אדם שזורק בדל של סיגריה בוערת על קוצים יבשים בקצה יער, והאש אוחזת בקוצים ומתפשטת ושורפת את כל היער, הרי זה נחשב כאילו האדם הלך מעץ לעץ ושרף כל עץ במו ידיו. אף אם יתחרט השורף לאחר שזרק את הסיגריה, לפני שנשרף היער, הרי שאין ערך לחרטתו, והוא מחוייב בתשלום מלא. ולא עוד, אלא אפילו אם המדליק נפטר לבית עולמו בטרם התפשטה השריפה. אמנם אדם פטור מכל חיוב, לאחר מותו, ואין עליו חיובים במה שנעשה לאחר מותו, מכל מקום, הדבר נחשב כאילו בחייו, בשעה שהדליק, עשה הכל, וכאילו הכל נשרף באותה שעה, עוד בחייו, והוא נתחייב כבר, ועל כן יורשיו חייבים לשלם מכספי הירושה את הנזק. [על-פי דברי הנימוקי-יוסף בבא-קמא "אשו משום חציו"].

כן הדבר כאשר אדם מדליק אש ששורפת ומזיקה, וכן הדבר לטובה, כאשר אדם מדליק אור שמאיר ומיטיב. אף על פי שהמדליק עשה רק את ההדלקה, מכל מקום, כל הטוב שיש באור המאיר כולו, האור שדולק אחר כך מאליו, נזקף לזכותו של המדליק.

"נר מצוה ותורה אור". אדם עושה מעשה קטן ויחיד, של מצוה, והאור של המצוה מאיר לזמן מרובה, והרי הוא כאילו עומד ומדליק את האור כל העת. אדם שעושה מצוה, אשר נקראת "נר" - הרי הוא מדליק את המנורה הרוחנית בבית-מקדשו הפנימי; הנפש שלו מוּארת באור המצוה, והרי הוא ככהן הנכנס לבית-המקדש ומדליק את המנורה.

וכמו במקדש, שנאמר בו "בהעלותך את הנרות", ומפרשים חכמינו ז"ל: "שתהא שלהבת עולה מאליה", דהיינו צריך להדליק את הנרות עד שהשלהבת תאחז היטב בנר ותהיה דולקת מאליה, כן הדבר בעשיית מצוה. צריך לקיים את המצוה בהתלהבות כזו, שגם לאחר סיום מעשה המצוה, שלהבת ההתלהבות לא תפוג, אלא תדבק בעצם הנפש, והדבקות בד' על-ידי המצוה תִמשך ותהא מוסיפה והולכת מעצמה בטבע הנפש. צריך שתִבער בתוך המצוה אש יוקדת של אהבת ד' ויראתו, אשר תאיר את כל חדרי הנפש. כי הרי בכל מצוה תלויות כל המצוות כולן, ובעשיית מצוה אחת מאירות מתוכה כל המצוות כולן, וכל חדרי הנפש של האדם מתמלאים באור יקרות של מצות ד'. כל זה נעשה על-ידי ההדלקה הראשונה, אשר בגינה מתייחס אליו כל האור הנמשך ומאיר מאותה הדלקה. "כי נר מצוה ותורה אור". "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".