יוסף והשבטים
קראנו השבת את פרשת ויגש. נאמר בפרשה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (בראשית מד, יח). זהו מפגש של שני המלכים עליו נאמר: "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו" (תהלים מח, ה). אלו שתי שיטות, יוסף ויהודה. על יוסף חז"ל (סוטה לו ע"ב) אומרים שהוא קידש שם שמים בסתר, ואילו יהודה קידש שם שמים בגלוי. אלו שני סוגים של עבודת ה'. יש קידוש ה' בסתר ויש קידוש ה' בגלוי. אנו אומרים בתפילה: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי" (נוסח התפילה). מה הכוונה קידוש שם שמים בסתר, הברכה לבני יוסף היא: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מח, טז) כמו דגים שהם מוסתרים ומוגנים מעין הרע. כלומר, השיטה של יוסף בעבודת ה' היא פנימית ונסתרת. לא רואים אותה בחוץ. אפשר לטעות ולא לראות את המעלה המיוחדת שיש לו, מפני שעבודת ה' שלו היא עמוקה, לפני ולפנים. ויש עבודת ה' בגלוי, קדוש שם שמים בגלוי. שתי שיטות, שני מהלכים רוחניים נפשיים.
שני מקורות מביאים חז"ל שיהודה קידש שם שמים בגלוי, אחד על ידי נחשון בן עמינדב שנכנס ראשון לים, והשני שהוא הודה במעשה תמר וזה התפרסם. הוא התבזה מאוד, אבל אף על פי כן עשה מה שנכון לעשות. כאן זו עבודת ה' של קידוש שם שמים בגלוי. והנה נפגשות שתי השיטות הללו, וכל אחת מושכת לכיוון אחר.
חז"ל אומרים (בראשית רבה צג, יא):
ר' אלעזר בן עזריה אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף הצדיק שהוא בשר ודם כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקדוש ברוך הוא שהוא דיין ובעל דין ויושב על כסא דין ודן כל אחד ואחד על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם יכולים לעמוד לפניו.
אחי יוסף חשבו שהוא לא הולך בדרך נכונה, הם ניסו את יוסף: "וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית לז, כ) והתברר שיוסף הולך בדרך נכונה. עכשיו האחים צריכים לשנות את הדרך ואת השקפת העולם שלהם - הרב מסביר שליוסף הייתה השקפת עולם שהתורה צריכה להתפשט על כל העמים ולא רק בתוך ישראל. האם התברר לאחים שהם לא צודקים אלא דרכו של יוסף היא הנכונה - לא. מה שהתברר זה שאפשר לעבוד את ה' בשתי דרכים. זו הייתה הטעות של האחים, שהם חשבו שאפשר לעבוד את ה' רק בדרך אחת. שאין דבר חוץ מהדרך שלהם, כך ולא אחרת. והנה הם רואים שיוסף עובד את ה' בדרך אחרת וה' איתו, זאת אומרת שיש עוד דרך. האחים לא מבטלים את דרכם, אלא הם מבינים שיש דרכים נוספות. הם מבינים שהם הכירו את יוסף בצד החיצוני שלו, אבל יש לו פנימיות, ולא מה שנראה לעיניים נראה ללב. הדרך של יוסף היא דרך עמוקה, לא רואים אותה, צריך להסתכל במבט חודר ולראות אותה כי היא לפני ולפנים. זה גרם להם זעזוע כללי, שאולי ההסתכלות שלהם הייתה חיצונית, שהם לא הסתכלו לפני ולפנים ולא ראו את ריבונו של עולם בכל מקום. זה זעזע אותם. "ולא יכלו לעמוד בפניו". לא רק מהבושה החיצונית על מה שהם עשו לו, ואיך הם יכולים להסתכל בפניו ולענות לו, אלא משהו הרבה יותר עמוק. המחלוקת כאן הייתה עמוקה. האחים הבינו שצריך לדעת להסתכל על העולם באופן אחר.
מעין הדבר הזה אנחנו פוגשים בהמשך הפרשה. התורה מספרת לנו שיעקב ויוסף נפגשים, יוסף נופל על צווארי אביו ולא כתוב שיעקב נופל על צווארי יוסף. אומרים חז"ל: יעקב קרא קריאת שמע באותה שעה. למה רק יעקב קרא קריאת שמע, הרי אם זה זמנה, ואי אפשר לקרוא לפניה או לאחריה, אז גם יוסף היה צריך לקרוא קריאת שמע - המהר"ל אומר שאפשר להסביר שגם יוסף קרא קריאת שמע, אלא שמפסיקים מפני היראה, והנה הוא פוגש את אביו והוא צריך להפסיק מפני היראה. אבל יעקב לא צריך לירא מבנו ולכן הוא ממשיך. זה הסבר הלכתי.
המהר"ל מביא גם הסבר יותר עמוק. זה לא היה זמן קריאת שמע, אבל יעקב קרא קריאת שמע. בכל השנים האחרונות יעקב חי בקושי גדול, בצער, באבלות, בדאגה ליוסף האם טרוף טורף או לא. יעקב ביטא את הקושי הזה כמה פעמים, כשרצו לקחת את בנימין והיה קשה לו לשלוח את בנימין כשיוסף חסר. והנה יוסף לפניו. זה אירוע מרגש ומרומם מאוד. ומה עושים ברגע המרומם הזה - אומר המהר"ל אומרים תודה לה'. הכול מאת ה' יתברך, ותודה לה' שהוא גלגל את כל הדברים כך. יש אנשים שרואים איזה אירוע גדול הם אומרים: ה' גדול! יש ה'! אז יעקב אמר: שמע ישראל! יש ה' בעולם, יש אלוקים! כשרואה יעקב איזה אירוע, איזה דבר מיוחד, דבר טוב שקורה, הוא אומר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) יוסף ידע על עצמו שהוא נמצא, היה לו צער שהוא לא נמצא עם המשפחה, אבל זה לא כמו צערו של יעקב. לכן אין מקום לשאול למה יוסף לא קרא קריאת שמע ורק יעקב קרא - יעקב ביטא את השמחה הגדולה מאוד שסוף סוף מתגלה שיוסף חי, ועוד שהוא מושל בכל ארץ מצרים. זה אומר המהר"ל.
אמנם השפת אמת שואל: הרי גם יוסף היה צריך לבטא שמחה גדולה, אף על פי שהוא יודע מהאחים שיעקב אבינו חי. אומר השפת אמת: שיטתו של יוסף בעבודת ה' היא שונה. עבודתו היא נסתרת. יעקב אבינו הוא למעלה מהעולם, הוא איש רוחני, יעקב אבינו לא מת. יעקב אבינו אישיות מיוחדת במינה. יוסף לעומת זאת מקדש את החיים בתוך החיים. לא נותן לזה ביטוי חיצוני. אצלו עצם המפגש עם יעקב זה מפגש עם טוב ה'. הוא חי בהכרה שהטבע הוא טבע אלוקי. זו מציאות שהוא חי אותה כל הזמן. זו עבודת ה' בסתר, שרואים את ה' בכל מקום, שהוא נסתר ונמצא בכל מקום. גם כאן יוסף רואה את המפגש עם אביו כך. אדם חייב לכבד את אביו כעין כבוד שמים. זאת אומרת שהחיבור לאביו, זה חיבור לריבונו של עולם. זו שיטתו של יוסף. יוסף חי את הטבע בקדושה. הוא לא מפחד מהאירועים והקשיים כי בכל מקום הוא רואה את ריבונו של עולם.

תפקיד הגלות
נמשיך בפרשה: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק" (בראשית מו, א). יש לשאול מדוע הפסוק לא מזכיר גם את אברהם, הרי בבית אל ה' הזכיר גם את אברהם, ויעקב בעצמו תמיד כשהוא מזכיר את יצחק הוא מזכיר גם את אברהם. אומר הרמב"ן (שם ד"ה ויזבח): יעקב ידע כבר מאברהם אבינו, שנגזר שבניו יצאו לגלות, והנה זה מתקיים, הוא המתחיל את היציאה לגלות, והוא דואג מהצער ומהייסורים. עכשיו הם יוצאים מרצון, אבל אחר כך יכולה להתפתח מזה גלות קשה מאוד, כמו שהקב"ה אמר לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" (בראשית טו, יג) יעקב טרוד בזה, הוא דואג, הוא מפחד ממידת הדין ממידתו של יצחק. אז יעקב פונה כביכול למידת הדין, זה משהו עמוק, לא סתם הוא פונה לשם הזה: "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק" (בראשית מו, א) הוא זובח זבחים, הוא מתפלל. האבות הקריבו בדרך כלל עולות, גם נח לפני כן הקריב עולה. אבל יעקב מקריב "זבחים" - שלמים. זה משכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. כי את השלמים אוכלים גם הכהנים וגם המזבח וגם הבעלים. סעודה משותפת שמחברת את כולם יחד. זה עושה תיקון, ממתיק את מידת הדין. יעקב זובח הרבה זבחים לאלוקי אביו יצחק. יעקוב רוצה להמתיק את מידת הדין, שהמידה הזו תהיה מתוקה, שלא תהיה קשה וכבדה. ואיפה הוא עושה את זה - בבאר שבע, מקום התפילה של אבותיו.
הקב"ה נגלה אליו במראות הלילה, שזה בבחינה מסוימת מידת הדין, ואומר לו:
אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱלֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ (בראשית מו, ג-ד).
הקב"ה מופיע בשם 'אלוקים', ועם זאת הוא אומר ליעקב שלא לירא מלרדת למצרים. אור החיים מרחיב את הדיבור על כך. יעקב ירא מהירידה למצרים והקב"ה אומר לו: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" כלומר, אתה ירא שתישאר שם ותיקבר שם, 'אל תירא', יש כאן מגמה, יש לירידה למצרים תפקיד "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם". מסביר אור החיים על פי המקובלים שלכל הגלויות יש תפקיד ללקט ניצוצות של קדושה שמפוזרים בכל העולם. חטאו של אדם הראשון היה חטא כל כך חמור שעשה שבר בקדושה, הייתה התנפצות כביכול בקדושה, וניצוצות הקדושה התפשטו בכל המקומות ונבלעו גם בתוך מקומות טמאים. ותפקיד הגלות זה ללקט את הניצוצות. כמו מגנט, ישראל קדושים, הם פוגשים ניצוצות של קדושה והקדושה מתחברת אליהם, ועל ידי כך הקדושה חוזרת למקורה. זה התפקיד של הגלות "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" אור החיים הקדוש מדייק למה לא כתוב 'כי גוי גדול אשימך שם' אלא שיעקב צריך להיכנס למצרים, והגוי הגדול יבנה מזה שהם ילקטו מתוך המצרים, מתוך המקומות האלה, את הניצוצות, ואחר כך ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול עם כל הניצוצות הקדושים. זה יהפוך אותם לגוי גדול, "מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו" (דברים ד, ז) ישראל נעשים גוי גדול ביציאת מצרים על ידי זה שהם קיבצו את כל הניצוצות.
הקב"ה אומר ליעקב: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו, ד) שתי הבטחות, ראשית כל יעקב לא יקבר במצרים, אלא יזכה להיקבר בארץ ישראל. ושנית שישראל יחזרו לארץ אחרי שהם ימלאו את התפקיד הזה בגלות. יש ללמוד מזה שבעצם לירידה לגלות יש גם תפקיד. בדרך כלל ירידה לגלות זה בגלל החטא: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", זה לא היה לכתחילה כדי לאסוף ניצוצות, אבל בדיעבד יש לגלות תפקיד. אם ישראל לא חוטאים הם לא היו מתפזרים, הם במדרגה כזו של קדושה שהם יכולים לשאוב מרחוק את הניצוצות. אבל זו מדרגה מאוד גדולה, ואם לא נמצאים במדרגה הגדולה הזו, אז הפיזור והגלות גורמים לקיבוץ הניצוצות.
כך בירידה של ציבור וכך בירידה של יחיד. לכתחילה אסור לרדת, לכתחילה אדם צריך לחיות בקדושה וטהרה וכל הזמן להתקדם במעלות הקודש ולא ליפול. אבל אם אדם נפל הוא צריך לדעת שעכשיו יש לו תפקיד חדש, שבגלל שהוא נמצא במקום הזה, הוא צריך לרומם אותו. לא לכתחילה אבל בדיעבד זה יהיה לכתחילה, לעשות את התפקיד הנכון ולתקן, לא ליפול ולהישבר. כלומר, אסור ליפול אבל אם נופלים קמים מיד, מבינים שאדרבה כנראה שהאדם היה צריך להיות במקום הזה. האדם צריך להגיד לעצמו שהוא לא היה בסדר שהוא נפל, אבל עכשיו הוא כאן, וכיוון שעכשיו הוא כאן יש לו פה תפקיד, לא להיות שבור, אדרבה יש לו אתגר חדש. הוא צריך לרומם ולאסוף את הניצוצות מהמקום הנפול הזה. להחזיר את המקום שהוא נמצא בו לשורשו.

ביתו של יעקב אבינו
נמשיך בפרשה. נאמר: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" (שם כח) כבר הזכרנו את המדרש הזה מספר פעמים, אבל אי אפשר לוותר עליו ולא להגיד אותו עוד פעם. כל שנה אנחנו גם קוראים את הפרשה עוד פעם... המדרש מביא שתי דעות מה היה התפקיד של יהודה:
ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא. חד אמר: להתקין לו בית דירה, וחד אמר: להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו (בראשית רבה צה, ג).
לפי הדעה השנייה יעקב שולח את יהודה לבנות קודם כל בית מדרש. זה הבית העיקרי של האדם, מפעם לפעם הוא הולך גם לביתו, לדירה שלו, אבל בעצם ביתו של האדם זה בית המדרש. ממשיך המדרש ואומר:
תדע לך שהוא כן, כיון שהלך לו יוסף מאצלו היה יודע באיזה פרק פירש ממנו שהיה משנה אותו, כיון שבאו אחי יוסף אצלו ואמרו לו: "עוֹד יוֹסֵף חַי... וַיָּפָג לִבּוֹ" (בראשית מה, כו) נזכר באיזה פרק פירש הימנו, ואמר בלבו יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף, אמר להם: אם אתם יודעים באיזה פרק פירש ממני אני מאמין לכם. אף יוסף היה יודע באיזה פרק פירש הימנו, מה עשה יוסף נתן להם עגלות שנאמר: "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה" (שם כא), ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב, היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו.
יעקב נזכר באיזה סוגיא הם עסקו כשיוסף הלך ויוסף רומז ליעקב שהוא עדיין זוכר את הסוגיה שהם למדו. חז"ל רוצים להגיד לנו איזה בית היה ביתו של יעקב. סוגיית עגלה ערופה קשורה באמת קצת לנושא, "לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" (דברים כא, א) זה מעין מה שקרה ליוסף. הם עסקו בסוגיא הזו ויעקב רוצה לדעת מה המקום הרוחני של יוסף. האם יוסף עדיין בן תורה, האם הוא עדיין בבית המדרש, האם הוא עדיין אברך שעושה את תורתו קבע ומלאכתו ארעי? ויוסף אומר: כן, אני זוכר את הסוגיה. אנחנו יכולים להמשיך לברר אותה. אמנם נשאלת השאלה: הרי עוד לא ניתנה תורה, אז איך הם למדו את הסוגיות האלה, ממשיך המדרש:
ועד עכשיו לא נתנה תורה וכתיב באברהם: "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי" (בראשית כו, ה), ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה.
אברהם למד תורה מעצמו, תיקן וטיהר את עצמו עד כדי כך שהמחשבות שלו היו כל כך זכות ונכונות, מחשבות של תורה, מחשבות ישרות, מחשבות של האמת הפנימית של הנשמה.
ומנין שכן הוא שנאמר: "אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תהלים טז, ז).
כלומר הכליות מייסרות, האדם יכול ללמוד מעצמו כביכול. אנחנו מכירים את המושג 'מוסר כליות'. אדם עושה דבר לא נכון אז הלב שלו כואב, מייסר אותו, הכליות מייסרות אותו, כי יש לאדם טבע בריא להיות ישר, וכשהוא נכשל אז כליותיו מייסרות אותו.
רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר: "מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב" (משלי יד, יד). ר' יונתן שר הבירה אמר: אפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, שנאמר: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי" (בראשית כו, ה).
אברהם עשה משמרת לדברי תורה, גם גזרות חכמים אברהם שמר.
ובן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו? בן מ"ח שנה הכיר את בוראו, ריש לקיש אמר: בן שלש שנים דכתיב עקב מנין עק"ב, ואברהם חיה קע"ה שנים, נמצאת למד שבן שלש שנים הכיר את בוראו, והיה משמר דקדוקי תורה והיה מלמד את בניו, שנאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו" (בראשית יח, יט). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה למדת בניך תורה בעולם הזה, אבל בעולם הבא אני בכבודי מלמד לכם את התורה שנאמר: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד, יג).
המדרש רוצה להראות לנו מי היו האבות, ואני חושב שהמדרש מדבר מתוך המבט של בית המדרש של חכמים, וחכמים הם בני תורה, אז כך הם מסתכלים על האבות, וזה המבט הנכון, כך האבות היו. זה מדרש חשוב לקראת השלב השני של זמן חורף. לדעת ללכת בדרכי אבות.

מלחמת התרבות בדורנו - על סגולת ישראל
אני רוצה לחזור על הדברים שדיברנו בחנוכה מפני שאני חושב שהם חשובים מאוד. ימי החנוכה מאירים לנו לא רק בימי החנוכה, אלא גם את ההמשך. אלו ימים של שמחה, ימים של אירועים מיוחדים, אנחנו יוצאים מהשגרה, מחיי היום יום, נקשרים עם אירוע גדול מאוד שאירע לפני אלפיים שנה, והרושם שלו ממשיך מאז ובעזרת ה' ועד בכלל. הנרות שהדליקו המכבים החשמונאים בבית המקדש התפשטו אל כל הבתים. זו מצוות נר חנוכה. מבית המקדש התפשט האור אל כל בתי ישראל, והדלקת הנרות היא המשך של בית המקדש. לא רק לאותו דור התפשטו האורות אלא לכל הדורות כולם, גם בימים של סכנה, שמניח על שולחנו. היו זמנים שהייתה סכנה גדולה בהדלקת הנרות, וישראל לא ותרו והמשיכו להדליק את הנרות מתוך ביטחון גדול שהסכנה תעבור, ונחזור לפרסם את הנס בגלוי. ברוך ה' אנחנו בארץ ישראל ויכולים להדליק בגלוי ובביטחון ולפרסם את הנס.
ישראל התמודדו עם היוונים, ההתמודדות הזו הייתה קשה מאוד, היה משבר, ובסופו אנחנו לקחנו חלק מהחכמה היוונית וגיירנו אותה והוספנו עוד כלי להופעתה של תורה. כל פעם שיש איזה אתגר אמוני, הוא אתגר בונה. בתחילה האתגר הוא קשה מאוד. האתגר של הדור שלנו, הרוח היוונית של הדור שלנו, זו הדמוקרטיה. הרוח ששוטפת ורוצה לטשטש את ההבדלים בין ישראל לעמים. כולם שווים, אין הבדל בין גזע לגזע בין עם לעם, אין שום יחוד לישראל על פני שאר העמים. הסגולה היא השורש של עניינם של ישראל, לא הדרך, הדרך היא פועל יוצא מהסגולה. זה שעם ישראל הוא עם ה', שיש בו נשמה אלוקית מיוחדת, זה השורש המייחד את עם ישראל. התוכן של הנשמה העמוקה, האלוקית הזו, זו הדבקות בריבונו של עולם, הגילוי שלה אלו התורה והמצוות. רוח הדמוקרטיה באה לטשטש את הייחודיות הזו, את הסגולה הזו.
מי עומד בראש המאבק לשמור על עניינה של הסגולה, לחזק את ההכרה שזה היסוד לכל - זה בית הרב. מורנו ורבנו הרב זצ"ל. זה בית מדרשו של הרב זצ"ל, השקפת העולם של הציונות הדתית. גם החרדים מכירים שיש סגולת ישראל, אבל לא מדגישים אותה כעניין מרכזי. הם מדגישים יותר את הביטוי של הסגולה, זאת אומרת את שקידת התורה וקיום המצוות (ראה עין איה שבת, פרק ב, ז). מי שעושה את כל אלו הוא יהודי ומי שלא, מי שלא מקיים מצוות כאילו איבד את הסגולה, כי אם הסגולה לא מתגלה אין לה שום משמעות וערך... מכאן המאבק של אנשי הדמוקרטיה בציונות הדתית, הם באים להילחם בה.
אני אומר זאת מפני שלפני כמה ימים אחד מתלמידי הישיבה שעכשיו הוא בצבא, שמע הרצאה בצבא ביד ושם. ואותו מרצה, אדם מאוד מבוגר שעבר את השואה, סיפר להם על כל ההתמודדויות שלו בשואה, והסיפור היה באמת מסעיר את הלב. בסופו של דבר, ברבע שעה האחרונה הוא אמר שעכשיו הסכנה הכי גדולה למדינת ישראל באה מהציונות הדתית. ישבו לפניו הרבה חיילים עם כיפות. רבע שעה הוא מטיף כמה זה מסוכן שלא מכירים בדמוקרטיה וזה שצריך לקבל את המדינה כמו שהיא, להם יש רבנים ויש להם תורה, הם לא מוכנים לקבל את פקודות הצבא באופן מלא, וזו סכנה... גם במאמרים שונים אנשים כותבים באותה רוח. הרבה חושבים כך ולא הרבה מעיזים להתבטא באופן כל כך חריף. אבל יש כאלה בודדים שמתבטאים והם מבטאים מחשבות של רבים. השקפת העולם הדמוקרטית שלהם זה הדגל שלהם, זו האמונה שלהם. הם מרגישים שהנקודה היותר עמוקה של היהדות זו הסגולה. אם רוצים לקעקע את היהדות צריכים להיאבק בסגולה. ואנחנו נושאים את הדגל הזה.
צריכים להסביר שהסגולה לא מושגת בשכל. הרב אומר שהנשמה היא עמוקה יותר מהשכל והרגש. האמונה היא הבעה נשמתית. השכל והרגש תפקידם לסלק את המכשולים כדי שהנשמה תוכל להביע את עצמה, שהיא תוכל להתגלות. הנשמה זו הדבקות בריבונו של עולם. זו הסגולה הישראלית, הנשמה האלוקית הישראלית. השכל הוא כלי לביטוי, הוא כלי שמונע הפרעות לביטוי. התפקיד של הרגש והדמיון זה ראשית כל לסלק את המכשולים. ואיך הנשמה תביע את עצמה, איך היא תתגלה - כמובן, בשכל ורגש ודמיון, בכל כוחות הנפש והמעשה. ככה היא מופיעה, אבל היא בפנים, אלו הלבושים שלה. השכל, המחשבות, הדיבורים והמעשים, הרגשות, כוח הדמיון, כל הכישרונות, אלו הבעות, אבל עצם הסגולה היא עמוקה. צריך ראייה נשמתית כדי לראות את הנשמה. אנשים לא יודעים להעריך שזו הנקודה היותר יסודית כי היא נסתרת. זו נקודת הקודש שנמצאת עמוק בתוכו של האדם.

הסגולה היא טבע עצמי לישראל
היסוד הזה, המציאות הפנים פנימית בישראל, היא זו שבעצם שמרה על ישראל כל הדורות כי זה הטבע העצמי שלהם. על כן, כל הניסיונות לפגוע בעם ישראל, לזעזע ולבטל את דרכו לא צלחו כי אי אפשר לבטל את הטבע העצמי של ישראל. זה לא רק דרך, זו עצמיות, זה עצם האופי של ישראל, הוא יכול להתכסות אבל אי אפשר לבטל אותו. יכול להיות שמפעם לפעם הוא לא יתגלה, אבל הוא בהכרח יתגלה. האומה כאומה תמיד שמרה על דרכה, היא העדות הנאמנה למציאות ה'. אין דבר יותר גדול וכללי שמגלה את מציאות ה' כמו קיומה של האומה לדורותיה. כמה ניסיונות היו כדי לפגוע בעם ישראל, לפעמים בדרך של חיבוקים, של קירוב, נהיה לעם אחד, "וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ" (בראשית לד, טז), דמוקרטיה וחופש וזכויות הפרט וכולם יכולים להיות יחד, 'ואנחנו מקבלים אתכם כמו שאתם'. ולפעמים בדרך של להשמיד להרוג ולאבד. הרבה פעמים ברשעות והרבה פעמים בחיבוק. עם ישראל החזיק מעמד, כי זה עצמי לנו. אי אפשר לשנות את זה, זה לא בר שינוי. זו הסגולה שמתבטאת בקיום המצוות. לפעמים אצל יחידים, לא אצל כולם ממש, אבל האומה כאומה כל הזמן ממשיכה, כל הזמן שומרת על דרכה. כל הגלים והרוחות שניסו לפגוע בישראל התנפצו אל חומת הפלדה הזו. "אֲנִי חוֹמָה" (שיר השירים ח, י) זו כנסת ישראל. כמו שאמרתי, מתוך האמונה העמוקה הזו ומתוך הסגולה הזו מתגלים המעשים, התורה, מצוותיה, הם גילוי שלה. גילוי של הנשמה האלוקית. ה' נתן לנו את המצוות מפני שזה נובע מתוך תוכנו. יש זהות בין עצם נשמתנו לבין מה שהקב"ה מצווה אותנו.
הירושלמי במסכת נדרים (דף מ) אומר:
"ואל יתר זקני הגולה". אמר הקדוש ברוך הוא: ביותר הן חביבין עלי זקני הגולה. חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ.
כלומר הקב"ה מחבב מאוד את זקני הגולה, אבל יש משהו שהוא מחבב יותר, אפילו שזקני הגולה זה סנהדרין גדולה, הקב"ה יותר מחבב כת קטנה שבארץ ישראל. הגמרא שם מקשה: הרי כתוב על תלמידי חכמים שבחוץ לארץ שהם חרש ומסגר, וחז"ל דורשים את המילה 'חרש' שכאשר הם דורשים כולם נעשו חרשים ולא יכולים להשיב להם, כי כולם מקשיבים להם, ו'מסגר' כאשר הם סוגרים בדברי תורה אין מי שיפתח. אז איך אפשר לומר שחביבה כת קטנה שבארץ ישראל יותר מתלמידי חכמים שבחוץ לארץ, הרי הם גדולים יותר מאנשי ארץ ישראל?! הגמרא לא משיבה על זה. אבל בעל המימרא לא חזר בו. אני חושב לבאר, שבמובן מסוים ייתכן שבאמת יש ידענות גדולה יותר לחכמי בבל, אבל חכמי ארץ ישראל הם השורש של הכול. לארץ ישראל יש הסגולה כמו שלעם ישראל יש הסגולה, בארץ ישראל מתגלה הסגולה של תלמידי החכמים. אין תורה כתורת ארץ ישראל, כאן התורה באה מהשורש, מהמקור. זאת הגדלות האמתית, לא הגדלות הנראית.
אפשר לבדוק יראת שמים? אפשר לראות לפעמים בחור צעיר מאוד נלהב בעבודת ה', בן שש עשרה או שבע עשרה, והוא מתפלל באריכות גדולה מאוד. ולידו עומד תלמיד חכם גדול שמתפלל מעט זמן. איזו תפילה יותר עמוקה? לפי הנענועים? לפי משך הזמן? איך בודקים דברים? את הכמות אפשר לבדוק בכלים חיצונים, את האיכות העמוקה, הפנימית, אי אפשר לבדוק. רק אנשים עם כשרון יודעים להסתכל עמוק, לראות את היראת שמים שבסתר, את הדברים בעומק, אז אפשר להבחין באמת. הפנימיות לא תמיד מובעת על ידי החיצוניות. יכול להיות מצב כזה ש'ביש מלבר וטב מלגו', ויכול להיות גם להפך, ש'טב מבר וביש מלגו'. לא תמיד מה שיש בפנים זה מה שיש בחוץ. זה כמו שלהבת, אש גדולה שבוערת, שלהבת גדולה יכולה להיות גם על ידי קש, וגם על ידי עצים עבים. שלהבת שבוערת מקש, זו שלהבת שעוברת. אני לא רוצה לומר שמי שמתפלל בהתלהבות זה חסרון, חס ושלום, אלא אני רוצה לומר שיש גם פנימיות, ולא להסתכל רק במראה העיניים. גם בבחינה של גדלות תורנית, לא להסתכל רק במראה העיניים. יש אנשים שיודעים לדבר יפה מאוד, יש להם כוח הסברה אדיר ויוצא מן הכלל, אבל הם לא עמוקים כל כך... ויש אנשים שהם כבדי פה, הם לא יודעים להסביר את עצמם, קשה להם לתת שיעור בהיר שכולם יבינו, אבל הם עמוקים מאוד. אלו דברים שונים, כישרון של הבעה ועומק של מחשבה.
לאור זה אני רוצה לומר, שההבנה העמוקה של הסגולה הישראלית, שהיא השורש של גדלות התורה, היא הקובעת את הגדלות באמת. גדלות היא שהאדם לומד תורה בשייכות לכל האומה, לא באופן פרטי, לומד מתוך הסתכלות כוללת, כמי שהוא חלק מהעם, הוא מביע את תורת האומה, הוא לומד את התורה מתוך כללות. הוא תופס את כללות עניינה של תורה, שהיא מחוברת עם עניינם של ישראל, הוא מסתכל בכל השלמות כחטיבה אחת. מתוך כך הוא לומד את התורה, מתוך כך כל פרטי התורה מתגלים, כל הפרטים מגלים את הגודל של דבר ה' המופיע בתורה. דבר ה' הכללי שמופיע בהמון פרטים. צריך לחזור על הדברים כדי שיבינו אותם.

לקרוא בשם ה' הגדול
זה נקרא לקרוא בשם ה' הגדול. מי שמתבונן מתוך ההסתכלות הכללית הזו, שכל האומה כולה היא סגולה אחת גדולה, וכל הפרטים הם הופעה של פרטי האומה מתוך הכלל כולו. מי שמסתכל על הדור הזה ורואה את מהלכי ה' בגאולתם של ישראל, על קיבוץ נדחי ישראל, ומתוך כך הוא מבין שיש כאן הופעה אלוקית, וכך הוא עוסק בתורה, מתוך הכלל - הוא זה שעוסק בתורה בגדלות, זה עיסוק אמיתי. זו קריאה בשם ה' הגדול.
"וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹקִים הַגָּדוֹל" (נחמיה ח, ו) אמר רב גידל: שגידלו בשם המפורש' (יומא סט ע"ב). כלומר עזרא קרא בשם המפורש, יש הרבה שמות לה', יש כינויים, עזרא קרא בשם המפורש. זו הייתה הוראת שעה. עזרא חוזר לירושלים עם הגולה, וריבונו של עולם מתגלה כאן בארץ ישראל, בירושלים, זה השם המפורש. בארץ זה גילוי אלוקי, אז אפשר לקרוא בשם המפורש. בחוץ לארץ הקב"ה מסתיר פנים, בארץ ישראל הקב"ה מגלה פניו. הגלות זה הסתר ולא קוראים שם בשם ה' המפורש כי ה' נסתר שם. כשעם ישראל נגאל שם שמים מופיע, ואז קוראים בשם ה' הגדול.
יש קריאה בשם שמים, יש הרבה שמות לה', ויש קריאה בשם המפורש. זאת אומרת שהאדם רואה את ריבונו של עולם בכל המציאות, בכל ההופעות האלוקיות שהקב"ה מופיע עלינו בדורנו, ומתוך כך באה הקריאה. כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, אז כל לימוד התורה הוא קריאה בשמותיו. אבל יש קריאה כוללת. יש גוונים והופעות של התורה, ושם ה' הגדול מופיע מתוך הכלל, מתוך תורת ארץ ישראל, מתוך ההסתכלות הסגולית, שזה דבר מוחלט, זה לא דבר בר שינוי ובחירה אם ללכת בדרך כזו או בדרך אחרת. יש לעם ישראל דרך מוחלטת אלוקית, ומתוך המוחלטות הזו באה הבחירה.
אנחנו צריכים להגיד אשרינו, אשרינו שאנחנו שייכים לבית המדרש הגדול הזה. לבית המדרש שקורא בשם ה' הגדול, מתוך הסתכלות על הסגולה, סגולת העם וסגולת הארץ, מתוך כך הופעת כללות התורה ומתוך כך הופעת כל הפרטים.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227