חינוך חלק ז'

הגימנסיה הישראלית
אֲדוֹנִי הַמְרוֹמָם, גְּדוֹלָה הִיא כָּעֵת הַתְּנוּעָה הָרוּחָנִית לְחֵפֶץ יִסּוּד גִּמְנַסְיָה יִשְׂרְאֵלִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְעֻמַּת הַגִּמְנַסְיָה הָעִבְרִית הַשּׂוֹרֶרֶת, שֶׁעַד כַּמָּה שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַכְחִישׁ אֶת הַצְּדָדִים הַחִיּוּבִיִּים שֶׁלָּהּ*, רָבְתָה בָּהּ הַשְּׁלִילָה לִיסוֹד הַיְסוֹדוֹת, לְיַחַשׂ הַקֹּדֶשׁ לְדָת וֶאֱמוּנָה בְּרַעְיוֹן וּבְפֹעַל. יֶשְׁנָם טְהוֹרֵי לֵב נִרְעָדִים מֵהַתּוֹצָאוֹת הָעֲתִידוֹת שֶׁל מַצָּב כָּזֶה בְּהֵעָזְבוֹ לְנַפְשׁוֹ*, וְהֵם מוֹצְאִים חוֹבָה לְנַפְשָׁם לְהַצִּיל אֶת הַצְּעִירוּת הָאַרְצִיִּשְׂרְאֵלִית, וְהַגָּלוּתִית הַמֻּשְׁפַּעַת מִמֶּנָּה, עַל יְדֵי יִסּוּד מָכוֹן תַּרְבּוּתִי, מְשֻׁכְלָל בְּכָל הַטּוֹב הַדָּרוּשׁ לוֹ בְּמִדָּה מְלֵאָה, וּלְמַעְלָה-רֹאשׁ עָטוּר בַּעֲטֶרֶת קֹדֶשׁ ד' לְתוֹרָה לֶאֱמוּנָה לְמִצְוָה וּמוֹרֶשֶׁת אָבוֹת, כַּחֹק לְיִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם. אָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִכָּנֵס כָּל כָּךְ בָּעֳבִי הַקּוֹרָה שֶׁל פְּעֻלָּה זוֹ, שֶׁלֹּא לָצֵאת הַרְבֵּה מִגִּדְרֵי הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבְּרַבָּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיִחוּד, בְּיִחוּסָם הַשְּׁלִילִי לַהַשְׂכָּלָה*, בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה* לְהָגֵן בְּעַד הַדָּת וְהָאֱמוּנָה. אֲבָל הַצָּרָה הַכְּבֵדָה שֶׁל הַמַּצָּב גּוֹרֶמֶת הִיא לִי, שֶׁאִם יִמָּצְאוּ כֹּחוֹת טוֹבִים, עוֹבְדִים וּפוֹעֲלִים לְיִסּוּד מָכוֹן עֶלְיוֹן זֶה, בְּצוּרָה הֲגוּנָה וּבְדַרְכֵי כָּבוֹד וְשָׁלוֹם, אֶהְיֶה מוּכָן מִצִּדִּי בע"ה לְפַקֵּחַ עַל הַתֹּכֶן הַיִּשְׂרְאֵלִי* שֶׁבּוֹ, עַד כַּמָּה שֶׁיָּדִי הַחֲלוּשָׁה מַגַּעַת, שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת תַּפְקִידוֹ כָּרָאוּי. אִם כְּבוֹדוֹ נוֹטֶה לִהְיוֹת מִכְּלַל הַבּוֹנִים וְהַמְיַסְּדִים, יוֹאִיל נָא בְּטוּבוֹ לְהוֹדִיעֵנִי, לְמַעַן אֵדַע מִי הֵם הַנִּמְנִים עַל מַחֲנֵה צִבְאוֹת ד' זֶה.
(אִגְּרוֹת הָרְאִיָּה, אִגֶּרֶת תרמח)
____________________
שֶׁלָּהּ – של הגימנסיה העברית. בְּהֵעָזְבוֹ לְנַפְשׁוֹ – בהישארותו במצבו. בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה – היחס השלילי של הרבנים יסודו בכוונה טהורה. הַיִּשְׂרְאֵלִי – היהדותי, האמוני.

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

add_alert

149 - חינוך חלק ו'

150 - חינוך חלק ז'

151 - חינוך חלק ח'

טען עוד

ביאורים
במכתב זה, השני בעניין הגימנסיה החדשה, מציע הרב קוק את עצמו כמשגיח ומפקח על התכנים היהודיים שילמדו במוסד, אם יהיו אנשים נוספים שייטלו על עצמם את התפקיד הזה בפועל. הרב קוק רואה בפעילות הגימנסיה החדשה, המלווה בתמיכתו, רוח חדשה ומרעננת למפרשי ההשכלה הגבוהה בארץ. מהיום החינוך ולימודי המקצוע אינם טכניים בלבד, אלא מקבלים פנים רוחניות, יחס חיובי לקודש ולתורת ישראל, וממילא הם נותנים ביסוס ודאגה לעתידו הרוחני של העם כולו, מעבר ללימוד מקצוע מסוים. האוניברסיטאות ככלל משתדלות להעניק השכלה רחבה בתחומים שונים לכל תלמיד, גם בתחומים שבהם אינו מתמחה, בתור רקע שיאפשר לו לצלוח את מהמורות החיים. למרות זאת הן נוטות לשכוח שיש לחיים משמעות מצד עצמם, ואת המשמעות הזו אנו יונקים מתורת ישראל הקדושה. כניסתו של הרב קוק לעובי הקורה של דרכי החינוך החדשים בארץ נבעה מראייתו את חיוניותם של מגמות חלופיות להשכלה החילונית הרגילה.
הרב קוק מסתייג מחינוך שהוא חילוני 'למהדרין', ובפרט בגילאים צעירים כמו של תלמידי תיכון. בכך הוא מביע את הקישור העמוק של העולם הרבני לדורות עברו, עד הר סיני, קשר עתיק אשר טומן בחובו את פוטנציאל ההצמחה לעתיד שעליו אנו מתפללים. מבחינה תורנית יש כאן חידוש גדול: הרב קוק איננו עומד נגד הרבנים האוסרים מצד אחד, ומצד שני הוא מוכן בכל זאת לסייע בפיתוח הארץ גם בענייני ההשכלה. הפתרון המוצע כאן מהווה אבן דרך לקביעת יחס ראוי בין עולם החול לבין עולם הקודש. החול מקבל את ערכו לפי התפקיד המסוים שאותו הוא ממלא, תוך הבנה שכל התפקידים השונים נועדו לקרב אותנו אל הקדוש-ברוך-הוא, שממנו באה הקדושה לעולם.

הרחבות
 לשמור על טהרת ארץ הקודש
שֶׁלֹּא לָצֵאת הַרְבֵּה מִגִּדְרֵי הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבְּרַבָּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיִחוּד, בְּיִחוּסָם הַשְּׁלִילִי לַהַשְׂכָּלָה. ממכתבו של הרב קוק עולה כי הוא בעד פתיחת בית ספר שבתוכנית הלימודים שלו יהיו גם לימודי חול, אך 'גדרי הראשונים שברבני ארץ-ישראל' אינם מאפשרים לו תמיכה פומבית. מהו אותו 'גדר הראשונים'?
בשנת תרט"ז גזרו רבני ירושלים חרם נגד לימודי חול בבתי-ספר בארץ ישראל. החרם חודש בתרכ"ב, תרל"ג ותרל"ח. בפעם החמישית, בתרמ"ב, חידשו אותו המהרי"ל דיסקין והרב זוננפלד בנוסח הזה: "אנחנו החתומים מטה מצאנו חובה בנפשינו להקהל ולעמוד על נפשינו לשוב ולחזק הישנות, לחזק הגדרות אשר גדרו לנו קדמונינו זיע"א, לאסור איסור ללמוד חכמות חיצוניות, אפילו אותם המותרים על-פי-דין ללמדם... והגזירות והחרמות רובצים על כל הבאים ללמוד וללמד, ואפילו בשכר, הן להמלמדות ועל כל המייסדים והמסייעים... והעובר על דברינו אלה ורבצה בו כל האלה מוחרם ומובדל הוא מעדת ישראל, ועלינו לרודפו ולהודפו בכל יכלתינו...".
מלבד הפחד מהחשיפה לתרבויות אחרות וממורים שאינם שומרים תורה ומצוות, בבסיס החרם עמדה תפיסה כי היושבים בארץ ישראל, ארץ הקודש, צריכים לשמור על הקודש בטהרתו: "אנחנו היושבים על אדמת הקדש באחרית ימי גלותינו, ומניחים אותנו מסביב לעשות סדר לימודינו ועבודתינו, בדרך אבותינו מעולם, נאשם אם נמעול מעל בעצמנו ונחשוב גם מחשבות פגול להקריב אש זרה על מזבח הפנימי..." [מכתב הרב שמואל סלנט למונטיפיורי].