בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

לאה בת מרים

מסכת שבועות - דף לט' ע"א

הסכמים בין התובע לנתבע במהלך הדיון

במספר מקומות למדנו על הסכמים בין תובע לנתבע - קבלת עדים ודיינים פסולים, ויתור על שבועה או התחייבות שאם הצד השני ישבע הוא יזכה. מהיכן נובע התוקף המחייב בהסכמים אלו? שיעור זה דן בשאלה זו והשלכותיה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ח' אייר התשס"ה
9 דק' קריאה 53 דק' צפיה
מקורות:
שבועות דף ל"ט ע"א תוספות ד"ה אם אמר וכו'
סנהדרין דף כ"ד ע"א במשנה נאמן עלי אבא
חידושי הר"ן שם ד"ה א"ר דימי וכו'
יד רמה בבא בתרא יש נוחלין אות קט"ו ד"ה שלח ליה
שולחן ערוך חושן משפט סימן כ"ב סעיף ג' וסמ"ע שם סעיף קטן כ' וש"ך סעיף קטן י"ח
שער המשפט סימן א' סעיף א'
תומים סימן ז' סעיף קטן א'
קצות החושן סימן ע"א סעיף קטן ב'

אם אמר איני נשבע פוטרים אותו מיד
במסכת שבועות 1 מתארת הגמרא כיצד מזהירים את מי שהתחייב שבועה עד כמה שבועה היא חמורה וצריך להיזהר שלא להישבע לשקר, "ואם אמר איני נשבע פוטרים אותו מיד". התוספות במקום מביאים את פירושו של רש"י, שאין משהין את הדין כדי שלא יחזור בו לפני שיצא מבית דין, ומדברי רש"י מבואר שאחרי שהנתבע יוצא מבית דין שוב אין הוא יכול לחזור בו; אולם התוספות מביא גם את שיטת רבינו תם, שהנתבע יכול לחזור בו ולהישבע, אלא שפוטרים אותו מבית דין כדי שיתבייש מלחזור בו. בהמשך מביא התוספות שיש אומרים שרבינו תם חוזר בו. נמצא שנחלקו הראשונים האם כאשר אדם מוותר על זכותו להישבע ולהיפטר - אמירתו קבעה פסק דין שהוא מחויב לשלם, או שהוא יכול לחזור בו.

'נאמן עלי אבא' ו'דור לי בחיי ראשך'
עיקרון זה נידון בעוד כמה מקומות. שנינו בסנהדרין 2 :
אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. היה חייב לחברו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך, רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו.

המשנה עוסקת בשני מקרים - כאשר בעלי הדין קיבלו דיין פסול, וכאשר התובע הסכים שהנתבע שהתחייב שבועה לא ישבע שבועה גמורה בשם ה', והסתפק בכך שהנתבע ידור בחיי ראשו. בשני המקרים נחלקו רבי מאיר וחכמים, לדעת רבי מאיר אפשר לחזור מהסכמה כזו ולדעת חכמים אי אפשר, ואומרת הגמרא שהלכה כמותם. ונחלקו הראשונים האם דווקא אחרי שהנתבע נדר בחיי ראשו אין הוא יכול לחזור בו, או שמיד לאחר ההסכמה אין אפשרות לחזור.

כיוצא בזה נחלקו הראשונים בסוגיא נוספת 3 , כאשר אדם תובע את חברו 'עבדי גנבת' והלה אומר שהוא קנה ממנו את העבד. מן התורה הנתבע אינו חייב שבועה, אולם הנתבע רוצה לנקות את עצמו ולכן הוא אומר לתובע שישבע וייטול, ואומרת הגמרא שאינו יכול לחזור בו. גם כאן נחלקו הראשונים האם רק לאחר שנשבע התובע אין הנתבע יכול לחזור בו, או אפילו לפני שנשבע.

הבאנו שלש דוגמאות, בהן היתה הסכמה מצד אחד הצדדים לוותר ולהתחייב או לוותר ולמחול, הדבר סוכם בפני בית דין והשאלה היא האם הוא יכול לחזור בו קודם שהתנאי התמלא. וכאמור, בכל המקרים הללו נחלקו הראשונים. השולחן ערוךהביא את המקרים 'דור לי בחיי ראשך', 'רצונך הישבע וטול' וכן מי שהתחייב שבועת היסת והפכה, וביחס לכולם הוא פוסק פסק שמי שוויתר כול לחזור בו (אלא אם כן כבר נשבע, או שעשו קניין) 4 . וכתב על כך הרמ"א:
מי שמחויב להישבע ואמר בפני בית דין איני רוצה להישבע והריני משלם ויצא חוץ לבית דין אינו יכול לחזור בו, דזה הוי גמר דין דידיה, ויש חולקים.

הסמ"ע תמה, מדוע הרמ"א התייחס רק למי שאמר 'הריני משלם', הרי הראשונים נחלקו גם במקרים הנוספים אותם הזכיר השולחן ערוך? הסמ"ע הניח את שאלתו ב'צריך עיון'. הש"ך מבאר שהרמ"א סובר כרמב"ן שאכן מחלק בין המקרים: כאשר אדם אומר 'הריני משלם' אין עוד תנאי שחסר כדי לחייבו בתשלום, הדין נגמר; אבל במקרים האחרים, חובת התשלום תלויה ועומדת בשבועת התובע או בנתבע שידור בחיי ראשו, וכיון שהדין לא נגמר - אפשר לחזור. למעשה פוסק הש"ך כדעה הראשונה שמביא הרמ"א, שאדם אינו יכול לחזור אחרי שנגמר הדין, אפילו שעדיין לא נשבע.

משולחן בית הדין
נדון בשורש העניין, ובביאור מחלוקת הפוסקים.
מחלוקת הראשונים מזכירה מציאות שאני נפגש איתה. לפעמים בעלי דינים באים לדין, התובע מציג את תביעתו, ואז אומר הנתבע - 'אם זו כל התביעה, אני מוכן לשלם! חשבתי שאתה תובע הרבה יותר!' כיון שמתברר שאין ויכוח, אני מסיים כמובן את הדיון. וכאן נשאלת השאלה - האם יש בכך פסק דין, או שנאמר שהדיין כלל אינו בתמונה, שהרי מתברר שכלל אין ויכוח בין הצדדים? גם כאשר בית הדין כותב את סיכום הדיון ואת הסכמת הנתבע, יש לדון האם יש בכתיבה זו יצירת חיוב, או שהיא מהווה רק סיכום?

בפשטות, זהו גם הדיון בין הראשונים. כאשר צד אחד מתחייב בפני בית הדין, יש לדון מהי משמעות ההתחייבות הזו? לשיטה שרק אחרי שנשבע אינו יכול לחזור בו, מסתבר שהחיוב אינו מצד בית הדין, אלא מצד ההסכם שנעשה בין שניהם, וכל עוד לא נשבע אין כל תוקף ממוני להתחייבות שהרי לא עשו קניין. רק לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו, כי השבועה היא תמורה שעל דעתה התחייב לשלם, והיא מעשה הקניין. לעומת זאת לפי השיטות הסוברות שמיד לאחר שיצא מבית הדין אינו יכול לחזור בו - הגורם המחייב הוא בית הדין.

קבלת דיין פסול
בסוגיא הדנה במי שאמר לחברו 'עבדי גנבת', אותה הזכרנו למעלה, שואלת הגמרא מהו החידוש בכך שאינו יכול לחזור בו? הרי כבר למדנו שמי שאמר 'נאמן עלי אבא' אינו יכול לחזור בו אחרי גמר הדין לשיטת חכמים, והוא הדין כאן! ועונה הגמרא שהיה מקום לחשוב שרק ב'מחול לך' - כלומר כאשר התובע מקבל דיין פסול - אינו יכול לחזור בו, כי מחילה אינה צריכה קניין, אבל ב'אתן לך' - כלומר אם הנתבע מסכים שהתובע ישבע ויטול - יש צורך בקניין כדי לתת לכך תוקף, ולכן מחדשת הגמרא שגם ב'אתן לך' אינו יכול לחזור בו. אנו רואים שהגמרא משווה התחייבות של אדם שאומר 'הישבע וטול' להתחייבות של אדם שאומר 'נאמן עלי אבא' שאינו יכול לחזור אחרי שנגמר הדין, ומעתה יש לעיין מהו גדר ההתחייבות ב'נאמן עלי אבא'? מה פועלת ההסכמה בין הצדדים?

גם במקרה זה, אפשר להציע שתי אפשרויות.
אפשרות אחת היא שזוהי הסכמה ממונית שמסכימים הצדדים ביניהם, שאם שלשת האנשים יפסקו בצורה מסוימת הם יעשו כדבריהם. כל אדם הינו שליט על ממונו, כשם שהוא יכול לומר 'אם ירד גשם אני מתחייב לשלם' כך הוא יכול לומר 'אם שלשת האנשים יאמרו שאני חייב אני מתחייב לשלם'. החידוש במשנה הוא שלמרות שלא היה קניין - ההסכמה מחייבת, כי היא נעשתה בצורה של בית דין. מכל מקום להבנה זו אין כאן בית דין אמיתי, ומה שמחייב לשלם הוא ההסכם הממוני בין הצדדים.

אולם אפשר לבאר באופן אחר, שכאשר שני הצדדים מקבלים עליהם דיין פסול - קבלתם יוצרת גדר של בית דין. בדרך כלל התורה אומרת שבבית הדין צריכים לשבת אנשים מסוימים, אבל אם שני הצדדים מסכימים שיהיו אנשים אחרים, אין לתורה התנגדות להחשיב אותם כדיינים.

נפקא מינה בין שתי אפשרויות אלו היא - האם הדיינים הפסולים יכולים לדון דיני קנסות? אם מדובר בהסכם ממוני, לא שייך כאן קנס; אולם, אם התורה נותנת לדיינים תוקף של בית דין כשר, כשם שהם יכולים לדון דיני ממונות כך הם יכולים לדון גם דיני קנסות, ואפילו דיני נפשות 5 .

כיצד שמעיה ואבטליון היו בסנהדרין?
התומים 6 שואל כיצד שמעיה ואבטליון היו בבית הדין הגדול, הרי הם היו גרים, וגרים אינם כשרים להיות בסנהדרין! הוא מביא את דברי כנסת הגדולה, שהציבור קיבלום עליהם, אך תמה על כך - כיצד מועילה קבלה זו בדיני נפשות? הרי בדיני נפשות אין רשות ביד אדם לומר 'הרגוני!' וכי יכול אדם לומר שהוא מקבל דיין קרוב או פסול ואם יחייבו מיתה יהרגני??? על כן מבאר התומים שהכוח של הסנהדרין בזמן שמעיה ואבטליון היה מדין המלך שמינה אותם ולא מדין סנהדרין, וכיון שרשות ביד המלך להרוג לתיקון המדינה הוא יכול גם למנות אדם גדול לדיני נפשות. אפשרות נוספת שמציע התומים היא שאכן שמעיה ואבטליון לא דנו דיני נפשות, ותפקידם היה רק בבירור התורה והוראתה.

בפשטות, שורש הדיון בשאלה זו הוא האם קבלה יוצרת כשרות של הדיין. בעל כנסת הגדולה הבין שכן, ולכן אין בעיה שהקבלה תועיל גם לדיני נפשות, ואילו התומים הבין שקבלה פועלת רק כהתחייבות ממונית.

מערכת המצוות של בית הדין
נפקא מינה נוספת הנובעת ממשמעות הקבלה היא ביחס לתוקפן של המצוות המיוחדות לדיינים ולעדים. בתורה קיימת מערכת מצוות מיוחדת לבית הדין, כמו 'לא תעשו עוול במשפט', ו'לא תהדר פני גדול' (אסור לתת יחס מיוחד לאחד מבעלי הדינים), ישיבת הדיינים ועמידת העדים ובעלי הדין. האם מצוות אלו שייכות גם בדיינים פסולים שקיבלום עליהם בעלי הדינים? או שהם אינם שייכים אליהם כי הם לא בית דין? ודאי שגם להם אסור לעשות עוול, אבל הם לא עברו על הלאו הפרטי. המנחת חינוך כותב שכל המצוות הקשורות לבית הדין קיימות גם כאשר קיבלו דיין פסול, ונראה שהוא הבין שקבלת דיין פסול נותנת לו תוקף של דיין. אם נאמר שהקבלה פועלת רק כהסכמה ממונית, המצוות הללו אינן שייכות.

בעל האמרי בינה כותב שקרוב שקיבלו אותו כעד אינו עובר ב"לא תענה", והוא מסתמך על הירושלמי שכותב שרק עדים כשרים חייבים בקרבן שבועה. אולם נראה שאין תלות מוכרחת בין הדברים, וניתן לומר שדווקא לגבי קרבן יש פסוק מיוחד. שאלה נוספת, שדן בה ר' עקיבא איגר, היא האם יש דיני הזמה בעד פסול שקיבלוהו.

כל השאלות הללו מתעוררות מהשאלה מהו הגדר שיש לקבלה, האם הדיינים מקבלים גדרי בית דין והם פוסקים בתורת בית דין, או שאין זה אלא הסכם.

לשון הקבלה
הש"ך 7 מביא מחלוקת ראשונים ביחס לאופן הקבלה של דיין פסול:
כתב הנימוקי יוסף וזו לשונו, אף על גב דמיחזי כקניין דברים, אפילו הכי אשכחן בקניין שמחזק הדברים, כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקי עד כאן לשונו. וכן משמע מפירוש רש"י שכתב אם קנו מידו שלא לחזור וכו'. אבל הראב"ן כתב דאם קנו מידו שלא לחזור הוי קניין דברים, ולא מהני רק שקנו מידו לעשות כאשר ידין או יעיד.

לדעת הנימוקי יוסף ורש"י, הקבלה היא שלא יחזרו בהם; אולם לדעת הראב"ן, קניין כזה הוא קניין דברים, והקניין צריך להיות לעשות כמו שהדיין ידון. נראה שגם שאלה זו תלויה במשמעות הקבלה - אם היא התחייבות ממונית מובנת שיטת הראב"ן שצריך לשון של התחייבות, אבל אם הקבלה היא קבלתם כדיינים מובנת שיטת הנימוקי יוסף ורש"י שגם קבלה שלא יחזרו בהם מועילה. אמנם, התלות אינה הכרחית, ויתכן שגם אם זו הסכמה ממונית תועיל אמירה שלא יחזרו בהם.

מחלוקת הרמ"ה והר"ן
נחזור לסוגייתנו. הבאנו את מחלוקת הראשונים האם מי שאמר 'רצונך הישבע וטול' ובית הדין אישר זאת יכול לחזור בו, והסברנו שהדבר תלוי בשאלה אם זהו הסכם בין שניהם, שאז הוא יכול לחזור בו, או שבית הדין הם אלו שנותנים לאמירה זו את התוקף. והנה כתב הרמ"ה בסוגיית מי שאמר לחבירו 'עבדי גנבת':
גמר דין דהכא מסתברא דלא הוי אלא לבתר דאישתבע תובע ואמרי ליה כדינא לנתבע צא תן לו... מיהו אי הדר ביה מקמי שבועה, אי נמי בין שבועה לגמר דין דצא תן לו, מצי הדר.

הרמ"ה כותב שאפילו לאחר שהתובע נשבע יכול הנתבע לחזור בו כל עוד בית הדין לא אמר 'אתה חייב'. לא השבועה יוצרת את החיוב אלא בית הדין, ונראה שלפי דבריו אם אדם אמר לחבירו הישבע וטול שלא בפני בית דין - אין לכך ערך אפילו לאחר שנשבע.

לדעות אחרות, מיד לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו, כפי שממשיך הרמ"א 8 "מי שנתחייב לחבירו שבועה דאורייתא ואמר לחבירו הישבע וטול ונשבע לא יוכל לחזור בו". אמנם, גם דברי הרמ"א יכולים להתפרש לפי ההבנה שבית הדין הוא זה שיוצר את החיוב, אלא שפסק הדין כבר ניתן לפני השבועה, שכאשר התובע ישבע הנתבע ישלם.

לעומת זאת, מדברי הר"ן 9 מבואר אחרת. הר"ן דן במי שקיבל עליו דיין פסול באופן של 'תרתי לריעותא' - כלומר, שמלבד העובדה שהדיין קרוב לאחד מבעלי הדין, הוא גם הדיין היחיד - והוא מביא ראיה מדין "מהימנת עלי כבי תרי", כאשר בשעת ההלוואה אומר הלווה שהוא נותן למלוה נאמנות לקבוע אם שילם או לא, אם יתגלעו ביניהם חילוקי דעות 10 . גם כאן זהו מצב של 'תרתי לריעותא', ואף על פי כן האמירה מחייבת גם ללא קניין, ומכאן מביא הר"ן ראיה למי שאומר 'נאמן עלי אבא'. כאשר לווה אומר 'מהימנת עלי כבי תרי' ודאי שההתחייבות אינה פועלת מכוח בית דין אלא מכוח ההסכמה ביניהם, מההשוואה של הר"ן מוכח שגם הכוח של קבלת דיין פסול נובע מההסכמה בין הצדדים, שכן כפי שהבאנו, הגמרא משווה בין 'נאמן עלי אבא' למי שאמר 'דור לי בחיי ראשך'. נמצא שהר"ן יחלוק על הרמ"ה בסוגיית 'הישבע וטול', ולשיטתו הנתבע לא יוכל לחזור בו מיד לאחר שבועת שהרמ"ה והר"ן חלוקים ביניהם בשני המקרים.

שיטת התוספות בבבא מציעא
מעתה יש מקום להתבונן בפסק ההלכה, לפיו יש הבדל בין האומר 'נאמן עלי אבא' שאז נוצר חיוב גם בלי קניין, לבין נאמנות הלווה למלוה שאינה תקפה ללא קניין. בשאלה זו דן הקצות 11 , שהקדים שיש להבין את גוף ההלכה שהאמירה 'נאמן עלי אבא' מועילה גם ללא קניין - במה נשתעבד? והוא מביא את דברי התוספות 12 :
ואף על גב דיש מקומות דקני בלא קניין בדברים בעלמא, כגון בסנהדרין נאמן עלי אבא דבאתן לך מחלוקת, וכן בדור לי בחיי ראשך דאינו יכול לחזור בו, התם דין הוא שיועיל כיון שיש להם תביעה זה על זה והם קיבלו עליהם כך את הדין, ולא דמי להיכא שאין להם שום תביעה.

התוספות כותבים בנאמנות של הלווה למלווה צריך קניין כי אין ביניהם תביעה, אבל כאשר יש ביניהם תביעה מועילה ההסכמה גם בלי קניין. וכותב הקצות שבכך גם מובן מדוע במקרה של 'עבדי גנבת, רצונך הישבע וטול' אין צורך בקניין, שגם שם יש תביעה. אולם, יש להבין את גוף סברת התוספות - מה בכך שיש תביעה? יתכן שכוונתם היא שאם יש תביעה נוצר כאן גדר של בית דין, אם כי יתכן שהם כיוונו להסברים אחרים.

לסיכום, העלינו כמה שאלות, שפתרונם אינו מבורר: האם הדיינים הפסולים והעדים הפסולים שקיבלום עליהם בעלי הדין נחשבים דיינים ועדים כשרים? האם חלים עליהם הדינים המיוחדים של בית הדין? בסוגייתנו, ביחס למי שאמר 'הריני משלם' בפני בית הדין ובית הדין סגר את הדיון, השאלה היא האם יש לכך תוקף של פסק דין, או שהוא מועיל רק מצד ההסכמה ביניהם, וכל עוד הוא לא נשבע ההסכם לא תפס. שאלות אלו תלויות זו בזו, לפי הגמרא שמשווה בין המקרים.


^ 1 לט ע"א.
^ 2 פרק שלישי, דף כד ע"א.
^ 3 בבא בתרא קכח ע"א.
^ 4 סימן כב, סעיף ג, וזו לשונו: "מי שנתחייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר לו הישבע לי בחיי ראשך והיפטר או הישבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון, אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. נגמר הדין ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור בו וחייב לשלם. והוא הדין למי שנתחייב שבועת היסת והפכה, אם קנו מידו או אם נשבע זה שנהפכה עליו אינו יכול לחזור בו. והוא הדין למי שלא היה חייב שבועה ואמר אשבע לך שבועה, אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו אף על פי שקיבל בבית דין חוזר עד שיגמר הדין וישבע".
^ 5 עיין בשער המשפט שהתלבט בדבר, הוא רוצה להוכיח מגמרא שהם אינם יכולים, אבל ההוכחה אינה מוחלטת.
^ 6 ז, א.
^ 7 סימן כ"ב סק"ד.
^ 8 כב, ג. תחילת דברי הרמ"א הובאו למעלה.
^ 9 בסוגיא במסכת סנהדרין.
^ 10 עיין שבועות מב ע"א.
^ 11 עא, ב.
^ 12 בבא מציעא עד ע"א, ד"ה הכא.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il