בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

שימוש במשחת שיניים חלבית לאחר אכילת בשר

undefined

רבנים שונים

חשוון תשע"ח
9 דק' קריאה
אוהיו, ארצות הברית Ohio, USA
סיוון תשע"ב


שאלה
האם מותר להשתמש במשחת שיניים חלבית לאחר אכילת בשר קודם שעבר זמן ההמתנה הנהוג בין בשר וחלב 1 ?

תשובה
הקדמה: תשובה זו מתייחסת רק לשאלה העקרונית אם ניתן להשתמש במשחת שיניים שהיא ממש חלבית לאחר אכילת בשר. תשובה זו אינה מתמקדת בשאלה אם משחת שיניים שיש בה מרכיבים שמקורם מחלב בהכרח תוגדר חלבית. וכן אין בה התייחסות לשאלת כשרותה של משחת שיניים שיש בה מרכיבים ממקורות שאינם כשרים. תשובה מלאה לשאלות אלה תצטרך לדון ביחס בין כמות החומרים האלה לכלל המרכיבים, וכן במידת היותם ראויים למאכל, נתונים אשר הם משתנים ממשחה למשחה 2 .

א. אם המשתמש במשחה זו לא יבלע מן המשחה אלא רק מצחצח בה את שיניו – מותר 3 .
ב. אף אם השימוש במשחה זו נעשה באופן שיבלע מעט מן המשחה, עדיין מותר להשתמש בה אם זקוק לה לצורך רפואי 4 . וגם אם רק בעבר היה חולה בשיניו ומשתמש עכשיו במשחה כפעולת מניעה, הדבר מותר 5 .
ג. לפני השימוש במשחה יש לנקות את שיניו על ידי קיסם ולהדיח את פיו, כדי שלא יישארו שאריות בשר בין שיניו ובפיו 6 .




^ 1. מקורה של חובת ההמתנה בין אכילת בשר לחלב הוא בסוגיה במסכת חולין (קה ע"א), שם אמרו שצריך להמתין "מסעודה לסעודה". הראשונים נחלקו בהגדרת זמן זה. השולחן ערוך (יו"ד פט, א) פסק שיש להמתין שש שעות, והרמ"א (שם) כתב שהמנהג הוא להמתין שעה, אך סיים שיש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, והוסיף "וכן נכון לעשות". יש שנהגו לחכות עד התחלת השעה השישית, ויש שנהגו להמתין שלוש שעות, ויש שמחכים רק שעה. לדיון בעניין ראה בשו"ת במראה הבזק (חלק ז סי' נח).
^ 2. נציין שלגבי המרכיב "לקטוז" הביא בספר קובץ תשובות (חלק א סימן עג אות א) בשם הגרי"ש אלישיב כי הוא אינו אסור מחמת חלב גויים משני טעמים: א. משום שהוא נפסל הן לאכילת אדם והן לאכילת כלב. ב. כיוון שהוא עשוי ממי גבינה אין בו איסור חלב גויים. כמו כן כתב שם שמטעמים אלו אין לאסור בליעת לקטוז אחר אכילת בשר, שכאמור אינו ראוי לאכילת כלב, ועוד שכיוון שהוא נעשה ממי גבינה אין לאוסרו אחר אכילת בשר. ואף שכתב הש"ך (יו"ד סי' פז ס"ק יז) שיש לאסור מי חלב שנפלו לתבשיל בשר, אולם כיוון שאיסור זה הוא רק משום מראית עין, יש לאסור רק אכילה עם בשר ממש ולא אחר אכילת בשר [אולם ראה בנתיב החלב חוברת ג עמ' 30, שכנראה יש סתירה בעניין זה בשיטתו של הגריש"א, לפחות לגבי איסור חלב נכרים]. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סי' קיח) שדן לעניין כדורים המכילים לקטוז, ומתיר להשתמש בכדורי תרופה אלה לאחר סעודה בשרית, ומוסיף שמעיקר הדין נראה להתיר לחולה שאין בו סכנה אפילו בתערובת ממש.
^ 3. את מקור הדין לאסור טעימה בדבר האסור באכילה כתב הריב"ש בתשובה (סי' רפח): "עוד הוקשה לך, במאי דמסקינן (ברכות יד ע"א) דשרוי בתענית – אכילה קביל עליה, טעימה לא קביל עליה. אפילו גבי אסורי אכילה נימא דשריא בהו טעימה. וכי תימא אין הכי נמי, אי אפשר לומר כן, דהא מסקינן התם בחולין (צז ע"א) מין בשאינו מינו בקפילא. ותירצת דאפשר לומר, דכיון דבאסורי אכילה מרבינן חצי שעור מ'כל חֵלֶב', אפשר דטעימה בכלל ע"כ. ואני אומר: ...אבל האמת הוא, דבשאר איסורין טעימה אסורה ולא התירו אותה אלא בתענית יחיד, משום דטעימה לא קביל עליה. וראיה לזה מבת תיהא (עבודה זרה סו ע"ב) דפליגי בה אביי ורבא כפי מה שפירש בה ר"ח ז"ל, או פירוש בעל הערוך ז"ל, שטועמים הריח בפיהם. ועד כאן לא שרי רבא, אלא משום דריחא לאו מילתא היא, ואין כאן אלא טעימת הריח, אבל טעימת גוף האיסור, אפילו לרבא אסורה... ומיהו, משמע דלא אסיר מדאורייתא, כמו חצי שיעור, דהא טעמא דחצי שעור, משום דחזי לאצטרופי, כמו שכתבתי למעלה, ואין לומר כן בטעמו ולא בממשו. ועוד דאי דאורייתא כמו חצי שיעור, ליבעי ברכה, אלמה תניא (ברכות יד ע"א) מטעמת אינה צריכה ברכה. ואפילו לדעת ר"ת ז"ל, דטעם כעיקר דאורייתא, היינו באכילה גמורה. דכיון שאוכל דבר שיש לו טעם אסור, דמי לאוכל עיקר האסור. אבל במי שאינו אוכל כלל, אין הטעימה אסורה, כיון שאינו אוכל גוף האסור, דהא לא חזי לאצטרופי. ואפשר דטעמא דטעימה אסורה אפילו באסורי אכילה, היינו כדי שלא יבא לבלוע מעט, ואתי לידי אסורא דאורייתא, כדאמרינן לנזירא: סחור סחור לכרמא לא תקרב (שבת יג ע"א)".
מבואר מדבריו שכל איסורי אכילה אסורים מדרבנן אף בטעימה בלבד מחשש שמא יבוא לבלוע מעט מהאיסור. דברי הריב"ש הובאו להלכה ברמ"א (יו"ד קח, ה). בשולחן ערוך (שם) כתב: "מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית לידע אם הוא טוב". והגיה הרמ"א: "אבל אסור לטועמו אע"פ שאינו בולע".
אולם מצינו שנחלקו האחרונים אם דברי הריב"ש נאמרו רק באיסורי דאורייתא, ושבהם אסר אף טעימה, או אף בדברים האסורים באכילה רק מדרבנן.
נקדים שבנדון דידן, אף אם יש בין שיניו שאריות של בשר, אין באכילתם יחד עם חלב איסור דאורייתא, שהרי רק בשר וחלב שנתבשלו יחד אסורים באכילה מדאורייתא. אבל שלא על ידי בישול, אכילתם אסורה רק מדרבנן (עיין שולחן ערוך יו"ד פז, א).
בתשובת צמח צדק (הקדמון, סי' מז) דן אם לאומן המכין בורית (סבון) העשויה מחֵלֶב מותר לטועמה, וכתב: "יראה דשרי ליה לטעום הבורית בבשולה אם אינו בולע אלא רוקק מיד, אף על גב דכבר פסק הריב"ש בסימן רפ"ח דטעימת אסורי אכילה הוא אסור... מכל מקום יראה דבבשול בורית שרי לטועמה כיון שהוא פגום, דבורית פגומה לגמרי אפילו קודם שנתבשלה לגמרי... ואף על גב דכל דבר שהוא פגום מדרבנן מיהא אסור לכתחלה, היינו דוקא לאכילה הוא דאסור מדרבנן לכתחלה, אבל טעימה נראה דשרי לכתחלה אפילו מדרבנן... וכיון דהכי הוא דמידי דהוה לשבח אינו אסור בטעימה אלא מדרבנן, ממילא כשהוא פגום שרי אפילו מדרבנן, דכל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון, לכך במידי שטעמו לשבח שאכילתו אסורה מן התורה ולא הטעימה, אתו רבנן ואסרי אפילו טעימה. ובמידי שטעמו לפגם דשרי מדאורייתא באכילה, אתו רבנן ואסרי אכילה. אבל לאסור אפילו טעימה בדבר הפגום כולי האי לא החמירו רבנן, דסגי להו לרבנן לאסור אכילה בדבר הפגום שהוא שרי מדאורייתא, אבל לא לאסור אפילו טעימה. וכן יש להוכיח נמי מהא שכתב הריב"ש בסוף אותו תשובה... וכיון דהכי הוא, דטעם איסור טעימה בדבר האסור לא הוי אלא משום שלא יבא לידי איסור דאורייתא באכילה, אם כן בדבר שטעמו פגום, דאי אפשר לבא לידי איסור דאורייתא, דהפגום שרי מדאורייתא, ודאי דשרי לטעומיה אם אינו בולע אלא רוקק מיד". הרי שהצמח צדק כתב שדברי הריב"ש לא נאמרו אלא בדבר האסור באכילה מדאורייתא, אבל בדבר האסור באכילה מדרבנן בלבד לא החמירו חכמים לאסור אף הטעימה.
ועיין בפתחי תשובה (יו"ד סי' צח ס"ק א) שכתב שמשמע מדברי הצמח צדק שכל איסורי דרבנן מותרים בטעימה בלבד ולא רק דבר פגום, ושהוא מתיר טעימה אף בתוך פיו ממש, ולא טעימה בלשון בלבד. ומוסיף הפתחי תשובה שכן משמע שהבין בנו של הצמח צדק מתוך קושיתו שהקשה על אביו (כמובא בצמח צדק בקונטרס אחרון, עיי"ש), וכן הבין את דברי הצמח צדק בפרי חדש (סי' קח ס"ק כב). אמנם הפרי חדש עצמו הקשה על הצמח צדק, והסיק להחמיר, וסיים הפרי חדש: "ובעל הצמח צדק גופיה בסימן צ"א העיד שהאומנים היהודים נוהגים שאין טועמים, וכן יש להורות".
הנודע ביהודה (תניינא חלק יו"ד סי' נב), אחר שהקשה על הצמח צדק, כתב: "אלא ודאי נלע"ד דלאו כללא כייל [הצמח צדק] דבכל איסור דרבנן יהיה מותר הטעימה, אלא דוקא בדבר פגום... אכן נלע"ד... הטעימה שהתיר הצמח צדק היינו שאינו בולע כלום, כמבואר שם בצמח צדק, אבל אם בולע קצת, כבר הוא אסור מן התורה, דחצי שיעור אסור מן התורה... ולפי זה טעימה בלשונו שטועם ופולט אפשר דמותר לדעת הצמח צדק בכל איסורי דרבנן. אמנם בנו של הצמח צדק בהג"ה בסוף הספר שהביא דברי מהרש"ל שכתב שמדברי רש"י שם בחולין ילפינן שאסור לטעום בשר בלשונו, אם כן הרי אפילו טעימה בלשון אוסר רש"י שם אפילו באיסור דרבנן. וגם מדברי רמ"א בסימן ק"ח סעיף ה בהג"ה משמע שאסור אפילו בסתם יינם, שהרי לענין זילוף הוא שמחלק שם בין יין נסך לסתם יינם, משמע שהטעימה בכל ענין אסור".
הרי שהנודע ביהודה הבין כי הצמח צדק עצמו לא התיר אלא בדבר פגום ולא באיסורי דרבנן אחרים, אמנם לאחר שהוכיח הנודע ביהודה שמדובר רק בטעימה בלשון בלבד, כתב שאם כן יש לומר שטעימה כזו התיר הצמח צדק בכל איסור דרבנן ולא רק בדבר פגום. אך למעשה הסיק הנודע ביהודה שיש לאסור טעימה אף בלשון בלבד ואף באיסור דרבנן. ועיין בפתחי תשובה (שם) שהבין שמסקנת הנודע ביהודה היא שהצמח צדק התיר רק טעימה בלשון, וגם זה רק בדבר פגום ולא בכל איסור דרבנן.
בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' צה) ביאר שהטעם להקל בדבר פגום האסור מדרבנן יותר משאר איסורי דרבנן הוא משום שמבואר בתשובת הריב"ש שהחשש בטעימה הוא שאם יטעם האיסור שמא יבוא לאוכלו. אבל בדבר פגום אין לחוש לכך.
עולה כי בדבר האסור מדרבנן יש שהבינו שהצמח צדק התיר לטועמו בפיו, ויש שבדרך כלל אסרו טעימה באיסור דרבנן, והתירו רק באיסור פגום. יש שביארו שההיתר הוא אף בטעימה בפיו ויש שביארו שההיתר הוא רק בטעימה בלשון. אולם בנדון דידן נראה שיש להתיר לכל הדעות להשתמש במשחה זו. שהרי כפי שכתב בשו"ת הר צבי שהובא לעיל, שהטעם להקל באיסור פגום יותר בשאר איסורי דרבנן הוא משום שבאיסור פגום אין חשש שיבוא לאוכלו, אם כן אף בשימוש במשחת שיניים אין חשש שיבוא לאוכלה, שהרי אינה עומדת לאכילה. אין האדם נותנה בפיו לאוכלה או כדי לטעום טעמה, אלא רק כדי לצחצח את שיניו. על כן יש להתיר להשתמש בה אם ברור לו שלא יבלע מן המשחה.
אמנם יש להעיר שלכאורה אף מי שאינו אוכל ממש אלא רק מכניס דבר לתוך פיו הרי הוא נהנה ממנו, ולכאורה בנדון דידן יש לאסור מדין איסור הנאה מבשר וחלב [שהרי שני נימוקים נאמרו לגבי האיסור לאכול חלב לאחר אכילת בשר (ראה ט"ז יו"ד סי' פט ס"ק א): מפני שטעם הבשר נשאר בתוך הפה זמן רב, או שחוששים שמא יישאר בשר בין השיניים. ועל כן, בזמן שמכניס את משחת השיניים החלבית לתוך פיו, נשאר שם טעם הבשר, ויש לחשוש שמא נשאר שם בשר בין השיניים. אולם הרמ"א (יו"ד פז, א) פסק שתערובת בשר בחלב שאינה אסורה מהתורה מותרת בהנאה, ועל כן בשר וחלב שלא נתבשלו יחד אינם אסורים אלא מדרבנן ואין בהם איסור הנאה. ואף שהמהרש"ל חלק על היתרו של הרמ"א, הט"ז (שם ס"ק א) כתב שאין לנו אלא דברי הראשונים והאחרונים שהתירו. ועל כן אף אם נהנה עתה בפיו מחלב ובשר, כיוון שהם לא נתבשלו יחד – אין לאסור את ההנאה, ויש לדון רק משום איסור טעימה, וכדלעיל. ועיין עוד בשו"ת רבבות אפרים (לרב אפרים גרינבלט, חלק ח סי' שכא) שהתיר לאדם שעברו עליו שלוש שעות מאכילת הבשר לטעום מהתבשיל החלבי שמכין לתינוק, אך לא ביאר שם את טעמו (וסיים שם שהמחמיר בדבר תבוא עליו ברכה).
^ 4. אדם שיש לו חולי בשיניו ונצרך להשתמש במשחה זו לצורך רפואה בשיניו – יש להתיר לו שימוש במשחה אף אם ייתכן שיבלע ממנה.
השולחן ערוך והרמ"א (יו"ד קנה, ג) נחלקו אם מותר להתרפא באיסורי הנאה מדרבנן בדרך הנאתן. אמנם אף שהרמ"א התיר, מכל מקום הוא אסר להתרפא באיסורי דרבנן אם אוכל ושותה ממש את האיסור. הגאון ר' ישראל יהושע מקוטנא כתב ביבין דעת (יו"ד סי' פט) שחולה שאין בו סכנה וצריך לרפואתו לשתות חלב, אם אחר אכילת הבשר סילק הבשר, בירך ועשה קינוח והדחה – יכול לשתות חלב לרפואתו, והוסיף שם: "ואף על גב דקיימא לן לקמן סימן קנה דאסור לרפאות לחולה שאין בו סכנה אפילו באיסור דרבנן כל שאוכל ושותה האיסור, מכל מקום נראה דשאני כאן דאינו אלא זהירות בעלמא שהחמירו בבשר וחלב יותר משאר איסורין משום דכל חד מותר באפי נפשיה... אבל אין זה בגדר אכילת בשר וחלב, שלא נתערבו כלל, לא מקרי זה אכילת בשר וחלב דלא בלע החלב מבשר שאכל מכבר, ואינו אלא זהירות בעלמא, היה שרי לרפואה גם אין בו סכנה, כך נראה לי פשוט. מיהו טוב לנקר את הבשר שבין השיניים". על כן, לפי דבריו לא חל במקרה כזה האיסור להתרפא באיסורי דרבנן. עיין שם בדברי המגיה שציין לשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' ה) הדן בעניין האכלת מוקצה בשבת לחולה שאין בו סכנה.
על כן יש לומר שבנדון דידן שרפואתו של האדם היא על ידי צחצוח במשחה זו, יש להתיר אף אם בעל כורחו יבלע מעט מן המשחה. והרי ביבין דעת התיר לחולה אפילו לשתות חלב ממש, אם זו רפואתו.
^ 5. מצאנו שמניעת מחלה שלא תחזור הותרה אף היא כפי שהותרה רפואה עצמה בחולה שאין בו סכנה. עיין בשמירת שבת כהלכתה (חלק א מהד' תש"ע פרק לד סע' יז) שהתיר למי שהיה חולה שאין בו סכנה ונוטל תרופות למשך כמה ימים להמשיך וליטלן בשבת אף שכעת כבר אינו חולה, שהרי אם לא ימשיך ליטול את התרופות – תחזור מחלתו, ועל כן מצבו גם עכשיו מוגדר כשל חולה שאין בו סכנה, ועיין שם בהערה עז. לכן כשם שבשבת האיסור מדרבנן של נטילת תרופה בשבת אינו חל, הן בחולה שאין בו סכנה והן בחולה שממשיך ליטול תרופות כדי שמחלתו לא תחזור – הוא הדין בעניינינו. כשם שבחולה שאין בו סכנה אין איסור בשתיית חלב אחר בשר, וכמבואר לעיל – הוא הדין שיהיה מותר לו להמשיך לשתות חלב לרפואתו, כפי שחייבו הרופא, כדי שמחלתו לא תחזור. כך גם לעניין השימוש במשחת שיניים זו, יהיה מותר להשתמש בה, אף אם קיים חשש שיבלע מן המשחה כנ"ל, אם המשך השימוש במשחה דרוש למניעת חזרת הבעיה הרפואית.
^ 6. על פי היבין דעת שהובא לעיל הערה 4.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il