בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבועות
לחץ להקדשת שיעור זה
שבועות דף מח ע"א

אין אדם מוריש שבועה לבניו

undefined

הרב יאיר וסרטיל

תשרי תשע"ח
3 דק' קריאה
משנתנו אומרת שאין פורעים מן היתומים אלא בשבועה ואפילו כאשר יתומים באים להיפרע מיתומים אינם נפרעים אלא בשבועה. רב ושמואל מעמידים שמדובר דווקא כשקודם מת המלווה ואחר כך הלווה אולם אם קודם מת הלווה, שאז המלווה עצמו כבר התחייב בשבועה כנגד בני הלווה, אין בני המלווה יכולים לגבות הואיל ואין אדם מוריש שבועה לבניו. רבי אלעזר חולק ואומר שבני המלווה ישבעו שבועת היורשים, כלומר שאביהם לא פקדם והודיע להם בפירוש שנפרע, ואז יטלו. במקרה שהמלווה מת לפני הלווה גם רב ושמואל מודים שלמרות שהיורשים אינם יודעים בברי אם היה פירעון די בכך שישבעו שלא פקדם אביהם ויטלו.
מדוע כשמת קודם הלווה אנו אומרים שאין אדם מוריש שבועה לבניו? רש"י (ד"ה נתחייב) מסביר שהיורשים אינם יכולים לגבות בשבועה לפי שאינם יודעים בבירור שלא נפרע אביהם ולכן אינם יכולים להישבע שלא נפרע כפי שהיה צריך להישבע אביהם. אין כוונתו שלעולם לא ניתן להסתפק בשבועת יורשים "שלא פקדנו אבא" שהרי גם לרב ושמואל סומכים על שבועה זו במקרה שהמלווה מת קודם, אלא שכאן הואיל ואביהם כבר התחייב בשבועה, שוב היא לא פוקעת ולא ניתן להסתפק בשבועת היורשים תחתיה.
כך גם הרמב"ם (מלווה ולווה יז, ג) הסביר את נימוק בגמרא, וזו לשונו: "ואין אדם מוריש שבועה לבניו שאינן יכולין להשבע שלא נפרע אביהם כלום".
הרמב"ן (ד"ה הא דתנן במילים "וכן אמרו") והריטב"א (ד"ה מתני') מביאים את דברי ר"י אלברגילוני שכתב שאם מת קודם המלווה ואחר כך הלווה שאז בני המלווה גובים בשבועה שלא פקדם אבא, ואחר כך מתו גם הבנים, בני הבנים אינם יכולים לגבות בשבועה שלא פקדום. הרמב"ן והרא"ה חלקו עליו, והסביר הרמב"ן דחייתו שבמקרה זה גם הבנים וגם בני הבנים בתכסיס אחד מהם, כלומר שניהם נשבעים באותו הנוסח "שלא פקדם אביהם", ואין לדמות למקרה של רב ושמואל ששם האב נשבע שבועת ברי שלא נפרע והיתומים רק שבועת שמא שלא פקדם אביהם אולם אינם יכולים להישבע בברי שלא נפרע אביהם.
משמע שר"י אלברגלוני הבין שהסברא אינה העדר יכולתם להישבע כמו אביהם. מה היא סברתו? בעל התרומות (שער יד חלק ב סעיף ג) מסביר שהוא ביאר את הטעם שאין אדם מוריש שבועה לבניו משום שכל ממון שאין אדם יכול לגבות אלא בשבועה אינו זוכה בו עד שישבע, ואם מת לפני שנשבע אינו יכול להורישו, ודבריו הובאו בסמ"ע (קח ס"ק לג).
הגר"א (קח ס"ק מד) מוסיף ביאור בדברי בעל התרומות ומסביר שהטעם שאינו יכול להוריש ממון שאינו זוכה בו עד שישבע הוא שממון זה נחשב לדבר שאין בו ממש בידיו.
הברכת אברהם מביא יסוד לדברים מדברי ההגהות מרדכי (סוף בבא בתרא) שנפסקו ברמ"א (רעו, ו): "אין היורשין יורשין דברים שאין בהם ממש". יסוד זה מצאנו גם בדברי הרא"ש בבבא בתרא (פרק ד סימן ז) הכותב שכמו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מקנה לחבירו האוויר, ולכן מי שהיה כותלו סמוך לחצר חבירו והקנה לו בעל החצר שיוציא זיזים מכותלו לאוויר חצרו לא עשה ולא כלום, שאין האוויר נתפס בקניין. אולם בדברי ההגהות מרדכי מחודש שיסוד זה נכון לא רק במכר אלא אפילו בירושה.
נפקא מינה נוספת תהא בין השיטות, אם בני הבנים היו ליד סבם ויודעים שלא היה פירעון, שאז לפי רש"י וסייעתו יוכלו להישבע וליטול כי הם יכולים להישבע שבועת ברי כמו סבם, ואילו לפי ר"י אלברגלוני כלל לא זכו בזכות הגבייה. בברכת אברהם מביא נפקא מינה דומה נוספת, מה הדין אם בני הלווה יודעים שהחוב לא נפרע, האם מחוייבים לשלם או לא.
הרמב"ן כותב שמלקוחות היורשים כן גובים כי אפשר עקרונית לגבות גם מהלווה ללא שבועה. הברכת אברהם מקשה על כך שפסיקה זו תובן דווקא לפי שיטת ר"י אלברגלוני שממון הנזקק לשבועה אין שמו ממון גמור ואינו עובר בירושה, ואם כן כאן שיש דרך להשיגו גם ללא שבועה כן נחשב לממון גמור, אך לפי סברת הרמב"ן שאינם יכולים להישבע את שבועת אביהם גם כאן שייכת הסברא, שהרי בגבייה מלקוחות גם אביהם היה חייב להישבע, והשבועה שהיה מחוייב בה היא שבועת ברי, והיתומים אינם יכולים להישבע בברי. ועיין שם בתירוצו. ולכאורה יש להשיב על קושייתו, שכאן הואיל ועדיין יש אפשרות לגבייה ללא שבועה, לא חל על האב חיוב השבועה ובמקרה כזה אנו מסתפקים גם בשבועת "שלא פקדנו" מהיתומים, כפי שרואים במקרה שהמלווה מת לפני הלווה, שאז מסתפקים בשבועת "שלא פקדנו" מהיתומים בגלל שבחיי אביהם עדיין לא חל חיוב שבועה. יתכן שזו גם כוונת הברכת אברהם בתירוצו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il