שתי פרשיות עקרוניות הנוגעות לחייו הפרטיים ולתפקודו כמנהיג של משה רבנו, נמצאות בפרשתנו.
הראשונה עוסקת בהאצלת כוחו ורוחו של משה לשבעים הזקנים ומתוך כך בנבואתם של אלדד ומידד. השניה עוסקת בביקורת של אהרון ומרים על משה וקשריו עם צפורה אשתו. בשתיהן מתגלית אישיותו של משה בשיא תפארתה- בענוותנותה.

מינוי שבעים הזקנים בא לכאורה כתגובה לבקשתו של משה "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (במדבר י"א יד). הרמב"ן במקום מסביר כי בעצם זוהי מציאות יסודית ובסיסית, שאי אפשר בלעדיה וז"ל:

בין אם נראה את משה, לפי שיטת הרמב"ם, כמי שנמצא בדרגה מעל לכל הנביאים והוא נקרא נביא רק בגלל שאין בשפה העברית מושג אחר כדי להגדירו ובין אם נראה את משה כסמל לכל הנביאים לדורותיהם כפי שמסביר ריה"ל ב"כוזרי", פרשתנו מלמדת אותנו עקרון יסודי. כדי לראות את התמונה בשלמותה יש צורך בשבעים דעות. יש צורך בשבעים זקנים גם אם משה עומד על גבם. רק כאשר יש ייצוג למגוון הדעות השכינה שורה. עוד עקרון למדנו כי ריבוי הדעות איננו גורם לפילוג בעם אלא ההפך ומשה על גבי הזקנים, אומר הרמב"ן, הוא רמז לאחדות העם שהוא "גוי אחד בארץ".

הקב"ה מסכים עם משה, גם מי שמוגדר בהמשך הפרשה כנאמן ביתו של הקב"ה איננו יכול לשאת לבדו את כל העם.

משה מפנים את הידיעה הזו בצורה המושלמת ביותר. על הצעתו של יהושע לפגע באלדד ומידד "וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (אם לכלאם בבית האסורים, אם להפסיק את התנבאותם, אם להטיל עליהם צרכי ציבור ואם לכלותם מן העולם, עיינו במפרשים ובמדרשים) הוא מגיב "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (שם, שם כח-כט). משה אדון הנביאים איננו דורש שלטון לא על הדעות ואפילו לא על הנבואה.

ענוותנותו של משה עלולה להתפרש כהיתר לבקרו ולדבר בגנותו. לכן מיד אחרי פרשיה זו התורה מספרת לנו על מרים ואהרון שמדברים במשה. ביקורתם (שהפעם לא נדון בה בפרוטרוט, בגלל קוצר היריעה, מה גם שהתורה לא פירטה אותה) קשורה לנקודה זו "וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר" (שם י"ב ב). תגובתו של הקב"ה חריפה מאוד.
א. התורה מכריזה " וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"
ב. הקב"ה מבהיר להם, משה נמצא במדרגה גבוהה מכם "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה"
ג. השכינה מסתלקת ממרים והיא נענשת בצרעת "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג".

גדולתו של משה באה לידי ביטוי בשיא חדש, הוא הנפגע, אבל זה הוא שצועק אל ד' "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (שם, שם ג-יג).

על משקל דבריו של משה נאמר גם אנו ונתפלל "מי ייתן כל מנהיגי העם הזה כמשה".