בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

ממשיכים להתמודד בחצרות קדשך

הצהרת טראמפ אינה חידוש, אך ההתנגדות אליה מעידה על חשיבותה * בדומה להצהרת בלפור, דווקא הנציגים היהודים בממשלה הזרה אינם מסייעים להצהרה * הרפורמים ניסו לחבל בהכרה בירושלים, כפי שמחקו את ירושלים מהתפילה, ובמקביל באים בדרישות לשנות את המקובל בכותל * מה שנשאר מניצחון החשמונאים הוא שחרור הרוח היהודית מכבליה * גם היום, ההתמודדות מול ממשיכתה של יוון – התרבות הליברלית החילונית – מתרכזת סביב מקום המקדש * האתגר גדול דווקא מפני שאיפתנו לקבל מהעמים ולהשפיע עליהם * דיני חנוכה למתארחים בשבת

undefined

הרב אליעזר מלמד

כסלו תשע"ח
5 דק' קריאה
הצהרת טראמפ
לפני כשבוע סערו הרוחות בעקבות הצהרת נשיא ארצות הברית טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל. מצד אחד אין בהצהרה זו שום חידוש, שכן זו המציאות מעת הקמת המדינה לפני שבעים שנה, ומאז ירושלים גדלה, התעצמה והתחזקה, והיא מרכז השלטון הישראלי בכל המובנים. משל לאדם שהתחתן לפני שנים ונולדו לו ילדים ונכדים, ועכשיו נזכרים לברכו במזל טוב על חתונתו. מנגד, ההתנגדות העזה להכרזה זו מעידה על חשיבותה, שכן מסיבות שונות, שונאי ישראל לוחצים על כל המדינות שלא להכיר בקשר המיוחד של עם ישראל לארצו ולירושלים עיר קודשו.
לצערנו, נציגי הקהילה היהודית בארצות הברית לא לחצו על הממשל למלא את הבטחתו, אלא הנוצרים אוהבי ישראל באמצעות נציגיהם בקונגרס, בסנאט ובממשל, כדוגמת סגן הנשיא פנס והנציגה באו"ם היילי, גרמו להצהרה. ברכתנו נתונה להם. תמיכתם האיתנה בקיומה של מדינת ישראל וחיזוק עוצמתה מחממת את ליבנו.

מול הצהרת בלפור
כמובן שאין מקום להשוואת הצהרת טראמפ להצהרת בלפור. ראשית, בימי הצהרת בלפור מצבו של העם היהודי היה בשפל, לא היה לו שום מעמד מדיני, צבאי או כלכלי. והנה שר החוץ של בריטניה, שהייתה אז המעצמה המובילה והגדולה בעולם, שעמדה לכבוש את ארץ ישראל, מצהיר כי בריטניה תפעל להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הלורד בלפור אומנם לא היה אז ראש ממשלה, אולם מעמדו היה נכבד מאוד, שכן בקדנציה הקודמת הוא כיהן כראש הממשלה והשפעתו הייתה עצומה. מתוך אמונתו הדתית העמוקה הוא ראה לעצמו חובה וזכות למלא את השליחות ההיסטורית הנשגבה, להגשים את חזון הנביאים ולסייע לעם היהודי לשוב לעצמאותו במולדתו המקודשת.
לצערנו, כמו הרפורמים כיום, גם אז השר היהודי בממשלת בריטניה התנגד להכרה בזכות העם היהודי על ארצו, ויחד איתו שונאי ישראל חיבלו בהצהרה והחלישו אותה: במקום שתנוסח כהחלטת ממשלת הוד מלכותו ותופנה לתנועה הציונית כפי שתוכנן מתחילה, היא נכתבה כהצהרה של הלורד בלפור ונמסרה במכתב אישי ללורד רוטשילד. ועדיין היה להצהרה משקל עצום, והיא הייתה הבסיס להחלטת חבר הלאומים בסן רמו אודות הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, והעדפת זכותו הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל על פני זכויות הערבים ושאר הגויים שגרו אז בארץ, שהובטחו להם רק זכויות דתיות ואזרחיות אבל לא לאומיות.

התנגדות הרפורמים
לצערנו הרפורמים, שביקשו לחבל בהכרזת טראמפ אודות ירושלים מתוך שנאתם לטראמפ וללאומיות היהודית, הם אלה שכמה דורות לפני כן הוציאו את ארץ ישראל וירושלים מנוסח התפילה, והם שרוצים עכשיו שמדינת ישראל תכיר בהם כזרם דתי יהודי שווה ערך למסורת היהודית מדורי דורות, והם אלה שרוצים לשנות את המנהגים המקובלים והאהובים בכותל המערבי שנכבש על ידי מדינת ישראל בניגוד לעמדתם. וכשלא מקבלים את עמדתם, הם מעוררים שנאה ומשמיצים את מדינת ישראל ונאמני המסורת בכל העולם. עושים מעשה זמרי בהתבוללות וחבלה בכל דבר לאומי, ומבקשים שכר כפנחס שהוא נציג הקודש מדורי דורות. כמה צער וכאב יש לנו מהפגיעות שאחינו הרפורמים פוצעים בנו. אנחנו רוצים לחבקם כאחים אהובים, ולקבלם כאן כשותפים מלאים בתחיית האומה, והם דוקרים ומחבלים.

ניצחון החנוכה
ימי חנוכה הם ימי הניצחון של היהדות על ההתייוונות. כל העמים שמסביב נעשו הלניסטים, יהודים מתייוונים שיתפו פעולה עם השלטון הזר כדי לכוף את ישראל לעבוד עבודה זרה. אולם נאמני התורה דבקו באמונתם, ובמסירות נפש הניפו את נס המרד אל מול התרבות השלטת. בתהליך קשה ומיוסר הצליחו לשחרר את בית המקדש ולהחזיר את עבודת הקורבנות לקדמותה.

רוח היהדות מול היווניות
אומנם מבחינה גיאופוליטית היוונים ואחריהם הרומאים עוד נותרו שליטים מבחינה מדינית ותרבותית, ובעקבות זאת גם שלטון בית חשמונאי הכזיב, ונינו של מתתיהו הכהן, ינאי המלך וצאצאיו, נמשכו בעצמם אחר המתייוונים. אולם בימי ההוד הנוראים שבהם שוחרר המקדש והתרחש נס חנוכה - הרוח היהודית השתחררה מכבליה וקבעה את מקומה בבתי המדרש של תורה שבעל פה, ומכוח זה אנו חיים וקיימים עד היום הזה. לא זו בלבד, אלא שבתהליך מפותל, הרוח היהודית פוררה את היווניות והפכה אותה לכלי לגילוי ערכים שניטלו מהיהדות.
היהדות יכולה להסתדר עם היווניות, מפני שהיהדות מבטאת את התכנים הפנימיים, המוסריים, ואין לה בעיה להשתמש בחוכמה היוונית ככלי מפואר לגילוי והרחבת הרעיונות הפנימיים. אולם היווניות לא יכולה להישאר כתפיסה שלטת כל זמן שיש יהדות בעולם. שכן היהדות נוגעת בשאלות של הנשמה, וליווניות אין תשובה על כך. לכן ניסו היוונים לבולל את ישראל בגזרותיהם. וכל זמן שישראל דבקים באמונתם ובתורתם, מובטח להם שינצחו, כי הם באים ממקום עמוק וגבוה יותר, ממקור הנצח.

בזמן הזה - הר הבית
כאז כן היום, הרוח היהודית שחותרת לתיקון העולם על ידי גילוי הקדושה שנותנת משמעות מוסרית נצחית לכל המסגרות האנושיות והלאומיות, נמצאת במאבק עמוק מול העמדה הליברלית הדמוקרטית החילונית, ממשיכתה של היווניות, ששואפת לסדר את העולם על ידי שוויון חיצוני ששולל את גילוי הקדושה בסדרי החיים הלאומיים והציבוריים.
ושוב חוזר המאבק להתרחש על הר הבית מקום המקדש, שמבטא את גילוי ערכי הקדושה בתוך המציאות הממשית. וכמו אז התרבות המנשבת מבחוץ בעלת עוצמה רבה, מאות מיליוני אנשים מוכשרים עוסקים בפיתוחה, מיליארדי אנשים צורכים אותה, ואף רבים מאחינו בית ישראל נגררים אחריה ואינם מבינים את משמעות קדושת המקדש ומקומו.
אולם המקדש הוא היסוד לכול. "ושכנתי בתוכם", בתוך המציאות הממשית של ישראל למרות כל הסיבוכים. וכך אנו לומדים מחג החנוכה, שמכל ניצחונות החשמונאים והישגיהם הרבים, לא נותר לדורות דבר זולת ימי החנוכה שבהם אנו חוגגים את טיהור המקדש והחזרת עבודת הקודש שבו. ורק מפני שהחשמונאים ידעו זאת, ולמרות כל חטאיהם נותרו קשורים תמיד למקדש, נמשכה מלכותם. אפילו הורדוס הרשע פעל לביצור המקדש ופארו, ולכן גם תקופת מלכותו נכללה בחשבון מאתיים השנים שחזרה בהן מלכות לישראל בזכות ימי החנוכה (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ג, א).

מסירות נפש על האמונה
ההתמודדות קשה ומסובכת. אילו היינו צריכים להתעלם מכל העולם שסביבנו, ובזכות כך היה הקב"ה מסייע לנו בדרך נס, היה יחסית קל. אולם עלינו לתקן עולם במלכות ש די, להיות מחוברים אל העמים כלב שבאיברים, ללמוד את דרכיהם ותרבותם כדי לתת לכל עם ולשון את מקומו החשוב והמכובד.
הקושי הגדול הוא ליצור את האיזון הנכון בין הנטייה להתכנסות אל הייחודיות הישראלית, אל התורה שניתנה לישראל בלבד - "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", ובין הנטייה הנגדית להיפגש עם התרבויות השונות, לקבל מהן חוכמה, מדע וכלים אומנותיים, ולהשפיע עליהן מן האור הפנימי - "ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו" (תהלים צו, ג).
כשלא מצליחים לדייק בשמירת הקו התורני הטהור, מתנגשים ומסתבכים. אך למרות הכול, כל זמן שישראל מוכנים למסור את נפשם על אמונתם ותורתם מבלי לוותר על החוכמה והמוסר הטבעי שיש בתרבויות העמים, שצמחו מצלם אלוקים שבאדם ובהשראה מערכי תורתנו שהתגלגלו לתרבויות ואמונות שונות, כל זמן שנשארים ניצבים על המסלול הישר הזה – דרכנו סלולה להצלחה. אומנם גם אם לא נגדיר כראוי את האתגר שלפנינו, ערכי הקודש ינצחו, אלא שהתהליך יהיה כרוך בייסורים שלא יותירו לנו ברירה מלבד לדבוק בערכי הקודש.

הדבק באמונה – עמדתו תתקבל
מי שקובע עצמו באמונה ולא זז ממנה, סופו שאויביו נופלים תחתיו והכול מקבלים את עמדתו. וכפי שהיה אצל יוסף, שאף כי נמכר לעבד לא שמע לפיתוי אדוניתו - "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה" (בראשית לט, י), ולבסוף "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו וייתן אותה על יד יוסף... ונתון אותו על כל ארץ מצרים" (שם, מב מג), ולא זו בלבד אלא שאסנת בתה של אדוניתו ניתנה לו לאישה.

נרות חנוכה למתארחים בשבת
משפחה שמתארחת בשבת, מכיוון שהם גם ישנים במקום שמתארחים, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים ייתנו פרוטה למארח כדי שיהיו שותפים בנרותיו, ישמעו את ברכותיו ויראו את הנרות ובכך ייצאו ידי חובתם. ובדיעבד גם אם לא ייתנו פרוטה ייצאו ידי חובה, הואיל והם סמוכים על שולחן המארחים, והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. ולמנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.
ואם הם ישנים בדירה נפרדת, לכל המנהגים ידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

היכן ידליקו במוצאי שבת
אם הם מתכוונים לחזור במהרה לביתם, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שייצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת.
ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).


לתגובות: ravmel@gmail.com


מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il