בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת הדף היומי
לחץ להקדשת שיעור זה

חייבי כריתות שלקו נפטרו מכריתתם

undefined

הרב עקיבא כהנא

כסלו תשע"ח
5 דק' קריאה
המשנה (מכות כג.) כותבת שאדם שעבר על איסור שיש בו כרת ולקה, נפטר מעונש הכרת שיש בעבירה זו. נשאלת השאלה: באיזה מקרה מלקים אותו, האם בהתראה בלבד, או גם בלי התראה? כמו כן יש לשאול: האם מדובר כשהעובר עשה תשובה או לא?

דיון זה שנראה לנו תיאורטי למדי, קם ונהיה לדיון פורה ומעשי לפני כ450 שנה, כאשר המהר"י בירב ורבי יוסף קארו שכנו בעיר צפת והמהרלב"ח בירושלים. באותו הזמן הגיעו עולי ספרד לארץ ורצו גדולי צפת לחדש את הסמיכה; בין היתר גם על מנת להלקות את עולי ספרד האנוסים שעברו על עבירות שיש בהן כרת, כדי לפטור אותם מעונש הכרת. ויכוח זה עורר את המהרלב"ח והמהר"י בירב לדון באריכות בשאלה, מתי אפשר וצריך להלקות אדם שעבר עבירה שיש בה כרת.

דברינו להלן בשם המהרלב"ח או המהר"י בירב יהיו מתוך 'קונטרס הסמיכה' (בסוף שו"ת מהרלב"ח), ולכן נציין רק את הסימן בתוך קונטרס הסמיכה.

א. האם צריך לעשות תשובה?
המהרלב"ח (א) כתב שיש סתירה בזה בדברי הרמב"ם. בפירוש המשניות (מכות פרק ג, משנה א וכן במשנה טז) הוא כתב: "ואם ספג מלקות ועשה תשובה נפטר מן הכרת", כלומר שצריך לעשות תשובה על מנת להתכפר במלקות. ואילו במשנה תורה (הל' סנהדרין יז, ז) הרמב"ם הזכיר שמלקין את האדם שעבר בכרת, ולא מזכיר שעשה תשובה, ומשמע שמלקים גם אדם שעבר על כרת ולא חזר בתשובה. אמנם המהרלב"ח כותב שוודאי הרמב"ם סובר שצריך תשובה, ובמשנה תורה סמך על מה שכתב בהלכות תשובה (א, א), שאפילו חייבי מלקות שלקו לא נפטרו מעונש שמיים בלי תשובה. אלא שאף אם לקה בלא שעשה תשובה, הוא חוזר לכשרותו לעניין עדות.
בעל המאור (מכות ד:,ד"ה אמר רבי יוחנן) רצה בתחילה לומר, שיש בעניין זה מחלוקת תנאים, בין רבי עקיבא (שם יג:) לרבי חנינא בן גמליאל (שם כג:). אך לבסוף מסיק שגם בלי תשובה המלקות מכפרות, ופירוש דבריו של רבי עקיבא הם שהמלקות הם תחליף לתשובה, וכשם שניתן לשוב בתשובה מכרת, כך ניתן גם להלקות. (כך גם פירשו הריטב"א והרמב"ן (יג:) את דברי רבי עקיבא, וכך כתב גם רבינו יהונתן מלוניל).
המהרלב"ח (א) הקשה על שיטה זו, שלפיה מה הועילו המלקות, והרי תשובה לבדה אמורה לכפר על עונש שמיים של כרת? הוא מתרץ, שבגמרא (יומא פו:) משמע שתשובה על כרת מועילה רק ביחד עם יסורים, והמלקות מועילות בכך שאדם מקבל את היסורים על ידי בית הדין, ובכך יסוריו נגמרו. לעומתו, המהר"י בירב (ד) סובר שבלי תשובה מלקין רק עם התראה, והתועלת בתשובה היא שניתן להלקות גם בלי התראה.

ב. האם צריך התראה על מנת להלקות?
רש"י (מכות יג: ד"ה רבי עקיבא, מגילה ז: ד"ה כל) כותב, שרק אם התרו אפשר להלקות. וכך כתב רבינו יהונתן. המהרלב"ח (א) כתב שצריך להתרות על מנת להלקות, משום שמי שלא התרו בו התחייב בזמן העבירה כרת ולא מלקות, ושוב לא ניתן לפטור אותו מהכרת על ידי מלקות. נוסף לכך, בית הדין אינם יכולים להלקות בלי עדים והתראה.
המהר"י בירב (ד) כותב שאף לדעת הראשונים שצריך להתרות על מנת להלקות, היינו שבית הדין מעצמם אינם מלקים, אבל אם החוטא בא בדרך תשובה וודאי שמלקים אותו. וכך מוכיח השפת אמת (מגילה ז:) מלשון המשנה "שלקו - נפטרו מידי כריתתן", ולא כתבה המשנה שמלקין חייבי כריתות על מנת לפוטרן; מכאן משמע שאפילו אם לא התרו בהן ייתכן שילקו אותם, אלא שבדרך כלל מלקים רק אם התרו. המהר"י בירב (ד) הוסיף, שהחילוק בין אם התרו בו או בא בדרך תשובה, הוא הצורך ברצון החוטא: כשהתרו בו ניתן להלקות אותו גם בלי רצונו, אבל בדרך תשובה צריך לבוא מעצמו ולבקש שילקו אותו.

ג. האם מלקין כשאדם בא מעצמו ומבקש שילקוהו?
המהרלב"ח (א) הביא דעה, שבית הדין רשאים להלקות אדם שבא מעצמו ומבקש שילקו אותו, משתי סיבות:
א. משום שנאמר בגמרא (בבא קמא צג.), שאדם שבא לחבירו ומבקש ממנו להכות אותו וייפטר מעונש, מותר לחבירו להלקות אותו במקרים מסוימים.
ב. ברמב"ם (חובל ה, א) משמע שהאיסור להכות את חבירו הוא רק אם הכה אותו בדרך מצות ומריבה, ולא אם הכה אותו לצורך כפרת החבר.
המהרלב"ח (א) דוחה את הדברים. לטענתו, אמנם נכון הוא שניתן להלקות אדם על פי בקשתו, אך אם ילקו סתם מלקות, אותו אדם לא ייפטר מכרת. הסיבה לכך היא, שהמלקות מכפרות מחמת הבושה שאחרים מלקים אותו בניגוד לרצונו, כלומר שיש עדים והתראה.
מאידך, אסור להלקות אותו מלקות של תורה שפוטרים מכרת, משום שניתן להלקות מלקות אלו רק אילו מאמינים לאותו אדם שחטא. על פי הכלל "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט: ועוד), אדם לא נאמן לומר על עצמו שעשה עבירה, ואסור לבית הדין להאמין לו כשאומר שעבר על איסור. כך פסק הרמב"ם (סנהדרין יח, ו), והטעים הלכה זו בנימוק שיש לחשוש שאותו אדם רוצה שיכו אותו משום שהוא מטורף או מזוכיסט. בנוסף, יש חשש שהעבריין ימות על ידי המלקות, ולכן אסור להלקות בלי התראה, משום שיש כאן מעין עונש מיתה.
אולם המהר"י בירב (ב) כתב, שדברי הרמב"ם שאין לבית הדין להאמין לו שעבר עבירה, אמורים לעניין שאין עונשים אותו מהדין ובכפייה, כאשר הוא חוזר בו מהודאתו וכבר לא רוצה שילקו אותו. אבל בהחלט ניתן להעניש אותו בדרך תשובה, כשהוא עומד בהודאתו ומבקש שילקו אותו לצורך תשובה. טעמו הוא, שכשאדם בא לעשות תשובה, לא נאמר הכלל ש"אין אדם משים עצמו רשע" (בשם הגאונים).
כמו כן, המהרלב"ח הביא את דעת האורחות חיים (א, ערב יוכ"פ אות ד) שכתב בשם הרמ"ה בפירוש, שאם אדם ביקש מעצמו ללקות כדי להקל מהעונש, תבוא עליו ברכה. המהרלב"ח (ה) כתב שנראה שהוא למד כך מהמילים "כל חייבי כריתות (שלקו)" ומשמע שגם בלי התראה, כלומר שבאו מעצמם. אמנם המהרלב"ח (א) כתב שגם לדעתו אין הכוונה שהמלקות מכפרות לגמרי, אלא שרק מקילות מהעונש שיש לאדם. זאת משום שאין רשות לבית הדין שבימינו להלקות מכות חזקות כמו המכות שנותנים בהלכה, לפי הטעמים הנוספים שהוזכרו לעיל.



ד. האם צריך בית דין סמוכים על מנת להלקות?
לכאורה ברור הדבר, שעל מנת לפטור את האדם מידי כרת, צריך בית דין סמוכים שיחייבו את האדם מלקות על פי עדים והתראה. אמנם כתב המהרלב"ח (א) לדעת האורחות חיים, שאם אדם בא מעצמו ורוצה שילקו אותו, אין צורך שיהיו בית הדין סמוכים, אלא כל בית דין יכול להלקותו, והוא יתכפר על ידי כך מהיסורים. אך מלקות אלו לא פוטרות אותו לגמרי מהעבירה, כאמור לעיל.
אך המהר"י בירב (ב, ד) סובר, שגם כאשר אדם לוקה על פי עצמו, המלקות פוטרות אותו לגמרי כמו מלקות רגילות, ודינם כמלקות של תורה. ואף לבית דין רגיל יש סמכות לכך כשהוא בא מעצמו, וכך היה המנהג לדעתו בכל מקום. כמו כן, הרי"ף שאינו מביא דברים שאינם נוהגים בימינו, הביא בהלכותיו דין זה שמלקים חייבי כריתות, וזו ראייה שלדעתו מלקים בכל בית דין. המהרלב"ח (ה) דוחה את דבריו, וכותב שאדרבה, הרי"ף הביא מעט מאוד מדינים כלליים של דיני מלקות, ומזה נראה דווקא שהוא סובר שמלקות אינן נוהגות בימינו.
כמו כן, כותב המהרלב"ח (ה) שוודאי צריך בית דין סמוכים גם להלקות בדרך תשובה. לדעתו אם אינם סמוכים, המלקות שלהם אינם פוטרים אפילו מיסורים, ואפילו אם בא בדרך תשובה, משום שאינם נחשבים כלל למלקות.
המהרלב"ח (ג) הקשה על המהר"י בי רב, שלפי דבריו אין כל עניין בחידוש הסמיכה, משום שניתן להלקות את עוברי העבירה האנוסים גם מבלי לחדש את הסמיכה. המהר"י בירב (ד) דוחה את דבריו ואומר, שהמלקות אינן תכלית הסמיכה, כי אם תועלת אחת מהסמיכה שנועדה על מנת לחדש את בית הדין לדון דיני קנסות, כדי לדון את הרשעים ולקרב את הגאולה.

סיכום: הגמרא קובעת שהעובר על עבירה שיש בה כרת, מלקים אותו והוא נפטר ממנה. הבאנו כמה מחלוקות בדין זה: האם צריך לעשות תשובה על מנת ללקות, או שבית דין מלקים גם בלי תשובה; האם צריך להתרות על מנת להלקות, או שבית דין מלקים גם בלי התראה; האם ניתן להלקות בכל בית דין של הדיוטות, או רק בבית דין סמוכים. בנוסף ראינו שיש הסוברים שאם אדם בא מעצמו ומבקש שילקו אותו, מלקים אותו על מנת לכפר לו; גם בזה נחלקו איזה סוג כפרה יש לו, האם כפרה מלאה על העבירה, או כפרה חלקית שמקילה מהייסורים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il