בימים של מאבק על ארץ-ישראל, מאבק על הכרת זכויותינו על הארץ כולה, הכרה של הציבור שלנו עצמו בזכותנו על ארץ אבותינו, ומאבק על הכרת הגויים בזכויותינו בארצנו, ארץ-ישראל; בימים אלו, מן הנכון לעסוק במעלותיה של ארץ-ישראל, מעלותיה הרוחניות המיוחדות. חכמינו זכרונם לברכה הראו שיש הבדל תהומי בין תורת חוץ-לארץ לתורת ארץ-ישראל, יש שוני רב בין תלמידי-חכמים שבחוץ-לארץ ובין תלמידי-חכמים שבארץ-ישראל.

ההבדל כל-כך גדול עד שרבי זירא שהיה בבבל, כשרצה לעלות לארץ-ישראל, צם מאה צומות על-מנת לשכוח את תלמודה של בבל, כדי שלא יפריע לו הלימוד של תלמודה של בבל, ללמוד את תלמוד ארץ-ישראל (בבא מציעא פה, א). כך עשה, כי דרכי הלימוד בארץ ובחוץ-לארץ שונות, תלמידי-חכמים שבארץ-ישראל אינם בני מחלוקת ונוחים זה לזה, ומיישבים את הטעמים בלא קושיות. מה שאינם כן תלמידי-חכמים שבבבל, שהם לומדים בדרך של קושיות ותירוצים בפלפול רב. תלמידי-חכמים שבארץ-ישראל נקראים "נֹעם" - שמנעימים זה לזה בהלכה, ותלמידי-חכמים שבבבל נקראים "חובלים" - שחובלים זה את זה בהלכה (סנהדרין כד, א).
דרכי הלימוד השונות נובעות כתוצאה מהאופי השונה של תלמידי-חכמים שבבבל לתלמידי-חכמים שבארץ-ישראל. המקומות גורמים, ארץ-ישראל משפיעה על היושבים בה: היא מעדנת אותם, מזככת אותם ומסלקת מהם את המרירות, את התחרותיות ואת הקנאה.

אמנם "קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל יש בקנאה יסוד חולני לא בריא. התחרות מגרה ומעוררת כוחות רדומים, יוצרת מתח לימודי, מלבה את השאיפה להשֶׂגיות, ויוצרת אמביציה להצלחה. אבל הדחיפה הזו אינה טהורה, היא לא מתעוררת מתוך צימאון לדעת, מתוך הכרת ערכה של תורה, או מתוך משיכה פנימית ללימודה. הדחיפה באה שלא לשמה, מרצון להתבלט, מתוך רדיפת כבוד, ולימוד שכזה, על אף כל הטוב שבו, הוא חסר. העיקר שבו חסר.

לימוד של פלפול, כאשר זה מקשה על זה וזה מקשה על זה, אמנם מביא לכך שהדברים מתבררים, שההגדרות מתחדדות, שהנושאים המורכבים מתחלקים ליסודות. הסוגיות מתלבנות ומתבהרות על-ידי הפלפול והבקורת ההדדית, אבל לימוד כזה אינו יוצר הרמוניה שלמה בין הדעות, הוא אינו יוצר אחדות. זהו לימוד מנתח ומחלק. אמנם כך היא מדתה של החכמה ושל הדעת: להבחין ולהבדיל - "אם אין דיעה - הבדלה מניין?" (ברכות לט, ב). התורה מצוה ללמוד להבדיל בין הטמא לטהור, בין קודש לחול, בין האסור למותר. אך הבדלה לחוד ופירוד לחוד.

מעלתה של ארץ-ישראל, מעלתה של תורת ארץ-ישראל ומעלתם של חכמי ארץ-ישראל, שאצלם התורה הרמונית, אצלם הדעות השונות משלימות זו את זו. הניגודים אינם מפרידים אלא יוצרים סינטזה. הם מסתכלים במבט מקיף, החובק את הכל באחדות שלמה. זה בא מכוחה של ארץ-ישראל, כוחה המאחד. "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - דוקא בארץ עם ישראל מאוחדים (זהר ח"ג צג.). תלמידי-חכמים שבארץ-ישראל מפרגנים זה לזה, אצלם מתאחדות מדות האמת והשלום. כל אחד שמח בחבירו, ואין זה פוגע בבירור האמת. אין צורך להיות קרים ועניניים ובקורתיים כדי להגיע לחקר האמת. אפשר גם בדרכי נועם ובחביבות. תלמידי-חכמים שבארץ-ישראל נוחים זה לזה כשמן זית; תלמידי-חכמים שבבבל מרורים זה לזה כזית (סנהדרין שם).
ואם תאמר, הפלפול והעיון העמוק של תלמידי-חכמים שבבבל הביא אותם לרמה גבוהה יותר של תורה, על זה אומר הירושלמי בנדרים (ו, ח) שאומר הקב"ה: "חביבה עלי כת קטנה שבארץ-ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה-לארץ".