש להכניס בהם עין רעה" 6 . ומה ראה? " וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו", וכדברי רש"י 7 :
"ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו".
דברים דומים כותב רבנו בחיי שם:
"ראה דגלים מסודרים, ושאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה כדי שלא יהא היזק ראיה זה לזה, מיד אמר: 'מה טובו אוהליך'".
בלעם ראה דגלים מסודרים ופתחי אוהלים שאינם מכוונים זה כנגד זה שלא יהיה 'היזק ראיה'. היזק ראיה, זה נזק שנגרם לאדם על ידי שהוא נחשף לעיני זרים ברשותו הפרטית. יש מחלוקת בגמרא 8 אם "היזק ראיה - שמיה היזק" או "היזק ראיה - לאו שמיה היזק", ולהלכה נפסק ש"היזק ראיה - שמיה היזק", ולכן במקרים שונים צריך לנקוט אמצעים שמטרתם למנוע את ההיזק.
לדוגמא: שני אנשים שיש להם חצר בשותפות, וחילקו ביניהם את החצר, הם רשאים לכפות זה את זה להשתתף בבניית מחיצה באמצע החצר, באופן שלא יוכל אחד מהם לראות את הנעשה ברשות חברו 9 .
יש אדם שמזיק את חברו בגופו - נזקי הגוף, יש אדם שמזיק את ממון חברו - נזקי ממון, ויש היזק ראיה.
דין נוסף שנוגע להיזק על ידי ראיה הוא, שאסור לאדם לעמוד בשדה חברו "בשעה שהיא עומדת בקמותיה" 10 משום עין הרע.
ממשיך רבנו בחיי 11 :
"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל - על דרך הפשט התנבא עתה על ישובן של ישראל בארץ.
ועל דרך המדרש (בבא בתרא ס ע"א): 'מה טובו אהליך יעקב' - על האהלים שבמדבר, שהיו ישראל יושבים באהלים, ועל שראה פתחיהם שלא היו מכוונין אלו כנגד אלו, אמר מיד: 'מה טובו אהליך'.
ועל דרך הקבלה: 'מה טובו אהליך יעקב' - למעלה, והוא שדרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סח, יח): צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד".
לפי הפשט בלעם מתנבא על ארץ ישראל, לפי הדרש הוא מתנבא על תקופת המדבר ושם לב לכך שאצל עם ישראל כל אחד מסתכל אל ביתו פנימה ולא אל בית חברו, ולפי המקובלים הוא לא מתנבא על הארץ או על המדבר אלא 'למעלה', על מעמדם של ישראל בשמים. כשבלעם רואה את אוהליהם של ישראל הוא רואה השראת שכינה. ריבונו של עולם איננו רחוק בשמים, אלא משרה שכינתו בתוכנו, "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן, לא זכו - אש אוכלתן" 12 .

השראת שכינה מתוך שמחה של מצוה
הגמרא בשבת 13 אומרת:
"אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה".
במקום שיש עצבות יש עצלות וכבדות ודברים בטלים, וממילא לא יכולה להיות השראת שכינה. כדי להגיע להשראת שכינה צריך שמחה. השמחה באה לאדם כשקיימת הרמוניה בין מה שהאדם רוצה למה שקורה בפועל במציאות, בין הרצוי למצוי. כשהפער בין רצון ה' יתברך לבין מה שקורה במציאות מצטמצם ישנה השראת שכינה.
מרן הרב קוק בספרו "עין איה" 14 מבאר:
"השראת השכינה, ההוד האלקי על הנפש, אי אפשר כי אם כשהיא עומדת שלמה בכוחה הציורי והמעשי על פי אותו האופי והתכונה שנוצרה לה.
רק אם הנפש היא שלמה בכוחה הפנימי על פי טבעה השלם, לא נפגמה ולא נתקלקלה מתכונתה הטובה בטבע יצירתה, רק אז היא מוצאה את עצמה נחלק אחד מהאור הגדול האלקי המופיע בכללות המציאות, המחיה את כל המעשים והברואים ומוביל אותם למטרה טובה עליונה גדולה ואדירה, שראוי לשמח עליה עד מאד, 'כי שמחתני ה' בפעלך'".
לכל נברא יש ייעוד אלקי שלשמו הוא נברא, וכשהייעוד האלקי מגיע לידי מימוש באה שמחה ועמה השראת שכינה. ומנגד, כשיש ח"ו חוסר התאמה בין הרצון, הייעוד והמגמה לבין מה שקורה במציאות, אין השראת שכינה. כשאיש ואשה ממלאים את הייעוד שלהם, הם זוכים להשראת שכינה בביתם. בין שאין לו ייעוד, מגמה ותכלית לא יכול לייצר השראת שכינה.

קודם זהות ואחר כך פתיחות
הגמרא בברכות 15 אומרת:
"תניא, רבי אומר: לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו".
במבט ראשון הדרכתו של רבי נראית מנוגדת להדרכה הפשוטה שגדלנו עליה. הלוא חונכנו לפתוח את ביתנו לרווחה כביתו של אברהם אבינו. מסביר מרן הרב קוק 16 :
"יסוד המעלות והמידות הטובות הוא, שכל מידה תמצא את מקומה הראוי לה, וכל דבר יהיה עומד על צביונו ולא יתבטל מצורתו בשביל איזה נטייה של קנין אפילו דבר טוב. על כן באשר חיי המשפחה היא ראשית הצדק ואחריה תבוא חיי הרעות גם מחוץ לחוג חיי המשפחה, על כן ישים האדם תמיד אל לב שבהיותו מרחיב את גבול היושר לחיות גם כן חיי רעות ואהבה, באופן יותר רחב מחיי משפחתו היחידה, יעשה כן אבל באופן שלא תהיה מזה כל השבתה לחיי המשפחה עצמה. כי תמיד יהיה העולם בכללו מוצלח כשיעמדו תחילה פרטיו על בסיס חזק ונאה, בין בדברים שהם שלמות הגוף ובין בדברים שהם שלמות הנפש, ואז יצאו גם כן חוץ לגבולם להשתתף בדברים הנוגעים אל כולם בכלל.
ריבוי הרעים בתוך הבית, התערבם ביותר מהמידה הראויה, מביא שהאדם לא יהיה מתייחד בהנהגת ביתו כפי רוחו הוא כי אם כפי רוח הרעים הבאים בתוך הבית, והוא כאב נעכר נובע מהשיטה הכוזבת של ביטול כח הפרט לגמרי והפסדת צורתו בשביל אחרים.
על כן יהיו הרעים לרעים אהובים, ישפיעו הם עליו והוא עליהם, אבל רק באותה המידה שתכונת ביתו לא תשתנה, ותתנהג רק על פי הכרתו הפרטית, אז ישכיל ויצליח, כי ראשית הנפילה היא רק בעזוב האדם את הכרתו ונסמך להיות מחקה את אחרים".
מידה זה דבר שיש לו גבול. לכל מידה צריך לתת את הגבול שלה, לכן המידות נקראות 'מידות'. מידה צריכה למצוא את מקומה ביחס לכל המידות האחרות. כשאדם נוהג על פי המידה הראויה לו, זה מצוין, וכשהוא חורג ממידתו, זה מביא קלקול גדול.
כשאדם בונה בית בישראל, התשתית צריכה להיות האישה והילדים. התא המשפחתי בונה את הזהות הפרטית של הבית. לכן לפני שאדם רץ לחפש חברים ולפתוח את ביתו להמון, עליו לבדוק אם הזהות המשפחתית יציבה מספיק ומסוגלת לפתוח את שעריה.
כשישנה הצפה של דעות ומחשבות וכל אחד פורש את משנתו והגיגי ליבו, לפני שהבית הפרטי גיבש את זהותו כראוי ובנה עמוד שדרה יציב, הדבר עלול להביא לטשטוש ובלבול.

תם עידן החינוך המשותף
במשך עשרות שנים, המסגרת החינוכית של ילדי הקיבוצים כללה בתי ילדים. קראו לזה 'חינוך משותף'. ילדי החינוך המשותף גרו בבתי הילדים, ישנו בלינה משותפת, וביקרו בבתי ההורים בשעות אחר הצהריים, כשעתיים-שלוש בכל יום. הדאגה הכלכלית לילדי החינוך המשותף היתה בידי החברה הקיבוצית ולא בידי ההורים, וילדי הקיבוץ ללא יוצא מן הכלל נהנו מהזכות ללמוד שתים עשרה שנות לימוד ללא מבחנים, ללא ציונים וללא בחינות בגרות. כוונת האבות המייסדים היתה "ליצור 'אדם חדש' של חברת המופת", אך עם השנים השיטה הלכה וגוועה. ההורים הבינו שככה אי אפשר לגדל משפחה, והילדים דרשו את היחס האישי, הזהות האישית והחום המשפחתי שאבדו. החלה תופעה מתרחבת של ילדים שהיו בורחים מבית הילדים כדי לישון עם ההורים עד שהחליטו לסגור את בתי הילדים.

הקונטרה נותנת יציבות
כשהזהות האישית מגובשת, יש ברכה בפתיחת הלב והבית לאורחים, ואז השיח מפרה ובונה ואיננו מטשטש ומבלבל. כשאנחנו רוצים להעמיד דבר כלשהו, אנחנו מחפשים 'קוֹנְטְרָה', רק אם תהיה לנו קונטרה נוכל להעמיד את הדבר. קוֹנְטְרָה היא תמיכה ('תן לי קונטרה'). אמנם בדרך כלל מי שמתנגד לנו הוא מפריע, אבל יש מצבים שבהם דווקא ההתנגדות היא זו שמקיימת את הדבר, לכן נאמר "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" 17 , האישה היא הקונטרה של האדם, וככל שהקונטרה חזקה יותר היא נותנת יותר יציבות. הצד הרגשי שבאישה שונה מאוד מזה של הגבר, דפוסי החשיבה שונים, כל המהלך הפיזיולוגי שונה לחלוטין, זה עולם אחר לגמרי, ועם כל זה, בלי השוני התהומי הזה לא היינו יכולים להתקיים.

המחלוקת מקיימת את המציאות
הקב"ה ברא את המחלוקת כי לפעמים המחלוקת היא טובה. העולם צריך להיות עולם שיש בו הגדרות ברורות, העולם שלנו הוא עולם שמברר, ומחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. אלא שמתוך מחלוקת שהיא לשם שמים ניתן להגיע גם למחלוקת שאינה לשם שמים.
השמים מורכבים מאש ומים, אש ומים הם דברים שבדרך כלל לא הולכים ביחד, כדי שהם יוכלו לחיות זה לצד זה צריך לחלק ביניהם. רק בשמים הם יכולים לחיות יחד בהרמוניה. ההבדלות שאנחנו פוגשים במציאות בין קור לחום, בין אור לחושך, בין מינוס לפלוס, בין חומר לרוח, בין זכר לנקבה וכדו', אלו הבדלות שמקיימות את המציאות, כך שלמעשה מה שמקיים את העולם זו המחלוקת. אנו חיים בעולם דואלי, עולם של ניגודים ומחלוקות 18 .

לא לשכוח את החיבור לשרשרת הדורות
הגמרא בשבת 19 מבארת, שהמילה 'דשא' שפירושה דלת, נקראת בשם זה לרמז למילים 'דרך שם' וללמדנו ש'דרכה' נכנסים ל'שם'.
בספר "עין איה" 20 מבאר מרן הרב קוק:
"בהיות האדם בביתו המיוחד לו, מתייחד הוא בחוגו, שוכח הוא את התחברותו לעולם הגדול, שהוא אך חוליא אחת מהשלשלת הגדולה של האנושיות כולה העומדת במלא עולם, שעל ידי הדרכים, המסילות, השווקים והרחובות, יתכן החיבור ביניהם, ותתרומם הנפש הפרטית למידת האהבה הכללית, יזכיר לאדם פתח ביתו, העשוי ליציאה כשם שהוא עשוי לביאה, כי 'דרך שם', והדרך תוציאהו מחוגו המצומצם, ותשתפהו להיות פועל ודואג בעד האושר הכללי, גם בעת שבתו בבית, מתייחד ומתגדר בענייניו הפרטיים".
הבית הוא המבצר של האדם. בבית אדם מרגיש שמור ובטוח. אבל אדם שמתבצר בתוך ביתו יתר על המידה ולא פותח את שעריו לזולתו, עלול לשכוח שבעצם הוא חוליה קטנה בתוך שרשרת הדורות כולם. הבית אמנם תובע את זהותו, אבל אסור לו להישאר פרטי ומנותק ממה שקורה בעם ישראל.

חשבונו של עולם
הגמרא בבבא בתרא 21 אומרת:
"מאי דכתיב: 'על כן יאמרו המושלים' וגו'? 'המושלים' - אלו המושלים ביצרם; 'בואו חשבון' - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה".
בפשטות מדובר על חשבון נפש פרטי הנוגע לכל אדם באשר הוא, אך ב"אורות התשובה" 22 מבאר מרן הרב קוק שחלק מחשבון הנפש של האדם, והוא החלק המעולה ביותר, צריך להיות 'חשבונו של עולם '. אדם צריך לבחון מהו הייעוד ומהי המגמה, מה הקב"ה רצה כשברא את עולמו. זו שאלה יום יומית שצריכה להעסיק כל אחד ואחד, מה ביכולתו לעשות היום כדי להרבות כבוד שמים ולהחיש את גאולתם של ישראל. וכך אמר פעם אחד מבעלי המוסר: המראה, מתחילה היא זכוכית שקופה שבעדה רואה האדם את זולתו, אך בשעה שמצפים אותה בשכבה של כסף, שוב אין אדם רואה בה אלא את עצמו.

'יעקב' שם פרטי ו'ישראל' שם כללי
בלעם מבקש לקלל את ישראל ונמצא מברך ואומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" 23 . 'יעקב' הוא השם הפרטי ולכן הוא מיוחס אל האוהל, ו'ישראל' הוא השם הכללי, הוא שייך אל הייעוד והתכלית של האומה. האוהל הוא עראי, מעבירים אותו ממקום למקום, וגם השם 'יעקב' הוא זמני, "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" 24 . יעקב אבינו שייך לצעדים הראשונים האומה, הוא העקב של האומה הישראלית. העקב מצעיד אותנו קדימה ומעמיד את כל קומתנו, אבל הוא זמני. מגמת פנינו מכוונת אל משכן הקבע, משכן מלשון שכינה.

דרך כוכב מיעקב - זה משיח
לבסוף, אחרי שבלעם מתנבא על האומה הישראלית, על יסודותיה, על האבות והאימהות, על כוחו של עם ישראל ופעלו בעולם, על המקדש ועל השיבה לארץ ישראל, בא גם דיבור על המשיח:
"אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר: וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת: וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל: וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר: וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד: וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ: כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵ-ל: וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד" 25 .
עכשיו כבר בלעם מדבר מעצמו, זה כבר לא שייך לסדר הברכות, זה מדנפשיה. הוא מדבר מעצמו בלי שבקשו ממנו, ואומר "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".
אומר על כך התרגום במקום 26 :
"כַּד יְקוּם מַלְכָּא מִיַעֲקֹב וְיִתְרַבָּא מְשִׁיחָא מִיִשְׂרָאֵל וְיִקְטּוֹל רַבְרְבֵי מוֹאָב וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא...".
כלומר כאשר יקום מלך מיעקב ויתגדל משיח מישראל ויהרוג את נשיאי מואב וישלוט בכל בני האדם... בסוף, הכול יגיע אל התכלית - משיח שיגאל את כל העולם מייסוריו, יגאל את כל העולם מכל הקונספציות (התפיסות) המואביות, מכל הקונספציות של בלעם. בלעם אומר בפה מלא: אנחנו ננסה להפריע, נתקע שוב ושוב מקלות בגלגלים, ננסה לעכב, ננסה לטשטש את הופעת ריבונו של עולם בעולם, ננסה לפעול כמה שיותר שעם ישראל לא יצליח, אבל זה לא יעבוד, בסוף יתגלה המשיח והוא ישלוט בכל בני אנשא.

ריבונו של עולם שונא זימה
על המילים "לְכָה אִיעָצְךָ" 27 אומר רש"י:
"ומה היא העצה, אלקיהם של אלו שונא זימה הוא כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו ע"א). תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזימה, שהרי נאמר: 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם' (במדבר לא, טז)".
בלעם פונה אל בלק ואומר לו: אם רצונך להרע לעם ישראל, העצה היא להכשיל אותם בחטא של זימה, ואז ה' יסלק מהם את שכינתו. ואכן כך אירע בהמשך, בלעם הכשיל את ישראל.
בלעם מזהה את נקודת החוסן של הבית הישראלי - את השראת השכינה, הזהות והצניעות, והוא מבקש לנפץ את הכל ולהחדיר חינוך של פריצות. 'זימה' בראשי תיבות - זו מה היא 28 . הזימה מטשטשת את המהות, מסירה את המחיצות בין ישראל לעמים ומרחיקה את ישראל מאביהם שבשמים, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" 29 .

"גאונותו" של סבטא בן אלס
הגמרא במסכת סנהדרין 30 מספרת על סבטא בן אלס שגילה מומחיות יוצאת דופן בעבודתו לבעל פעור. הוא השכיר את חמורו לגויה ומשעברו על פתח של עבודה זרה היא ביקשה לעצור כדי לעבוד את האלהים שלה. משחזרה אמר לה שגם הוא רוצה להיכנס. שאלה הגויה: הרי אתה יהודי, זה לא שייך אליך! השיב לה סבטא: מה אכפת לך? אני רוצה לעבוד. הביטוי הזה 'מה אכפת לך' חוזר גם פה, הלוא הכול שטויות, החיים הם לא רציניים, תזרום...
ממשיכה הגמרא ומספרת, שאותו סבטא בן אלס נכנס, הוציא רעי בפניו של פעור כדרכם של עובדי האלילים ולאחר מכן הוסיף מדיליה חידוש מיוחד, הוא קינח את הרעי בחוטמו של פעור, ובכך עורר את התפעלותם של משרתי האליל וקצר שבחים על ה"גאונות" שגילה בשכלול עבודת האליל.
בעל פעור, עניינו לנגוע בצד הירוד ביותר, בריקבון ובסירחון של מה שקיים בעולם החומר. אדם לוקח אוכל, מפרק ממנו את כל אבות המזון, את כל מה שיש בתוכו, ואחרי שהוא עבר את כל תהליך העיכול, ונשארה רק הפסולת, החומר שבחומר, הגועל נפש שבגועל נפש - עם זה עובדים את בעל פעור!
השאלה השגורה על לשונם של עובדי בעל פעור היא: 'מה אכפת לך?', הלוא לשיטתם 'הכל מותר', אין גבולות, ביד כל אחד לעשות מה שהוא רוצה. לכל אומה יש איזה שהוא מעצור, איזה שהוא קוד אתי שמכוון אותה, אבל עובדי בעל פעור, אין להם שום קוד אתי, הם לוקחים את כל הקודים ומרסקים אותם לחלוטין. ואז, כשכבר לא נשאר שום זכר של קוד אתי כלשהוא, מגיע אותו סבטא בן אלס ומראה לנו איך עובדים לבעל פעור "בהידור".

אלף מיני זמר
טשטוש הגבולות מפיל את כל קומתו הרוחנית של האדם. חז"ל אומרים 31 שכששלמה נשא את בת פרעה היא הכניסה לו 'אלף מיני זמר'. אין הכוונה למצעד שירים לועזי המונה אלף שירים, אלא לאלף מינים, אלף סוגים שונים של שירה. בת פרעה הביאה אתה תרבות שלמה של עולם השירה, שמקורה בבתי העבודה זרה שבהם גדלה. התערובת הזאת מטשטשת את הזהות שלנו כעם ונוגעת באושיות האמונה.

הטקטיקה שהוביל בלעם
חז"ל 32 מתארים תיאור מדוקדק של הטקטיקה שהוביל בלעם: בחוץ עמדה אשה זקנה ושכנעה את העוברים והשבים להכנס פנימה אל החנות הסמוכה, ובתוך החנות ישבה בחורה צעירה עם צרצור של יין. התהליך הזה נועד ליצור גירוי אצל בני ישראל, וברגע שאיש ישראל לא עמד בפיתוי, הוציאה הצעירה את יראתה, את האלהים שלה, מחֵיקה. יש כאן תהליך נפשי שמביא את העם לזנות בשיטים. העם עובר שטיפת מוח להחדרת התודעה הגויית, מדובר כאן בעבודה זרה שלימה. בלעם חפץ לייצר אצל ישראל יחס לעבודה זרה והזנות מבחינתו היא רק אמצעי כדי להגיע בסוף ל"וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" 33 .

מה טובו אהליך יעקב
האשכנזים מתחילים את התפילה מידי בוקר ב"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" 34 . זו ההתחלה, זהו הבסיס והיסוד לכל בנין בית ישראל. כשיש בית עם מהות וזהות, ניתן ליצוק פנימה את הייעודים האלקיים ולהביא להשראת שכינה, ומתוך כך לבנין הבית הגדול והקדוש שיבנה במהרה בימינו אמן.




^ 1.במדבר כד, ב-ה.
^ 2.ראה נזיר כג ע"א.
^ 3.בראשית יג, י.
^ 4.בראשית לט, ז.
^ 5.שופטים יד, ג.
^ 6.רש"י במדבר כד, ב.
^ 7.רש"י במדבר כד, ב.
^ 8.בבא בתרא ב ע"ב.
^ 9.ראה שולחן ערוך חו"מ קנז, א.
^ 10.בבא בתרא ב ע"ב.
^ 11.רבנו בחיי במדבר כד, ה.
^ 12.סוטה יז ע"א.
^ 13.שבת ל ע"ב.
^ 14.עין איה שבת ח"א פרק שני אות צט.
^ 15.ברכות סג ע"א.
^ 16.עין איה ברכות ח"ב פרק תשיעי אות שטו.
^ 17.בראשית ב, יח.
^ 18.יפים בהקשר זה דבריו של מרן הרב קוק זצ"ל בספרו "עין איה" (ברכות ח"ב פרק תשיעי אות קכה) שכתב על ברכת 'שכוחו מלא עולם': "על הזיקין ועל הזועות כו' אומר 'ברוך שכחו מלא עולם'. כשיסתכל האדם במציאות, ימצאה טובה והגונה, כל דבר על מכונו וענינו, שיופי הסדר מורה על המסדר אדון החכמה, הטוב והתפארת. השמש בצאתו בהדרו, הכוכבים בהזהירם ממסילותם, הירח יקר הולך, כל אלה ינעימו את כל נפש המתעוררת אל חזיונם. אמנם לפעמים יפריעו חזיונות טבעיים את הנפש מהתרוממותה ומכניסים בלבבה אופל וציורים של פרעות ואי סדרים לעיני בשר, כזיקין, זועות, רוחות הסוערות וכאלה.
אמנם צריך האדם לשום אל לבו, כי הנה רק חלק קטן מכל השלשלת הגדולה של הבריאה תחזינה עיניו, רב לו רב כל הטוב והסדר הנפלא, המלא אור חיים וחסד המתראה לעיניו תמיד בכל מרחבי הבריאה שנגד עיניו, להיות נפשו מתענגת על ה' ועל טובו. אמנם הפרעות, חסרון הסדרים וזעזוע ההרגשות הבאות ממראות הנראים זרות, המה רק באות מצד קטנות חלק הקיפו של ראות עיני האדם, וחלק הבלתי נערך של רגשותיו הנפשיים לעומת העולם המלא, שכחו של אדון כל ב"ה מלא אותו. אבל כשישא דיעו אל המרחב הגדול של המציאות הנפלאה ואיך כל המעשים כולם אחוזים בחוברת, ואם הם מרעישים ונראים כפורעים סדר פה לערכינו, מה נהדר הוא ערכם בכללו של המצוי. ומזה נשכיל שגם בעומק ההכרה אף לערכינו, המה מלאי הוד וסדר. על כן יברך בראותו זאת, מעומק לב חושב: 'ברוך שכחו מלא עולם'".
^ 19.שבת עז ע"ב.
^ 20.עין איה שבת ח"ב פרק שמיני אות טו.
^ 21.בבא בתרא עח ע"ב.
^ 22.אורות התשובה טז, א.
^ 23.במדבר כד, ה.
^ 24.בראשית לה, י.
^ 25.במדבר כד, יג-כד.
^ 26.תרגום אונקלוס במדבר כד, יז.
^ 27.במדבר כד, יד.
^ 28.ראה נדרים נא ע"א.
^ 29.במדבר כה, א-ב.
^ 30.סנהדרין סד ע"א.
^ 31.שבת נו ע"ב.
^ 32.ירושלמי סנהדרין פ"י, ה"ב.
^ 33.במדבר כה, ב.
^ 34.במדבר כד, ה.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il