חג השבועות הינו, מבחינת מעמדו בלוח הזמנים היהודי, יום של השלמה - "עצרת" עבור חג הפסח. הקשר בין שני החגים הללו מתבטא בכך, שחג החירות מגיע לשיאו ולהשלמתו בתוך חג מתן התורה, ומתן התורה הוא מילוי של התקווה-המשאלה שמעניק חג החירות.

משמעותה הייחודית של התורה מיטשטשת במידה רבה, בשל שימוש באנלוגיות בלתי נכונות. כל הרואה את התורה בבחינת ספר החוקים של שיטה דתית, מעוות על-ידי כך את תפיסת היהדות, וממילא גם את הבנתה של מהות התורה. רק בשל כך יתכן שיווצרו שימושי לשון כגון: "תורת היחסות" או "תורת הבישול", הנוטלים מן התורה נקודת יסוד שבה: את היותה דבר מיוחד לעצמו, שהגדרתו היא מעצמו, ואשר משום-כך יש לו רק שימוש אחד - לתורה בלבד.

דת היא מסגרת אידאית ומעשית, הבאה להסדיר חלק מן החיים - את אותו חלק שיש לו שייכות עם עבודת האל. אולם היהדות, כפי שהיא מתבטאת בתורה, אינה יכולה ואינה מסוגלת להצטמצם בתוך מסגרת חלקית שכזו. עצם מהותה היא בתפיסת כל החיים כמערכת אחידה, מערכת הכוללת את כל דרכי ופרטי חייו של העם היהודי בתבנית מיוחדת. לפיכך התורה איננה כוללת בתוכה רק חלקים של פולחן ("בין אדם למקום") והסדרת חיי החברה ("בין אדם לחברו"), אלא גם היסטוריה ושירה, הדרכות מוסריות ודברי נבואה, קביעות מוצקות החלטיות ודברי תהיה ופקפוק.

יתר על-כן, כל המרכיבים הללו אינם באים כחלקים מיוחדים המצטרפים זה עם זה, אלא כמהות אחת שאין בה חלוקה. כדי להבחין באופי מיוחד זה, אין צורך לעבור על "כל התורה כולה"; אפילו קטע מייצג, כגון עשרת הדברות, כולל בתוכו כה רבים מהם. מצד זה התורה בנויה כחיים עצמם; שגם הם אינם נבנים כמדורים נפרדים שלכל אחד מהם דמות ואופי לעצמו. במובן זה התורה היא כמהותו של האדם, שאין בו גדרות ותחומים העוסקים רק ביחסים מיוחדים ובאספקטים מיוחדים. האדם וחייו הם לעולם תערובת של הכל יחד, של כל העולם כולו על כל צדדיו. ודאי, לצרכים מסוימים עושה אדם לעצמו מחיצות מלאכותיות בתוך הווייתו ותוחם בהן תחומים, אולם תיחום זה הוא טכני ומלאכותי. על-פי האמת, אין דבר שאינו ניזון ואינו יונק מכל שאר חלקי מהותו ברב או במעט.

התורה היא, אפוא, חלק מן ההוויה האמיתית, ומשום-כך אף היא איננה מתוחמת. פרשת קדושים (שלדעת החוקרים היא כבבואה של עשרת הדברות) עוברת בלא כל חציצה מכבוד ההורים לדיני הקרבנות, ממתנות עניים ל"ואהבת לרעך כמוך" 1 , מאיסור נקימה ונטירה לאיסור לבישת שעטנז. שהרי משום-כך היא תורה - משום שהיא מורה ומייסדת דרך של חיים עבור עם. מכלולם של החיים מצוי ומתכוון על ידי התורה. משני אלה יחד - מן העם היהודי ומן התורה, נוצרת המהות הקרויה יהדות.
הכנסתה של התורה למסגרת של דת (בין כשהיא נעשית על-ידי הכופרים בה או על-ידי המקיימים אותה) היא היא הריסתה, דחיית היותה תורה והפיכתה לדבר-מה שונה לחלוטין - לאחת מן הדתות והאמונות שבעולם. תפיסתה של התורה כדת משמעה - כליאתה בתוך תחום מוגדר, ויתר על-כן: הפקעת החיים במלואם ממנה. אם אדם מישראל הוא "דתי", הריהו שולל לפיכך את היות התורה מה שהיא. שהרי התורה תובעת ממנו להיות יהודי - לבנות את כל חייו בתוך אופי מיוחד, אשר בתוכו הכל הוא תורה.

כל משמעותה של נתינת התורה לאחר יציאת מצרים היא להשלים את יצירתו של העם, את תבניתו ואופיו שלו בכל פרטי וחלקי הוייתו. אכן, כדבריו של הרבי מקוצק, חג השבועות הוא חג מתן התורה, והחלק האחר, החשוב לא פחות, הוא המאורע האישי או הלאומי שאין לו זמן ומקום קבוע - זמן קבלת התורה, הזמן שבו התורה נעשית באמת תורת חיים.

---