אברהם אבינו הוא מקור החסד בעולם, וכך גם רואים בפירוש בדברי הנביא מיכה (ז, כ): "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם". חסדיו של אברהם באים לידי ביטוי בצורות שונות: הוא דואג להכנסת אורחים שאיננו מכיר כלל ואף מחפש אותם בעצמו, הוא מתפלל עבור אנשי סדום ועמורה, על אף שממבט פשוט לא היה מקום כלל לחמלה עליהם, והוא דואג ללוט אחיינו בצורה מעוררת פליאה.

פרט לכך שאברהם במהותו הוא איש של חסד, איש הרודף אחר חסד, התורה שופכת אור נוסף לגבי דרך חייו (בראשית, יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט…

כלומר, מהפסוק אנו למדים שאברהם מחפש את דרך ה', בודק אותה ומנסה ללכת בעקבותיה.

בצורה דומה, הגמרא (סוטה יד.) מלמדת אותנו שכדי ללכת בדרכיו של הקב"ה, עלינו לקיים חסדים:

ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (דברים יג, ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" (דברים ד, כד)! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה:

הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (בראשית יח, א), אף אתה בקר חולים;

הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו" (בראשית כה, יא), אף אתה נחם אבלים;

הקב"ה קבר מתים, דכתיב: "ויקבר אותו בגיא" (דברים לד, ו), אף אתה קבור מתים.

ניתן להבין את הדברים בצורה עמוקה יותר (שמעתי מפי מו"ח). בתורה נאמר שהאדם נברא בצלם אלוקים והמשמעות של אמירה זו היא שבכל אחד מאתנו קיימות תכונות אלקיות. מהגמרא שראינו לעיל, המלמדת אותנו על תכונותיו של הקב"ה, תכונות של חסד, עולה, אם כן, כי תכונות אלו טבעיות לנו – הן חלק ממשי מאתנו.

דבר זה נותן לנו כוח מיוחד לעשות חסד. איננו צריכים לרכוש מבחוץ תכונות של חסד, עלינו לגלות את תכונות החסד הנמצאות בתוכנו.

ננסה להעמיק בנקודה זו ולראות את המשמעויות הנוספות שלה. הרמב"ם (מגילה וחנוכה, ב, ז) כותב שהשמחה הגדולה ביותר היא לשמח אחרים, לשמח עניים:

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נ"ז, טו) (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב, הלכה יז).

ומדוע? מדוע הדבר המשמח ביותר הוא דווקא לשמח אחרים?

נראה שכאשר אדם נמצא ליד אנשים עצובים, הרי שהם משפיעים עליו וגורמים לו להיות עצוב כמותם, אך אם הוא משמח אותם, כולם מתמלאים בשמחה וממילא גם הוא הופך להיות שמח יותר. אולם, הדברים עדיין אינם ברורים לחלוטין, שכן, לפי הסבר זה, בכדי להיות שמח, אין צורך לשמח אחרים, ניתן פשוט ללכת למקום בו יש אנשים שמחים!

אם כן, מדוע יש שמחה מיוחדת כשמשמחים אחרים? קודם לכן הסברנו, שכיוון שהקב"ה ברא אותנו בצלם אלקים, קיימות בנו תכונות אלקיות, ודייקנו שבעקבות העובדה שהקב"ה מלא בתכונות של חסד מדובר בדבר טבעי עבורנו. זאת אומרת, שכאשר אדם עושה חסד ומשמח אחרים, הוא למעשה משתמש בתכונות הטבעיות שלו, וממילא נהיה שלם ושמח יותר.

ייתכן שזו כוונת הרמב"ם, המבאר "שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה". כלומר, אדם המשמח אנשים אחרים, משתמש בתכונות האלקיות שבתוכו, נהיה דומה לשכינה, וממילא הוא מתמלא בשמחה ושלימות.

ננסה לבאר בצורה נוספת מדוע המשמח אחרים נהיה שמח יותר. לעיתים אדם חש בתוכו שהוא אינו שווה הרבה. כאשר אדם עוזר לאחרים ומשמח אותם, פתאום הוא מגלה שיש בו כוחות חדשים שלא הכיר עד כה, פתאום הוא מביא שיש בו הרבה יותר עוצמה ממה שחשב עד היום. דבר זה מביא אותו לשמחה עצומה בכוחות החדשים שגילה, וממילא הוא יכול כעת לעזור יותר לאחרים, ולשמוח יותר בכוחות הנוספים שמגלה בעצמו.

אברהם אבינו – מקור החסד בעולם. אברהם אבינו מחפש את רצון ה', הוא מבין שרצון ה' מתאים לתכונות הטבעיות שלו. אמנם אברהם משקיע בחסד, אך מכל הפרשיות ניכר שדווקא החסד הוא זה שמחייה את אברהם. ננסה ללכת בדרך ה', בדרך תורה ומעשים טובים, בדרך חסד ומשפט "כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ – כי באלה חפצתי נאום ה'" (ירמיהו ט', כג).