שלוש פעמים מופיע השורש חנ"ך בחלקו הראשון של ספר בראשית. הפעם הראשונה היא ביחס לחנוך, בנו של קין, נכדו של אדם הראשון: "וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך, ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך". הפעם השנייה היא בדור השביעי לשושלתו של שת, אחיו הצעיר של קין ובנו השלישי של אדם הראשון: "ויחי ירד שתיים ושישים שנה ומאת שנה ויולד את חנוך... ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו כי לקח אותו אלוקים". והפעם השלישית בפרשתנו, כאשר אברהם אבינו יוצא להציל את לוט מהשבי: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן".
מה משמעותן של שלוש הפעמים הללו, ובעיקר מה משמעותו של החינוך השלישי המיוחס לאברהם אשר חינך את חניכיו, ועלינו כבניו לאמצו וללכת בדרכו?
אפשר לומר שהתורה באה ללמדנו על קיומן של שלוש תפיסות חינוכיות מרכזיות, מאז ועד היום. הראשונה היא תפיסתו החינוכית של קין, הרואה את מטרת החינוך בהשתלמותו המקצועית של האדם ופעולותיו המעשיות לפיתוח ובניין העולם, גם אם הדבר נוגד את הציווי והערכים האלוקיים. תפיסה חינוכית זו באה לידי ביטוי בהתיישבותו של קין במקום אחד, כפי שנאמר: "וישב בארץ נוד", בניגוד לעונש האלוקי שהוטל עליו לאחר שרצח את הבל – "נע ונד תהיה בארץ", דהיינו להיות בתנועה מתמדת ובארעיות. ולא עוד אלא שנהיה קבלן בניין אשר בונה עיר שמשמשת סמל לקביעות ויציבות, ואף קורא לה כשם בנו חנוך, כנאמר: "ויהי בונה עיר ויקרא לה כשם בנו חנוך", כרוצה להנחיל ולהנציח לדורות את השקפת עולמו החינוכית המסתכמת בפיתוח בניינו של העולם החומרי, בלי קשר לערכים האלוקיים, מטרותיהם ומגמותיהם, כפי שמצוי הדבר מאוד במערכות חינוך רבות.
התפיסה החינוכית השנייה היא תפיסתו של חנוך השני משושלת שת, שעליו נאמר "ויתהלך חנוך את האלוקים", בהתבודדותו מהחברה והעולם שמסביבו, עד שמרוב קדושתו הרוחנית התעלה להיות כמלאך בשמיים והשאיר את העולם מקולקל ומושחת מבחינה מוסרית ערכית ורוחנית, עד שהגיע המבול והחריב את העולם. כדבריו של החתם סופר: "מי לנו גדול מחנוך אשר מעולם תשוקתו ודבקותו בה'... חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום – 'ואיננו כי לקח אותו אלוקים'... כאשר עשה בהתבודד עצמו מחברת בני אדם... כי לא באלה (בדרך זו) חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה', כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ולדור המבול... ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור יימצא אחד מיני אלף קודש לה' ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם (מלשון שממה) מרעת יושביה וחפץ הבריאה נשארה ממעל" (פיתוחי חותם הקדמתו ליורה דעה).
תפיסה חינוכית זו דוגלת בהתעלות רוחנית אישית ופרטית בלא קשר אל הצדדים החומריים והחברתיים, ובלא נשיאה באחריות לבניין העולם ולפיתוחו. גם תפיסה חינוכית זו, ההפוכה מקודמתה, מוכרת לנו ממערכות חינוכיות שנמצאות במחוזותינו.

חיבור שמיים וארץ
התפיסה החינוכית השלישית, תפיסתו של אברהם אבינו, היא השקפתה החינוכית של התורה שבדרכה מצווים אנו ללכת, נוגדת באופן עקרוני את שתי התפיסות ה"חינוכיות" הקודמות, זו של חנוך משושלת קין וזו של חנוך משושלת שת, המפרידות בין הקודש והחול ובין הכלל והפרט. זו של חנוך הראשון פונה אל החול ואל החברה בלי שום מחויבות אל הקודש, וזו של חנוך השני פונה אל הקודש הפרטי בלי שום שייכות אל החול ואל המימד החברתי. לפי ההשקפה שמייצג אברהם אבינו, החינוך הישראלי כולל בתוכו את שני המימדים הללו יחדיו. מחד, שייכות ומחויבות מוחלטת לערכים האלוקיים הרוחניים, ומאידך מחויבות לגלותם לא רק ברובדי הקודש הפרטיים אלא גם ברובדי החול של החיים, הן בחייו של היחיד והן בחייה של החברה – האומה כולה.
כך נהג אברהם אבינו כאשר שמע על שביו של לוט. הוא לא הסתפק בתפילה בעיר חברון שבה היה, אלא יצא למבצע צבאי עם חניכיו, רדף עד דן והציל את לוט משביו. חניכים אלו שחינך אברהם כללו בתוכם את שני המימדים הללו. שהרי מצד אחד לפי פשט הכתוב, היו הם שלוש מאות ושמונה עשר לוחמים מקצועיים שפעלו באופן מבצעי והחזירו את לוט מתוך אחריותם החברתית; ומצד שני היו ספוגים בתורה ויראת שמיים, כרמיזתם של חז"ל והביאם רש"י (במקום): "חניכיו – חניכו (בלשון יחיד) כתיב, זה אליעזר שחינכו למצוות... שמונה עשר ושלוש מאות וגו‘, רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה והוא מניין גימטריא של שמו", אליעזר עבד אברהם, שכדבריהם של חז"ל "יצא מכלל ארור והפך לברוך", עד כדי כך שאמרו עליו "אליעזר לא מת", כיעקב אבינו, אליהו הנביא וכו'.
השקפה שלישית זו היא השקפת החינוך הישראלי השלם הרואה כערך אלוקי וכרצון ה‘ את החיבור ההכרחי בין ערכי התורה ועולם העשייה, בחיבור שמיים וארץ, הקודש והחול יחדיו, בהארת המציאות החומרית הפרטית והציבורית מכוח ערכיה הרוחניים, הנמצאים בשורשה וביסודה.

מתוך העיתון בשבע.