ביום הכיפורים תשע"ג רבים פקדו את מערת המכפלה, מהם תושבי חברון וקריית ארבע, ומהם משאר מקומות.
אחד המתפללים היה יעקב, שהתארגן באוהל שהביא עמו.
התפילות עברו בתחושת רוממות, כשרוח המקום, מקום מנוחתם של האבות, מעוררת את הבנים, ובפרט כשמוזכרים האבות בתפילה. וכבר אמר הרב לוינגר זצ"ל, שבכל פעם כשאומרים "אלוקי אבותינו" הכוונה לשלושת האבות. כל שכן כאשר מזכירים את זכותם: "וזוכר חסדי אבות, ומביא גואל לבני בניהם", ובתפילה החוזרת "עוד יזכור לנו אהבת איתן אדוננו, ובבן הנעקד ישבית מדייננו, ובזכות התם יוציא היום לצדק דיננו".
כל מניין התפלל בנוסח משלו, ורבים באו לאחר תפילתם להתעורר מתפילתו של המקובל הרב יעקב עדס שהאריך כדרכו בסליחות, וידוי וקבלת עול מלכות שמיים.
לקראת סוף היום הקדוש, יעקב עשה את דרכו לתפילת הנעילה והיו לו כיסופים לדבר על היום הקדוש ולזכות את הרבים. בדרך פגש כמה חיילי מג"ב המשרתים במקום, שאחד מהם היה חלש מעט ונשען על חבריו שעודדוהו.
יעקב עצר לרגע, פנה אליהם ושאל: "מה לדעתכם חשוב יותר, הצום או התפילות?". במחשבה ראשונה ענו החיילים: "התפילות".
"אם כך", המשיך יעקב לשאול, "מה ההלכה אומרת כאשר לאדם אין כוח גם לצום וגם ללכת לבית הכנסת, האם עדיף שיישאר בבית ויצום או שילך לבית הכנסת וישבור את הצום?".
הם חשבו קצת ואמרו: "עדיף שיישאר בבית ויצום".
"אם כך", סיכם יעקב, "אתם מסכימים שהצום חשוב יותר מהתפילות".
"מדוע באמת הצום חשוב יותר?", המשיך יעקב להסביר ותירץ: "ההסבר לכך הוא שיום הכיפורים הוא לא יום שלנו, אלא יום של השם יתברך. אם עיקר הפעולה ביום זה הייתה פעולה שאנחנו עושים אותה מכוח העבודה שלנו בתשובה ותפילה, כי אז נראה היה שהתפילה חשובה יותר. אבל האמת היא שזהו יום של השם יתברך. אין בכוחנו ליצור את הכפרה של יום הכיפורים. השם יתברך הוא זה שמזכך אותנו ומכפר לנו. זה יום שלו. אנו עוברים במעין מכונת כביסה שמימית שמכבסת אותנו. זה יום של הנשמה, הנשמות שלנו נטהרות ומזדככות. אומנם אנחנו צריכים, ראשית, לא לסתור את מהות היום, ולכן נצטווינו לצום, להתנתק מהגוף כדי שהנשמה תתגבר. וכמובן, אנחנו גם מצטרפים מצידנו בתשובה ותפילה על מנת לחזק את פעולת היום, אבל כמו שאמרנו העיקר איננו מצידנו. כמו כן, מי שבגלל פיקוח נפש של מחלה או פעילות ביטחונית מבצעית נאסר עליו לצום, לא נגרעת משום כך לגביו כפרתו של היום, שכן כמו שאמרנו זהו יום של השם יתברך שמכפר לנו".
המג"בניקים הודו ליעקב על דבריו, והוא המשיך בדרכו. כשעבר את המג"בניקים המוצבים בעמדת הבדיקה לפני הכניסה למערה, חזר שוב על הדברים באוזניהם, לאחר אותן שאלות ותשובות.
יעקב המשיך בדרכו, ובעודו עולה במדרגות למערה, עלה עמו אדם נוסף שלא הכיר. הוא חש ברצון לשתפו בקצרה במה שאמר למג"בניקים, תוך שהוא מציין שכדאי היה שהדבר יופץ בין כוחות הביטחון, מכיוון שכולם כמעט שייכים ליום הכיפורים, רבים מהם צמים, למרות שאינם יכולים להשתתף בתפילות, בוודאי שלא באופן מלא. ולכן כדאי היה שיהיו מודעים לדברים, כדי שרוחם לא תיפול מהמחשבה הראשונית שהם מפסידים את העיקר אם הם לא נמצאים בתפילות.
הם הגיעו למערה ופנו איש למניינו, יעקב נכנס למניין האשכנזי שמתפלל באולם יצחק, והאדם השני למניין הספרדי שבחצר המערה, כשאת תפילתם מקדימה שיחת התעוררות של הרב יעקב עדס.
יעקב סיים את תפילת הנעילה ואת תפילת ערבית של מוצאי הצום, והתעכב מעט במערה, מתקשה להיפרד ממקום מנוחת האבות.
כשיצא יעקב מהמערה, פנה אליו מישהו ושאל: "האם אתה הוא זה שדיבר על היחס בין הצום לתפילות לפני תפילת נעילה?".
"כן", ענה יעקב.
"אני זה שעלה איתך במדרגות בדרך לתפילת נעילה", אמר האיש, "ותדע לך שכל זה היה רק בשבילי. ריבונו של עולם שלח אותך אליי, מכיוון שהייתי ממש במצב רוח רע. דווקא ביום הכיפורים הרגשתי לא טוב ושכבתי כל היום במיטה. רק לקראת תפילת נעילה אזרתי כוח להגיע להתפלל, אבל הייתי במצב רוח ירוד. נשלחת אליי כדי לחזק ולעודד אותי לקראת תפילת הנעילה".

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:orchozer@gmail.com

מתוך העיתון בשבע.