בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ז תמוז תשע"ז

חינוך חלק ט"ו

undefined

בשביל הנשמה

כ"ז תמוז תשע"ז
4 דק' קריאה
שושנים ומור
הַשּׁוֹשַׁנָּה* הִיא הַיָּפָה בַּפְּרָחִים הַמַּרְהֶבֶת עַיִן בְּמַרְאֶיהָ הַחִיצוֹנִי, הוֹד הַחָכְמָה וְהָעֹנֶג הַנִּמְשָׁךְ מִמֶּנָּה* לְכָל הוֹגֶה בָּהּ מַה מַּזְהִיר הוּא וְנָעִים, אֲבָל לֹא הַזֹּהַר הַחִיצוֹנִי הוּא הָעִקָּר בַּקִּנְיָן כִּי אִם הַטּוֹב הַפְּנִימִי, הַשָּׂגַת הַתּוֹךְ וְהָאֱמֶת, שֶׁיּוֹתֵר הוּא נִמְשָׁל לְמוֹר, לַבֹּשֶׂם הַטּוֹב שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית* מִמֶּנּוּ, מִמַּה שֶּׁנִּמְשָׁל לַשּׁוֹשַׁנָּה הַמְעַנֶּגֶת רַק הַחוּשׁ הַחִיצוֹנִי. וְזוֹהִי חוֹבַת הַמַּתְחִיל, הַשּׁוֹנֶה, הַמִּתְלַמֵּד, לָדַעַת (שֶׁרַק) שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַגִּיעַ אֶל הַתּוֹךְ, אֶל הָעֹמֶק שֶׁבַּתּוֹרָה, וְשֶׁעֲבוּרָה צָרִיךְ הוּא לִהְיוֹת מְוַתֵּר הַרְבֵּה מִשִּׂמְחַת לְבָבוֹ וְעִנּוּגָיו הַטִּבְעִיִּים. וְלֹא יְדַמֶּה שֶׁיִּמְצָא תֵּכֶף אֶת הָעֹנֶג וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ בַּתּוֹרָה, כִּי אִם יְקַבֵּל עָלָיו אֶת מְרִירָתָהּ בַּהַתְחָלָה, "מַר עוֹבֵר*", אָמְנָם עוֹבֵר וְלֹא מַתְמִיד הוּא הַמַּצָּב הַזֶּה, וְסוֹף סוֹף תָּבֹא חָכְמָה בְּלִבּוֹ לְשַׂמְּחוֹ וּלְעַדְּנוֹ*, וְיַרְגִּישׁ מִתְקָהּ וְעֶדְנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל רַק בִּתְנַאי שֶׁלֹּא יַחְפֹּץ לִקְרֹא לְדִבְרֵי תּוֹרָה זְמִירוֹת*, וּלְבַקֵּשׁ בָּהֶם בְּעִקָּרָם, גַּם בְּהַתְחָלַת לִמּוּדוֹ, אֶת הַצַּד הַמְעַנֵּג וְהַמְשַׁעֲשֵׁעַ, כְּאִלּוּ נוֹעֲדוּ הַדְּבָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהָעוֹלָם מְשֻׁתָּת* עֲלֵיהֶם רַק לְשַׂמֵּחַ שִׂמְחָה יַלְדוּתִית לְכָל עַרְלֵי לֵב. רַק עַל יְדֵי הַיְגִיעָה וְחַיֵּי צַעַר שֶׁבַּהַתְחָלָה, יָבֹאוּ אַחַר כָּךְ לְדֶרֶךְ הָאוֹרָה הַמַּזְהֶרֶת וְסוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, וּמַנְעֶמֶת אֶת הַחַיִּים בְּכָל עֹנֶג, "מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל". אָמְנָם רַק הַשְּׂפָתַיִם הֵנָּה הַנּוֹטְפוֹת אֶת הַמַּר, כְּלוֹמַר הַצַּד הַפְּנִימִי שֶׁל הָאָדָם מִצַּד הַנֶּפֶשׁ הַחֲכָמָה וּנְטִיּוֹתֶיהָ, הַחָכְמָה עֲרֵבָה הִיא לַנֶּפֶשׁ. אָמְנָם הַצַּד הַחִיצוֹנִי, הַכֵּלִים הַחָמְרִיִּים וְהַהַמְשָׁכָה* הַטִּבְעִית אַחֲרֵי נְטִיּוֹתֵיהֶם, הֵם שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁבַּהַתְחָלָה יֻרְגְּשׁוּ הַמְּרִירוּת וְהָעֹל מֵהַלִּמּוּד וְהַשִּׁנּוּן, שֶׁצָּרִיךְ אָמְנָם לְקַבְּלוֹ בְּאַהֲבָה בַּעֲבוּר הַתּוֹצָאוֹת הַטּוֹבוֹת הַיּוֹצְאוֹת מֵהַסֵּבֶל לִקְנוֹת חָכְמָה וְדַעַת קְדוֹשִׁים. "טוֹב לִי כִּי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ".
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת א, פֶּרֶק ב, פִּסְקָה קא - הֶמְשֵׁךְ)
____________________
הַשּׁוֹשַׁנָּה – זה המשך לביאור מאמר חז"ל על הפסוק "שפתותיו שושנים נטפות מור". מִמֶּנָּה – מן החכמה. שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית – הנאת הריח באדם נחשבת כהנאה רוחנית. עוֹבֵר – זמני, לא קבוע. זְמִירוֹת – חז"ל מסבירים שדוד המלך נענש על שקרא לדברי תורה "זמירות". מְשֻׁתָּת – מיוסד. וְהַהַמְשָׁכָה – ההימשכות.


ביאורים
אתמול הסברנו שכאשר אדם מתחיל ללמוד תורה, עליו לקבל את העול ולסבול את הקושי והעמל הנדרשים ללימוד תורה, ורק אחר כך הוא יגיע למצב שבו הוא מתענג מלימוד התורה. אך מדוע זה כך? למה בתחילה התורה קשה ומהווה עול, ורק לאחר מכן היא נהפכת לדבר משמח ומענג?
כאשר אנו ניגשים לתורה, אנו נתקלים תחילה ביופייה החיצוני. מכיוון שעדיין לא התעלינו והתרוממנו, עולמנו הפנימי נסתר עדיין מאתנו, ואיננו זוכים לראות את היופי הפנימי של התורה. המפגש עם היופי החיצוני של התורה דומה לראייה של פרח נחמד למראה, כפרח השושנה. ההסתכלות על הפרח נותנת למתבונן תחושה נעימה, אך יחד עם זאת עיקרו של המפגש עם הפרח לוקה בחסר. המפגש של המתבונן עם הפרח נעשה עם הצדדים החיצוניים בלבד, אבל לא עם החלקים הפנימיים, שאותם אפשר לפגוש באמצעות חוש הריח.
בשלב הראשון של לימוד התורה פוגש הלומד את הצדדים החיצוניים של התורה, ולכן הוא חש קושי וחוסר התאמה ללימוד, כיוון שמבחינה חיצונית האדם החומרי והגשמי אינו מתאים לתורה האלוהית-רוחנית. רק לאחר שלימוד התורה מגיע מתוך עמל ובירור, זוכה האדם להיפגש עם החלקים הפנימיים של התורה, וזוכה לחוש את נעימות התורה. כשאדם עמל בלימוד התורה, הוא צריך לעבור תהליך משמעותי של חיבור והקשבה לצדדים הרוחניים החבויים בתוכו. לשם כך מוטל על האדם לשים בצד את הצדדים החיצוניים-חומריים, ולפתוח את עצמו למקומות הגבוהים והפנימיים הקיימים בתוכו. בכך הוא יוצר בירור פנימי, ומגיע להבנה שהעולם הרוחני הוא יסוד החיים, ואילו העולם הגשמי נועד להחזיק אותו.
לאחר שיתרומם האדם ויגיע לאותם מקומות פנימיים חבויים, הוא יתחיל להרגיש את העונג האמִתי שבתורה. הוא ימצא את ההתאמה שתמלא ותחבר אותו אל היסודות הפנימיים והנצחיים, ומהם הוא יחוש את המילוי והעונג. לכן נמשלה התורה לשושנים נוטפות מור עובר: למעשה כבר במפגש הראשון עם התורה אנו נפגשים עם יופי כשל פרח השושנה, ועם הבושם שגנוז בתורה. אלא שכדי לחוש את הנעימות הזו, אנו צריכים לעבור דרך המרירות שקיימת בתחילת הדרך, מרירות שמגלה לנו את המתיקות של התורה.

הרחבות
 מקומו של הכבוד בלימוד התורה
יְקַבֵּל עָלָיו אֶת מְרִירָתָהּ בַּהַתְחָלָה, "מַר עוֹבֵר"... וְסוֹף סוֹף תָּבֹא חָכְמָה בְּלִבּוֹ לְשַׂמְּחוֹ וּלְעַדְּנוֹ. הרב קוק כותב שיש ללמוד מתוך קבלת הקושי, ולא מתוך חיפוש התענוג. דווקא בצורה זו יזכה האדם, בסופו של דבר, להתענג מלימודו.
אמירה דומה אפשר למצוא בגמרא: "תניא: 'לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו' [דברים ל, כ] – שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר: 'קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך' [משלי ז, ג], ואומר: 'דרכיה דרכי נועם' [משלי ג], ואומר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר' [משלי ג, יח]" [נדרים סב, א]. כשהאדם לומד מתוך רצון ואהבה, ולא למען אינטרסים כמו כבוד או מעמד, הלימוד עולה בידו – ו"סוף הכבוד לבוא".
חשוב להדגיש שאין כוונת הגמרא שאם אדם מחפש כיצד לקבל כבוד – זו הדרך המומלצת לשם כך... כוונתה שלאחר שהאדם לומד תורה ושייך לעולמה – הוא נעשה שייך למדרגה גבוהה ונמצא במקום מרומם. כתוצאה טבעית למעלה זו, הכבוד ממילא מגיע אחר כך, שכן הסובבים רואים אדם במעלה מרוממת (אפשר להוכיח תהליך זה מהפסוקים שאותם ציטטה הגמרא: הלימוד – "קשרם..."; המעלה – "דרכיה..."; הכבוד – "עץ...").

לעילוי נשמת נפתלי הרצקא בן אלתר אברהם ז"ל
לעילוי נשמת עמנואל ברוך גז ז"ל בן רפאל פרג'י רובר גז ז"ל ואורה לוסי שתחי'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il