בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מעמד הר סיני ומתן תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

מתן תורה באור החסידות

undefined

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל

תשכ"ט
6 דק' קריאה
לאחר הגילויים הגדולים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולאחר ההכנה של ההליכה במדבר בנסיונות השונים, עד שהגיע ישראל להיות "כאיש אחד בלב אחד" 1 - הגיעה שעתו של מתן תורה. לאחר הקולות והברקים וקול השופר, מתגלה ה' פנים בפנים אל עמו, אומר הוא לכל העם כולו את עשרת הדברות. והנה כאן נמצאים אנו מופתעים במידה רבה: לשם מה היתה כל ההכנה הגדולה, כל ההתגלות העליונה הזו? האם כדי לגלות לעולם את הנאמר בעשרת הדברות? הרי לכאורה הדברים הללו, הן בנוגע לאמונה בה', הן בנוגע לכיבוד אב ואם, והן ביחס ל"לא תרצח" ו"לא תנאף" 2 - הלא אפשר להגיע לכל הדברים הללו בדרך העיון והחקירה של השכל האנושי! והלא אלה הם בסיסי המוסר האנושי בכל זמן ומקום, ואם-כן - מהו החידוש, מהי מעלתה היתירה של ההתגלות הזו?
אפשר לגשת לשאלה זו של מהות מתן תורה גם מצד אחר: הנה ידוע 3 כי קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עוד לפני שנתנה, כאמור: "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" 4 , הרי שהשיגו האבות את התורה, את תכניה ואת פרטיה, עוד לפני התגלות מתן תורה. מהו אם-כן הדבר שנוסף לעולם, מהו השינוי המהותי שהתחולל במתן תורה ובתקופה שלאחריו, על-פני הדורות הקודמים ועל-פני העולם שללא תורה?

השאיפה לאלוקות
האדם מישראל, כמציאות שלימה, יש בו מ"חלק אלוה ממעל" 5 - ניצוץ אלוקי של אור שהוא הנקודה הפנימית, הגרעין העמוק והמוצנע ביותר של חיי נפשו. אכן, לא בכל עת זוכה האדם להכיר את המהות האלוקית הפנימית של נפשו שלו, לא תמיד הוא יכול לראות מאחורי המסכים המסתירים השונים את העצמות האלוקית הקוראת אליו. אולם הגרעין קיים תמיד. ומאחר שנקודת הפנים הזו של האדם, "קודש הקדשים" של נפשו, הריהי החלק האלקי - שואף האדם בכל-זאת, ביודעין ובלא יודעין, לקראת האלוקות.
בדרכים שונות מגיע האדם לכלל הכרה שחפצו ורצונו להתקשר עם ה'. יש המגיעים לכך על-ידי התבוננות ומחשבה מעמיקה על עצמם ועל העולם, ויש אחרים אשר מאורעות חייהם ונסיונם גורמים להם לכך. כמו-כן מצויים גם המקרים שבהם אדם שהיה רחוק כל ימי חייו מן היהדות ומן המחשבה על אלוקות, מתגלה בו לפתע - בשעת משבר חיים, בשעה שהוא צריך להחליט סופית לאן הוא שייך, כל עוצם כוחו של גרעין החיים הפנימי הזה.

אף ההתבוננות והעיון המביאים את האדם לכלל הכרה, לידי רצון להתקרב אל ה', אינם בני סוג אחד. יש המגיעים לכך מתוך התבוננות בגדולתו של ה' בעולמות שברא, מתוך הכרה והתבוננות במעשי ה' בעולם כולו, בשפע אורו וטובו - מגיעים הם לכלל התרגשות והתפעלות הנפש, ומכאן - להרגשה מודעת שלימה יותר של הרצון להתקרב אל ה'. ויש המגיעים לכך מתוך מחשבה על גורלו של עם ישראל, על חסד ה' כלפינו המלוה אותנו תמיד מאז יציאת מצרים, על המהות המיוחדת של עם ישראל.

אף קיימת דרך אחרת: כאשר מגיע האדם אל הרצון לה' דרך עצמו, דרך העיון בחייו ונפשו שלו. "מבשרי אחזה אלוה" 6 - מעצם חיי והתרגשותי שלי רואה אני את ה' מאחוריהם. והיא היא המחשבה המונחת ביסוד "כי הוא חייך" 7 - ההכרה האמיתית בהרגשה עזה כי ה' הוא הוא עצם החיים, אשר הוא חיי החיים, וכי הוא מקור החיים לא רק של העולם כולו אלא גם של הנפש שלי ממש. רגש זה הוא כפירוש הזוהר 8 על הפסוק "נפשי אויתיך בלילה" 9 שהוא קריאתו של האדם אל ה': אתה, שאתה הוא באמת נפשי, מקור חיי האמיתי, אותך רוצה אני, אליך אני שואף בלילה - בלילו של העולם, בחושך ובקדרות של המציאות.

ומתוך כל המחשבות הללו מתעורר ומתגלה הרצון להגיע אל ה', להתקרב אליו, להיות תמיד עמו.

רוחניות
שאיפתו של האדם להתקרב אל האלוקות, כאשר היא מגיעה לשלב של הכרה וידיעה, הריהי מביאה אותו להתחיל בדרך של חיפושים ונסיונות, במאמץ להתקרב אל ה'. כי גם כאשר ברורה לו לאדם שאיפתו להיות קרוב לאלוקות, וגם כשהוא מגדיר לעצמו את החיפוש אחרי האלוקות כמטרת חיים - אין הכל נעשה ברור. אז מתייצבת בכל תוקפה ומשקלה השאלה, אותה שואלים כל מבקשי ה' - מצבא מרום עד לאדם התחתון: "איה מקום כבודו?" 10 .

הרגש הראשון, התנועה הראשונית של המחפש ומבקש אלוקים, הריהי תנועה של התנשאות - נסיון להתעלות על ההגבלות והתחומים שמציבה החומריות, לקראת המופשט, הרוחני, הדבר שמעבר לחושים. המחפש סבור כי כאשר יוכל להיפטר מן התאוות המרובות המקיפות את חייו, כאשר יוכל להגיע להכרה יותר ברורה בדברים הרוחניים - הרי אז יגיע ממילא להיות קרוב יותר לה'. הגוף, החומר, השאיפות והתחושות הגשמיות - כל אלה נראים כמפריעים היסודיים. ומעבר להם, ביתר דקות, חש האדם כי עצם היותו קשור ברצונות ובחפצים של ה"אני" שלו - אלה הם המפריעים, המעכבים את התקשרותו האמיתית לה'.

כיוון שכך, הרי מחפש ה' פונה לעבר הרוחניות, מנסה להעמיק את הרגש הקיים בו לגבי האלוקות, מנסה הוא להגיע לאהבת ה', לרגש של התמסרות ודביקות. וכמובן - אפשר להגיע לשיאים שבהם שוכח האדם את עצמו בתוך התעוררות אהבה רבה זו, בתוך סערה של תשוקת ההתקרבות לה', כאשר נשכח העולם, כאשר עוזבים את תאוותיו ותשוקותיו - על-מנת להיות קרוב יותר לה'.

מגבלות ההשגה
עד כאן התנועה הראשונה, הכיוון הראשוני של הרצון להגיע לאלוקות. אולם, כאן מגיע זמנה של המחשבה, מגיע התור של הביקורת, המקום לשאול: האם השגה זו, האם התעוררות והתרגשות זו הינם באמת אלוקות?

ובתוך המחשבה המעמיקה יותר מגלים, כי בעצם כל מה שאנו יודעים, כל מה שאנו מסוגלים להשיג ביחס לאלוקות אינו מגיע כלל לידי הבנה כלשהי. כל מה שאנו מסוגלים פחות או יותר להרגיש מבשרנו, לחוות בתחושתנו העצמית, האור השופע ומחיה את עולמנו שלנו ואת רבבות העולמות הרוחניים אשר מעבר לנו - כל זה אינו אלא ניצוץ זעיר, אור מוחזר שכבר עבר אין-ספור צמצומים, "מלכות שבמלכות שבעשיה". וה' בעצמו, הוא אשר אליו אנו שואפים, הוא רם ומתנשא הרחק ומעבר לכל תחושה והשגה, מעבר ליכולת השכל להשיגו. לא רק השכל האנושי שלנו אינו מגיע להשגת האלוקות, אלא עצם התפיסה של השכל - בכל דרגה שהיא, אינה מסוגלת להשיגו, להגיע לידי איזשהו מגע עמו. כי הקב"ה, הריהו "קדוש" לאמר: נבדל ומופרש ונעלה מן הכל, אין-סוף-ברוך-הוא.

ועל-כן, כל המאמצים האנושיים להגיע להתקרבות אל ה' על-ידי המאמץ שעושה האדם עצמו, הרי הם, מעצם מהותם, נידונים לכישלון. וכי כיצד יוכל האדם, אשר במהותו הוא יצור מוגבל ומצומצם, לחרוג מעבר לגבולות מציאותו? כיצד יכול האדם, ולו גם בשיאי השיאים של התעלות רוחנית, למצוא מגע עם מה שאינו ניתן למגע, עם הקדוש והמובדל? כל אותן חוויות שיש בהן התעלותו של האדם באהבת ה' וביראתו, בהתרחקות מן העולם החומרי ומושגיו - עדיין אין הן מביאות את האדם לקרבה אל ה'. סבור הוא האדם כי האלוקות מצויה בתחום הרוחני ולכן הוא עושה מאמץ לעזוב את חיי החומר ולהגיע אל התפשטות הגשמיות, אל ביטול התחושות הטבעיות. אולם, לאמיתו של דבר, הרי הקב"ה רם ומתנשא מן הכל, הרוחניות העליונה ביותר הרי היא - כגשמיות הנמוכה ביותר - אין ואפס לגבי גדולתו האין-סופית.

אשר על-כן, גם אם יעלה האדם לרום המעלות שהוא מסוגל להגיע אליהן (והאדם מסוגל, בכח, להגיע למעלות עליונות למעלה ממלאכים ושרפים), גם אז נמצא הוא רחוק ומובדל מה'. הפער האין-סופי הקיים בהכרח בין האדם כיצור מוגבל - הנשאר תמיד בכל רוממותו מוגבל, לבין הקדוש-ברוך-הוא - שהוא מובדל ואין-סופי, הפער הזה אין דרך ביד האדם לעוברו. לעולם, על-אף כל מאמציו של האדם בדרכו האנושית שלו, אין הוא יכול להיות קרוב באמת, אפילו קרוב יותר לה'.

הדרך אל ה' נראית אפוא, בלתי ניתנת למעבר. אין אדם, יהא מי שיהא, שמסוגל לעבור את כל המעצורים, את כל המגבלות של האדם - בהיותו יצור מוגבל - ולהגיע ממש אל האלקות, אל המהות שמעבר לכל. התשוקה, הרצון של החלק-האלקי-שממעל שבתוכנו הוא לעלות אל ה', אך אין דרך שבה מסוגלים אנו לבדנו לעשות זאת.

התקשרות לאין-סוף
וזו היא משמעותו של מתן תורה.
מאחר ואנו - בני אדם, במאמצינו שלנו איננו מסוגלים להגיע אל האלוקות, הרי הקב"ה בעצמו מתוך חסדו וטובו שאין להם סוף, ועל-מנת להגיע להשלמת הכוונה הראשונה של בריאת העולם - מוריד הוא את עצמו אלינו.

התגלות ה' אלינו, מתן תורה בהר סיני, איננו רק הוראת דרך למעשה כיצד צריכים אנו לעשות ולנהוג. ירידת ה' במתן תורה היא ההתלבשות בתוך התורה והמצוות, היא גילוי האופן שבו אנו מתאחדים ממש עם הקב"ה - כאשר אנו מקיימים את מצוותיו. המצוה נעשית אפוא לא רק מילוי פקודה - "צו" בלבד. המצוה מְתַמְצֶתת תוכן פנימי יותר, מהותי יותר, הריהי מלשון "צותא" - להיות יחד, יחד עם ה'.
הקב"ה "ירד על הר סיני" - והוריד כביכול את מהותו ועצמותו, את מהותו שלמעלה מכל גדר והגדרה, דוקא אל הגדרים והתחומים, ההגבלות והמחיצות של התורה שנתן לנו. ומאחר שהתורה היא ביטוי רצונו העליון של הקב"ה, מאחר שהיא היא חכמתו ורצונו יתברך, הרי שיש לנו בכך הרבה יותר מאשר קבלת "תורה מן השמים". מתן התורה היא ההורדה אל בני האדם, אל דרגתם וכושר תפיסתם של בני האדם, את הדבר העליון ביותר - "תורה שהיא שמים".

משום-כך יש הבדל פנימי ויסודי בין המצוה - כפי שהיא נראית באופן חיצוני, וכפי שהיא נתפסת ומובנת על-פי השכל, לבין מהותה הפנימית של המצוה - כציווי, כדרך של התקשרות עם הקב"ה.
"לא תרצח" של המוסר האנושי הוא חוק נעלה, הוא דרגה עליונה של השגה אנושית. אולם גם כאשר "לא תרצח" מובן באופן הדק והרוחני ביותר (לא מתוך בקשת תועלת עצמית, ואף לא מתוך רצון להקים ולבסס את החברה האנושית), הריהו נשאר סוף-כל-סוף השגה אנושית, המוגבלת בטבעו ובמהותו של האדם; שיא אנושי - שאינו מגיע מעבר לתחום האנושי. לעומת-זאת, "לא תרצח" כאשר הוא מתגלה במעמד הר סיני בעשרת הדברות, הוא צו אלקי, הוא חלק מהקשר אשר המובדל, הנעלה מכל - הקב"ה, מתקשר בו אלינו.

הצו הזה הוא המכשיר המוגבל להשגת הבלתי מוגבל, הכלי הסופי להשגת האין-סוף. העולם עד מתן תורה הוא עולם בו האדם מנסה, מתאמץ להגיע אל ה', ולמרות כל המאמצים נשאר מרוחק. ממתן תורה ואילך נפתחה הדרך - דרכה של התורה, להגיע אל האלקות. הקב"ה עצמו יורד ומתגלה בתוך התורה, הוא מוסר את הדרך, את האפשרות, כיצד יוכל האדם להתגבר על מעצורי עצם היותו אדם, כדי להתקרב ולדבוק באלקות.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il