"אסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה" (מגן אברהם סי' קסז ס"ק יח)


א. האכלת בעלי חיים לפני אכילת האדם
"אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו" (ברכות מ א). יש אומרים שאיסור זה מדאורייתא, שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" ורק אחר כך "ואכלת ושבעת". ויש אומרים שהפסוק אינו אלא אסמכתא, והאיסור הוא רק מדרבנן. לדעת הרמב"ם אין זה אלא מידת חסידות. ובספר חרדים כתב שמצווה זו היא ענף ממצוות "והלכת בדרכיו" 1 .
מטעמי הדין: א. צער בעלי חיים. ב. דבקות במידותיו של הקב"ה. ג. פעמים שהאדם ניזון בזכות בהמותיו. ד. העלאת מדרגת צומח למדרגת חי ואח"כ מדרגת חי למדרגת מדבר. ה. כך היושר והמשפט, שעל ידי עבודת הבהמה מוציא האדם מאכלו מן הארץ, ראוי הפועל להיות נהנה ראשון מיגיעו. ו. לחנך את האדם שמעלתו היא ברוחניות ולא בגשמיות 2 .

ב. טעימה ושתייה לפני האכלת בעלי חיים
כשם שאסור לאכול סעודתו קודם שיאכיל את בעלי החיים שלו, כך אסורה, לרוב הפוסקים, אפילו טעימה 3 .
ובשתייה נחלקו הפוסקים. יש אומרים שלשתות מותר לפני שישקה לבעלי החיים שלו. ויש אומרים שאף בשתייה אסור. לכן בדרך כלל רשאי לשתות לפני בעלי החיים שלו. אך אם ניכר שהם צמאים אסור עד שישקם 4 .

ג. איזה בעלי חיים חובה להאכיל? וגדר החיוב.
כל מיני בעלי החיים 5 , בהמות, חיות, עופות ודגים 6 - נכללים בדין זה. ובלבד שמזונותיהם מוטלים על האדם 7 .
ואין החיוב להאכילם לפני שיאכל, אלא לשים אל לבו לפני שהולך לאכול האם הגיע זמן אכילת בעלי החיים שלו, שהרי לכל בעל חיים זמן אכילה משלו ולא תמיד הם מתאימים לזמן האכילה של האדם. אלא הציווי הוא על הדאגה הכללית למאכל בעלי החיים שלו, טרם שישב לאכול 8 .