בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
לחץ להקדשת שיעור זה

ויחי התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

טבת תשע"ח
9 דק' קריאה
מדוע השביע יעקב את יוסף ?
"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ"
עניין שבועתו של יוסף ליעקב שלא יקברנו במצרים צריך ביאור, שכן יעקב אבינו ביקש להשביעו בנקיטת חפץ, אבל יוסף לא החזיק שום חפץ אלא אמר לו "אנוכי אעשה כדבריך". ולמרות שיוסף כבר הבטיח לאביו לקיים את דבריו גם ללא שבועה, לא האמין לו יעקב והוסיף להשביע אותו כמו שכתוב (שם פסוק ל"א) "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה". ונראה לבאר, שרצה יעקב אבינו להשביע את יוסף בנקיטת חפץ וכמו שהשביע אברהם אבינו את אליעזר בנקיטת חפץ, כדי שהשבועה תהיה חמורה ומחייבת. ואמר לו יעקב, איני חושש שלא תקיים את דברי, אלא אני חושש שפרעה מלך מצרים יערים עליך, ויצוה אותך להתיר את השבועה, ולכן עלי להכין תשובה לכך, שהרי אתה יוסף נשבעת לפרעה שלא תגלה שהנך יודע שבעים לשונות וגם את לשון הקודש, ואז אם יאמר לך פרעה להתיר את שבועתך שנשבעת לי, תאמר לו א"כ אני אתיר גם שבועתי שנשבעתי לך שלא אגלה שאני שולט בשפה אחת יותר ממך. אבל יוסף הצדיק אמר ליעקב אבינו, אמנם רצונך להשביעני בשבועה חמורה, אבל איני יכול לנקוט ב"ירכו" של אבי כי זה זלזול בכבודו (עיין ברש"י פרק כ"ד פסוק ב' למה הכוונה "תחת ירכי"), ואליעזר שהיה עבד יכול לעשות כן, אבל בן לאביו, אין זה ראוי (מהדין בן גדול אינו רוחץ עם אביו וכן נפסק בשו"ע אבה"ע סי' כ"ג סעי' ו'). ואז אמר יעקב ליוסף, אם כך, תשבע לי גם ללא נקיטת חפץ (עיין כלי יקר מ"ז, ל"א).
בענין זה זכורני כי פעם שאלתי את הרב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל: יוסף אומר לפרעה, אם אני אתיר את השבועה שנשבעתי לאבי, אני אתיר גם את השבועה שנשבעתי לך. והרי מהדין, אדם שבא להתיר שבועה חייב לפרט את הנדר לפחות לפני אחד מהמתירים (עיין לשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ד, וז"ל שם: "קודם שיתירו לו צריך לפרט להם את הנדר והסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט אין התרתן התרה. ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי") והרי כשהוא יפרט למתירים הוא עובר כבר על השבועה שלא יספר לאחרים (לפרעה) פרטי השבועה? והוא זצ"ל תירץ, שאולי יפרט את הנדר תוך כדי דיבור, ובעצמו אמר שהתירוץ בדוחק. אחר כך ראיתי בספרו של סידנא ר' יעקב אבוחצירא זצ"ל שהקשה כן והשאיר בצ"ע. ואולי אפשר לומר שלפני מתן תורה לא היו צריכים לפרט את הנדר, ודוחק (ועיין בספר "לבונה זכה" של סידנא האדמו"ר ר' יעקב אבוחצירא זצוק"ל על הפרשה משם אסיפת חכמים).
אלא שבאמת הטעם שצריך לפרט הנדר בפני המתירים שמא נשבע לקיים את המצוה ורוצה להתיר שבועה זו, אך עתה יוסף צדיק חכם גדול וחסיד ולא חיישינן שעל כך ישבע ולכן לא צריך לפרט את שבועתו.

השבת אבידה ממעמקי האדמה
"אל נא תקברני במצרים" – רש"י: שלא יעשוני מצרים עבודת אלילים.
לפני קום המדינה היה בארץ מטבע מזהב שנקרא "אנגלי", ועליו היה חרוט צורת שתי וערב של עבודה-זרה. פעם היה צדיק אחד שנפטר, ובשעת הקבורה נפלה מטבע זהב מכיסו של הקברן לתוך הקבר ולא שם לב לדבר. כשהוא הגיע לביתו, גילה שחסרה לו מטבע והצטער על אובדנה, אך אמר: כיוון שנפלה ונקברה, עדיף שתישאר שם. והנה בלילה, בא הנפטר בחלום לרב ואמר לו: "מדוע הטרידו את מנוחתי לקוברני עם עבודה-זרה?". אך הרב לא הבין את כוונת הנפטר. כשהגיעה השמועה על-אודות החלום לאוזני הקברן, סיפר לרב מה שאירע. אמר לו הרב: "כיוון שזה מצער את הנפטר, מצווה להוציא את המטבע מהקבר". אמר לו הקברן: "כיצד אעשה זאת? והרי לא אוכל לגלות את קברו בשביל כך". אמר לו הרב, שיחפור חור קטן ויכניס את ידו, וימשש עד שימצא את המטבע. וכך עשה.

כלי מלחמה רוחניים
"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"
פשט הדברים הוא, שנלחם יעקב אבינו על כיבושה של העיר שכם לקחתהּ מייד האמוריים וזכה בה בדרך של מלחמה (עיין ספר הישר). אבל תרגום אונקלוס לא פירש כן, אלא הוא כותב: "ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך דנסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי". לפי דבריו, אין הכוונה כאן לחרב וקשת ככלי מלחמה, אלא הכוונה לכלי מלחמה רוחניים, שיעקב אבינו ניצח במלחמה בזכות תפלתו ובקשתו. רש"י בתחילת דבריו ביאר לפי הפשט, ולבסוף ביאר מעין מה שפירש אונקלוס, וז"ל: "בחרבי ובקשתי - כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. וידועים דברי המדרש המתארים את מלחמת יעקב ובניו עם שכם, ואת בקיאותו של יעקב אבינו בדרך מלחמה, כיצד היה יודע לירות בחץ בדיוק נמרץ, שבשעה שהיו שמעון ולוי נלחמים ובאו כמה גיבורים ותפסו בהם, והיו צמודים אליהם, יעקב אבינו ירה חץ עליהם ללא חשש ודייק בקליעתו מאוד כך שלא נפגעו שמעון ולוי כלל, ועוד כהנה].
"דבר אחר שכם אחד היא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים, אשר לקחתי מיד האמורי - מיד עשו שעשה מעשה אמורי. דבר אחר שהיה צד אביו באמרי פיו". ואחר כך כותב רש"י (בשם הגמ' ב"ב קכ"ג ע"א ותנחומא בשלח ט'): "בחרבי ובקשתי - היא חכמתו ותפלתו". הרי שגם רש"י כותב שכְּלִי המלחמה הטוב ביותר הוא התפלה.
את כח של תפילה אף בימינו מצאנו אצל האדמו"ר הבבא סאלי זיע"א. פעם שאלתי אותו כיצד זכה לכח בתפלותיו, ואמר לי שזה מחמת שמסורת בידם להזהר מאוד מלשון הרע. אמרתי לו הרבה נזהרים בכך ולא עלתה בידם. ואז הוא אמר לי שזכותו היא בגלל קדושה וטהרה, ובפרט בשמירת העיניים, שנזהרו שלא להביט בשום מראה שיש בו פקפוק של כשרות וצניעות מוחלטת.
כשנפטר האדמו"ר 'בבא סאלי' זיע"א הגיע קהל רב ועצום להלווייתו, ובין ההמון היו גם שרים ואנשים רמי מעלה. הרה"ג חכם דוד יהודיוף זצ"ל, חתנו של הבבא סאלי הנחה את ההלויה, והזמין אותי לפתוח את ההספדים. ואז דברתי שכחו העצום של בבא סאלי היה בתפלתו שבקעה את כל המחיצות והעפילה עד לכסא הכבוד, ולא היתה תפלה שחזרה ריקם, והבאתי כמה עובדות ומעשיות שהיו עמו בחייו. וכן הדגשתי שהוא היה מסוגל לראות למרחוק, ממש הפלא ופלא. וזה היה בדור שלנו ולא בדורות קודמים שאין לנו השגה במוחש מה היה בתקופתם.
וראו עד כמה קדושתו באה לידי ביטוי, שאפילו ראש הממשלה הראשון של ישראל שהיה אדם נערץ ונחשב מאוד, אין אפילו מניין שעולים על קברו, ואף אחד לא מתעניין אפילו במקום קבורתו. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, אל קברו של בבא סאלי עולים מדי שנה עשרות אלפי אנשים שבאים להעתיר בתפלות ובתחנונים בזכותו של הצדיק הגדול שקבור שם. זה הכח העצום של "בחרבי ובקשתי" - כח התפלה.

ברכת "ישימך אלקים" בברית מילה
"יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"
מנהג נפוץ הוא לברך את הרך הנימול בברכת "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". יש חושבים שמנהג זה אינו אלא אמירת פסוק כברכה בעלמא ותו לא. אבל לא כן הדבר, אלא מנהג זה יסודתו בהררי קודש, וכך כותב בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק הנ"ל, וז"ל: "וּבָרֵיכִינוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר (ויברכם ביום ההוא לאמור) בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא (בך יוסף בני יברכו בית ישראל את התינוק ביום ברית המילה) לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ ה' כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה (לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה) וּבְמִנְיַן שִׁבְטַיָא יִתְמַנֵי רַבָּא דְאֶפְרַיִם קֳדָם רַבָּא דִמְנַשֶׁה וּמַנֵי יַת אֶפְרַיִם דִיהֵי קֳדָם מְנַשֶׁה (ובמנין השבטים יתמנה נשיא של אפרים לפני נשיא של מנשה ומינה את אפרים שיהיה לפני מנשה)". הרי שבעל תרגום יונתן בן עוזיאל ראה ברוח קדשו שיעקב אבינו בעצמו התכוון לנטוע ברכה מיוחדת לכל רך נימול, ומנהג זה התחיל עם ברכתו של יעקב אבינו לבני יוסף.

רמז לכללי הפסיקה בשו"ע
"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"
ישנם כללי פסיקה בשו"ע (עיין יד מלאכי, כללי פסיקה; שדי חמד כללי הפוסקים סי' י"ג סעי' ח' ואילך). אם מרן מביא דבריו בסתם ואחר כך בשם י"א - הלכה כסתם. ואם מביא י"א וי"א – הלכה כי"א השני (כשמרן מביא את דברי הרמב"ם הוא לעולם אינו מציינו בשם י"א, אלא הוא מציינו בדרך כבוד 'והרמב"ם אומר'). ובדרך רמז יש מי שאומר, כתוב: "יהודה אתה (י"א), יודוך אחיך" (י"א) – כשמובא בשו"ע י"א וי"א, אז הכלל הוא "ידך בעורף" - ידך בבי"ת - בשני, כלומר יש לפסוק על פי דברי י"א השני.
ומדוע בשו"ע מביא סתם ויש, או י"א וי"א? אלא אומר מרן הבית יוסף בהקדמתו, שבכתיבת ספרו אינו בא לשנות ממנהג שנהגו מקודם, ושכל אחד ימשיך במנהגו. ולא לחינם זכה מרן הב"י שכולם סומכים עליו, וחשיבותו כל כך גדולה עד שהרמ"א כתב עליו (שו"ת הרמ"א סי' מ"ח) "מי שחולק עליך כחולק על השכינה". ואין בכל ארבע שולחנות מקום שהרמ"א חולק על מרן. ומה שרואים הגה על דברי מרן זה רק ציון המנהג – "ומנהגינו כך וכך", אבל אינו חולק עליו.
היה פעם דיון קשה מאד בין שני בני אדם, ומרן פסק את הדין, אך הרמ"א לא הסכים לדבריו, ואף על פי כן כתב שהלכה כמרן וכתב: 'דעתי אחרת ואיני חולק עליך'. וכתב לו הרש"ל: אם אתה רואה שיש לך קושיות על מרן תקשה עליו! אמר לו הרמ"א: אם כך אתה אומר, סימן שאינך מכיר את מעלתו וחשיבותו של מרן הבית יוסף. וכוחו של מרן הוא שידע כיצד להביא את דעותיהם של ג' עמודי ההוראה: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, וכן של פוסקים ראשונים ואחרונים, בצורה הטובה ביותר.

גדולת מלכות יוסף
"בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי...תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו"
בברכת יוסף נאמר שהברכות "תהיין לראש יוסף" וגם "ולקָדקֹד נזיר אחיו". הפשט הוא, שיוסף ימלוך על אחיו, בבחינת נזר לראשם.
אבל יש כאן גם רמז למעלת יוסף. ישנם אנשים בעולם שכאשר הם עולים לגדולה, הרי הם נהנים ומרוויחים לעצמם. אך יוסף אף על פי שעלה לגדולה, לא טובת עצמו דרש אלא כבוד אחיו. וזה מדויק מלשון תרגום יונתן בן עוזיאל "וזהיר ביקרא דאחוי". וזאת מלמדנו יעקב אבינו, שיש לילך בדרך יוסף העולה לגדולה מחד, אך זהיר בכבוד ויקר אחיו מאידך.

נקי כפיים
בתוך כל מידותיו התרומיות, היה הרב נקי כפיים ובר לבב, שונא מתנות יחיה, וכל הון חללי עלמא, כסף וזהב לא דיברו אליו כלל. למרות סכומי עתק שחפצו נדיבי עם לתת לרב, כהוקרה על עזרתו, טובתו וברכתו עמם, הרב תמיד סירב לקחת. קל וחומר כאשר רצו וניסו לקנות את דעתו של הרב לעניין כלשהו באמצעות טובות הנאה וממון, קיים הרב "בוז יבוזו לו", וייתן המלך את הכסף כאבנים. וכמו שהיה פרוש ונבדל מהבלי העולם וכולו קודש לה' בכל ענייניו, גם בזה לא נגע כלל בלי שום תירוצים. רק קיים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". בממונם של אחרים, לעומת זאת, היה זהיר הרב עד מאוד למלא כל צרכם.

אבן שלמה וצדק
סיפר רבי יהודה מוצפי שיחיה: יום אחד הלך הרב לשוק לקנות פירות וירקות. בעומדו ליד דוכן של תפוחי-אדמה, בזמן ההמתנה לתשלום, שפשף הרב מעט את העפר והאדמה שדבקו לתפוחי-האדמה, נתנם למוכר למשקל, שילם ושב לביתו. כשחזר הרב הביתה, שב על עקבותיו ובא למוכר הירקות ואמר לו, שבלא משים הוא שפשף את העפר מעל תפוח-האדמה וגרם בכך להפסד למוכר, כי הרי כל התשלומים הם לפי משקל השק עם האדמה שעל תפוחי-האדמה, והרב מנע ממנו את רווח משקל האדמה הדבוקה לתפוח-האדמה ובא לשלם לו כל כך. צדקותו של הרב! המוכר כמובן לא הצליח להבין על מה בא הרב לשלם לו.

שטרך בידי מאי בעי
סיפר רבי יוסף דויטש שיחיה, ראש עמותת החסד "חסדי יוסף", כי לאחר חתונת בנו של הרב, רבי יוסי שיחיה, הגיע המיליונר אדמונד ספרא ע"ה לבקר את הרב בביתו. שאל ספרא את הרב כמה עלו לו הוצאות החתונה וקניית הדירה, והרב ענה לו בסבר פנים יפות כמה עלה כל דבר. אז הוציא ספרא צ'ק וכתב עליו סכום של מאתיים-חמישים אלף דולר עבור כל הוצאות החתונה והדירה. לתמיהת הרב השיב ספרא: יש בעם ישראל "יששכר וזבולון", אני "זבולון" והרב "יששכר", וזאת הברכה שלי לעזור לרב. השיב לו הרב: ב"ה אני עובד במשרה מכובדת של רב ראשי, והרבנית גם עבדה הרבה שנים בבנק וב"ה יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. ספרא המשיך ללחוץ והרב בשלו, עד שהרב, בכדי לכבד את אדון ספרא, לקח את הצ'ק ואמר לו: תפקיד את זה בחשבון בנק אחר שלך, כדי שיהא מונח לך שם לברכה ממני. המיליונר קם ממקומו ואמר לרב: ראיתי רבנים, ראיתי אדמו"רים, ראיתי צדיקים, אבל כמוך לא ראיתי אף פעם.
שנה אחת הרב נסע במיוחד בשבוע שלפני פסח לאמריקה וחזר אחרי יומיים, על מנת להעמיד על הרגליים את ארגון החסד של רבי יוסף דויטש, חסידו הנלבב של הרב.

ושים חלקנו עמהם
ר' שלום כהן שיחיה היה עושה כל מיני תיקונים ושיפוצים קטנים בבית הרב. לרב היו בבית אופני הליכה, לשמירה על בריאות תקינה. יום אחד אמר הרב לר' שלום: מה נעשה עם הדבר הזה? הזמן הולך עם זה לאיבוד! הרב הציע שיעשו מתקן, מעין מדף, שיוכל ללמוד תוך כדי ההליכה. ר' שלום שמע, ועבר לעשייתן. באותו יום הביא והכין לרב מדף נפתח על הקיר במקום של ההליכון, וכך הרב יכול היה ללמוד בהליכה מהספר בלי להפסיד זמן. שאל הרב את ר' שלום: מה אני אשלם לך על זה? ר' שלום הבין שחייב לבקש משהו מהרב, אחרת הרב לא יפנה אליו עוד בעניינים כאלה, וביקש מהרב ברכה! השיב לו הרב: מה אברך אותך? כל פעם שאלמד כאן תורה, חמישה אחוזים מהלימוד יהא שלך לשכרך. ואשריו שזכה לכזאת ברכה, לקבל חבל ונחלה בתורתו הקדושה של הרב.


שבת שלום וברכת מודים אנחנו לך.. על כל טיפה וטיפה ומבקשים א-ל חי יפתח אוצרות שמים ישב רוחו יזלו מים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il