חינוך חלק י"ב

החינוך בחוץ לארץ והחינוך בארץ ישראל
וְהִנֵּה מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַחִנּוּךְ שֶׁלָּנוּ, אַחֵינוּ שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, אַף אִם פָּנוּ מְעַט אוֹ הַרְבֵּה פֹּה וָשָׁם מִדֶּרֶךְ הַחִנּוּךְ הַטִּבְעִי שֶׁלָּנוּ, הַחִנּוּךְ הַמַּתְאִים עִם יְסוֹד חַיֵּינוּ בְּתוֹר אֻמָּה שְׁלֵמָה וּמְצֻיֶּנֶת, שֶׁמַּכֶּרֶת לִשְׂמֹחַ וּלְהִתְפָּאֵר בְּמַה שֶּׁהִיא בֶּאֱמֶת - בְּשֵׁם ד' שֶׁנִּקְרָא עָלֶיהָ, וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה עַל תּוֹלַדְתָּהּ* מִשַּׁחַר טַל יַלְדוּתָהּ עַד תְּהוֹם שֵׂיבָתָהּ*, הִנֵּה עִם כָּל הַכִּשָּׁלוֹן שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה, אֵין הַדְּבָרִים נוֹגְעִים כָּל כָּךְ לִיסוֹדֵי הַקְּהִלּוֹת* וְקִיּוּמָם. לֹא כֹּחַ הָאֻמָּה מְקַיֵּם אֶת הַצִּבּוּרִים*, כִּי אִם כֹּחַ זָר, זֶה הַכֹּחַ הַמַּקִּיף שָׁמָּה אֶת כָּל הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים. "כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלֹהַּ". לֹא כֵּן חַיֵּי עַמֵּנוּ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, הֵם צְרִיכִים לִהְיוֹת טְבוּעִים בְּמַטְבֵּעַ הָאֻמָּה וְנִסְמָכִים עַל הַבָּסִיס הַלְּאֻמִּי הַטָּהוֹר. עַל כֵּן אֵין לָהֶם זְכוּת הַקִּיּוּם וְהַהַפְרָחָה כִּי אִם בִּהְיוֹת הַצִּבְיוֹן הַפְּרָטִי* שֶׁלָּנוּ חוֹדֵר בָּהֶם בְּעֶצֶם עֹז כֹּחוֹ, שֶׁיִּהְיֶה הַחִנּוּךְ מַתְאִים לְסִדְרֵנוּ הַמְיֻחָד* שֶׁבּוֹ נִתְגַּדַּלְנוּ מֵרֹאשׁ צוּרִים*, לְהַכִּיר אֶת הַיַּלְדוּת הַכְּלָלִית* וְהַפְּרָטִית לַחֲטִיבָה נִצְחִית שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּצִבְיוֹנָהּ, וְרַק מוֹסִיפָה חַיִל וּמִתְרוֹמֶמֶת עַל יְדֵי הַתְּקוּפוֹת הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ שֶׁמַּשְׁלִימוֹת אוֹתָהּ. בִּתְנַאי זֶה, בִּתְנַאי הַהַכְשָׁרָה שֶׁל הַיַּלְדוּת שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לְנִצְחִיּוּתָהּ, לִהְיוֹת קְדֻשַּׁת הַיַּלְדוּת וְטָהֳרָתָהּ מוּכֶנֶת לִקְלֹט בְּקִרְבָּהּ אֶת סְכוּם הַהַרְגָּשׁוֹת הַיּוֹתֵר נִשָּׂאוֹת הָרְאוּיוֹת לָנוּ, וְשֶׁתִּתְקַיֵּמְנָה עִם הָעֹז וְהַגְּבוּרָה, גְּבוּרַת הָרוּחַ וּגְבוּרַת הַחֹמֶר הַנִּדְרָשׁ לְעַם חַי וְאֵיתָן, עַם קָדוֹשׁ חָכָם וְנָבוֹן, עִם עֹז כָּזֶה, נְכוֹנוֹת לְהִתְקַיֵּם אוֹתָן הָעֲיָרוֹת הַחֲבִיבוֹת, מוֹשְׁבוֹתֵינוּ הַחֲדָשׁוֹת, בְּהִנָּצְלָן מֵאוֹתָהּ הַסִּבָּה, ד' יִשְׁמְרֵנוּ, הָאֲיֻמָּה, שֶׁעַל יָדָהּ עֲיָרוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִתְלָשׁוֹת מִמְּקוֹמָן..., בְּהַכִּירָהּ אֶת טִפּוּסָהּ הַמְיֻחָד שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת נִקְבָּע עַל חִנּוּךְ יְלָדֶיהָ הַחַיִּים בְּחַיֶּיהָ, וַעֲתִידִים לְהִמָּלֵא רוּחַ עֹז בַּעֲדָהּ.
(מַאַמְרֵי הָרְאִיָּה, דְּרָשָׁה בְּעֵת חֲנֻכַּת בֵּית הַתַּלְמוּד תּוֹרָה בִּרְחוֹבוֹת ת"ו - הֶמְשֵׁךְ)
____________________
תּוֹלַדְתָּהּ – מאורעות חייה של האומה. שֵׂיבָתָהּ – זקנתה. הַקְּהִלּוֹת – שבחוץ לארץ. הַצִּבּוּרִים – הקהילות שבגלות. הַצִּבְיוֹן הַפְּרָטִי – הסגנון הרוחני המיוחד לישראל. מֵרֹאשׁ צוּרִים – האבות. הַיַּלְדוּת הַכְּלָלִית – הדורות הראשונים של האומה.

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

add_alert

122 - חינוך חלק י"ב

123 - חינוך חלק י"ג

124 - חינוך חלק י"ד

טען עוד

ביאורים
לאחר שהסביר על מהות החינוך, חוזר הרב קוק לבאר בהרחבה מדוע ההבדל במטרת החינוך, שאותו הגדיר לעיל, משמעותי כל-כך בארץ ישראל.
ישנו הבדל מהותי בין החיים בארץ ישראל לבין החיים בחוץ לארץ. הבדל זה אנו מכירים מכמה מאמרי חז"ל, ואחד המפליאים שבהם הוא: "כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלֹהַּ". מה משמעות דברי חז"ל אלה?
ישנו הבדל יסודי בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ. הרמב"ן כותב שבארץ ישראל יונקים החיים ישירות מה', ואילו בחוץ לארץ הם יונקים את כוחם משרי אומות העולם [ויקרא יח כה]. הרב קוק מכנה זאת כאן: 'כֹּחַ הַמַּקִּיף... אֶת כָּל הַחַיִּים הַכְּלָלִיִּים'. אלו דברים עמוקים שקשורים לעולם הסוד, ויש צורך להעמיק חקר כדי להבינם, אך נראה שהכוונה הפשוטה היא שבחוץ לארץ הקשר עם ה' הוא חלקי וחיצוני, ואילו בארץ ישראל הקשר עם ה' הוא קשר של דבֵקות מלאה: בארץ ישראל עתיד להתגשם ייעודו של עם ישראל – הקמת 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', ממלכה המחוברת באופן ישיר לה' – נבואה, מקדש, סנהדרין ומלכות בית דוד. כאן, בארצנו הקדושה, תקום ממלכה המבוססת על ערכים ואידיאלים אלוהיים, ממלכה שתהיה מרכז רוחני לעולם כולו.
לפי הבנה זו, חורבן מלכות ישראל אינו רק מעבר של עם ישראל מארץ לארץ, אלא חורבן של כל התכנית האלוהית לגילוי שם ה' בעולם. אפילו התורה אינה יכולה להתקיים בצורה מלאה בחוץ לארץ, ואף מה שאפשר לקיים הוא דהוי וקטן לעומת העוצמה שבה הוא מאיר כשישראל יושבים על אדמתם, והתורה שהם לומדים יונקת מִקשר מלא עם ה'.
כיוון שבגלות הקשר עם ה' הוא חלקי וחיצוני – לא יחרבו קהילות ישראל שבגלות אם הן לא יחנכו את ילדי ישראל על טהרת החינוך הישראלי – חינוך שמדגיש את חיי המוסר והרוח, טהרת הילדות ותמימות הלב. הרי גם ככה הקשר האפשרי עם ה' אינו בדבקות מלאה, אין נבואה בחוץ לארץ והיכולת להעמיק ברוחניות התורה אינה גבוהה, וחוסר חינוך כזה אינו פוגע בצורה משמעותית.
גם בגלות, בלבו פנימה שמר עם ישראל על גחלת קטנה מהאידיאל הנישא של ארץ ישראל. את התורה למד, את מצוותיה קיים, ואף שמצוות אלה היו רק זכר לעברו המפואר ולקשר המלא עם ה', הן נשאו בקרבם את האור הגדול. ואכן, זכינו – והאור הגדול החל להפציע! עם ישראל החל שב לארצו, והוא מקים מחדש את ממלכת ישראל העתיקה. אט אט הוא מתחבר אל צינור החיים העליון, יונק את כוחו מה' אלוהיו בקשר ישיר ועצמתי, מלא דבקות. כעת, הכרחי שהחינוך שבו יתחנכו ילדי ישראל יהיה כזה המחובר לאופי הישראלי, וכאשר יש פגם מוסרי בחינוך – נפגעת אחיזתנו בָּאָרֶץ. ילד כזה שגדל ללא החינוך הראוי בארץ ישראל, הוא תלוש לחלוטין ממהותה של ארץ ישראל, מהקשר המלא עם ה'. הוא תלוש באופן רוחני, וממילא בסופו של דבר עלולה להתרחש גם תלישה פיזית – 'עיירות נתלשות ממקומן'.

הרחבות
 חנוך לנער על פי דרכו
שֶׁיִּהְיֶה הַחִנּוּךְ מַתְאִים לְסִדְרֵנוּ הַמְיֻחָד. הרב קוק כותב שהחינוך הישראלי בארץ ישראל צריך להיות מתאים לטבע המיוחד של עם ישראל. באופן דומה, גם החינוך הפרטי צריך להתאים לנפש התלמיד, והוא אינו משותף לכל התלמידים.
האדמו"ר קלונימוס קלמיש מפיאסצנה מסביר את מהות החינוך: "שלמה המלך אמר במשלי 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה' [משלי כב, ו]. זה הוא עיקר החינוך שלא בשעה שהנער נער ויד אביו תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצוותו אלא גם שיגדל והוא ברשותו אף כי יזקין לא יסור ממנה... שלמה המלך לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו שתכליתו להביאו אל 'גם כי יזקין לא יסור ממנה', אלא גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו, באר לנו במילים 'חנוך לנער על פי דרכו' – שזה היא העיקר... וכיוון שכן לא בכל הנערים שוה הוא החינוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו ומידותיו, ואותם על המחנך להכיר... בדעת וכוחות התלמיד יאחז ישמש ויפעל ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע רצון ומידות, וזה רמז לנו שלמה 'חנוך לנער על פי דרכו' על פי דרכו של כל אחד ואחד " [חובת התלמידים, הקדמת המחבר]. לכל תלמיד יש דרך מיוחדת בלימוד. רק כשנפנה לתלמיד ונלמד אותו בצורה המתאימה לו – נצליח לחנכו באמת ולהעצים את כוחות הנפש והכישרונות שלו. בצורה כזו – "גם כי יזקין לא יסור ממנה".

לעילוי נשמת דוד בן יוכבד ז"ל