פורים הוא יום ההילולא של רבינו הרב צבי יהודה קוק זיע"א. הציבור הרחב הכיר את הרב, בעיקר, מכוח היותו המנהיג הרוחני של 'גוש אמונים', והאיש שעמד מאחורי מפעל ההתנחלות בכל מרחבי ארצנו. הרב גם מוכר כמי שעמד בראש ישיבת 'מרכז הרב' והעמיד דורות של תלמידים, ופתח אופקים חדשים של העמקה בתורה.
אולי ננסה כאן לטעום משהו מאישיותו, כפי שהשתקפה בחדרי חדרים, וננסה לקלוט משהו מהעוצמה הפנימית שהניעה מהלכים רחבים אלו. וכך סיפר תלמידו הרב ירחמיאל וייס –
הרב צבי יהודה הזמין בחור צעיר, שלא מצא את מקומו במסגרות הרגילות, להתגורר בביתו. אך בליבי קינן חשש, שהמגע הקרוב של אותו בחור עם הרב, כשהוא עוסק בביתו בעניינים גופניים ארציים, עלול להוריד בעיניו את ערך התורה.
פעם, למדתי בחברותא עם הבחור ושאלתיו – כיצד הוא מתייחס לעניין? תשובתו של הבחור הפתיעה אותי: "מיום ליום, אני מעריץ יותר את הרב" – הוא אמר – " אין דבר שהרב עושה סתם כך. לכל הנהגה ופעולה שלו יש סיבה מוצקה. למה הוא אוכל דווקא כך, ולמה הוא עושה פעולה אחרת דווקא כך. על כל צעד של הרב ניכר, שכל חייו הם מחשבה אחת גדולה, כל עשייה שלו היא עשייה של חיים!".
באותו לילה, למדנו ביחד עד חצות, ואז הסעתיו לבית הרב. למחרת בבוקר, סיפר לי הבחור, שכשהגיע בלילה הדלת הייתה נעולה. הוא דפק בעדינות, והרב לא שמע. לכן, המתנתי לבוקר, ואז דפקתי חזק יותר. הרב פתח והתפלא – "איפה היית? המתנתי לך, למה לא הגעת?" השבתי: "חששתי שמא אפריע". אך הרב אמר: "לא הפרעת לי. אני יושב וממתין לך".
נכנסתי לחדר, וראיתי שהרב יושב ליד ערמת ספרים, שבהם למד כל הלילה בהתמדה. שאלתיו: "הרב יודע שכבר בוקר?" תמה הרב ושאל – "מה, באמת?" (מצמיח ישועה עמ' 393).
דרך העולם, ובמיוחד דרך תרבות ה'סלב' של ימינו, שאנשים נראים גדולים מרחוק, אך מי שמתקרב אליהם ורואה את חייהם היום יומיים, דמותם קטנה בעיניו. אך כך הדבר באנשים קטנים, ש'הפוזה' הופכת אותם לגדולים. אדם גדול באמת, ככל שמתקרבים אליו, דמותו גדלה בעיני האנשים. עיקרה של גדלות זו היא במי שחי את חייו באמת.
יש כאן נקודה יסודית, שגם אם לא נגיע אליה בשלמות, אנו יכולים לספוג ממנה. אדם גדול חי באמת את הדברים שהוא עושה. הוא חי את חייו באמת ובהזדהות מלאה. לכל פעולה הוא מייחס משקל גדול, ורואה בה מפגש עם ה'. דווקא דורנו, המעריץ בינתיים דמויות שטחיות, המוכרות לו מתקשורת ההמונים, צמא בעומק למפגש עם דמויות עומק אמיתיות אלו. ובאמת, תכונה זו היא תכונה המתאימה לכל אנשי דורנו.
לרב קוק, בספרו 'אורות הקודש' (ח"ג עמ' ריז), יש מאמר בשם: 'קטנות וגדלות סוגית'. המאמר עוסק בדברי הרמב"ם על כך, שהנביאים הרגישו את המפגש עם ה' בכל ענייני התורה והמצוות. גדולה מהם מדרגת משה והאבות הקדושים, שכל תנועה שלהם גם בפעולות 'החולין' כאכילה והליכה וכו', הייתה מכוונת לעשיית דבר ה'.
מחדש הרב קוק, שלאנשי דורנו מתאימה מדרגת משה והאבות. אמנם, וודאי שקטנים אנו מאד מהנביאים הקדושים וגדולי ישראל שבכל הדורות, אך ישנו מצב של אדם קטן מסוג גדול. אנו שייכים לסוג הגדול, ויש בנו נקודה קטנה מאותו סוג גדול. משל למה הדבר דומה, ללוויתן צעיר וקטן. הוא אמנם קטן, אך הוא שייך לסוג גדול (וכמובן, עלינו לזכור שבסופו של דבר, קטנים אנו מאד מגדולי הדורות הקודמים).
מי שיש בו תכונה זו, רואה גם במהלכים גשמיים, כביכול, בעולם את יד ה'. ואכן, זו הייתה נקודה מרכזית במשנתו של הרב, לראות את יד ה' המנהלת את מהלכי הדור שלנו ושיבתו לציון, ומכוח זה לפעול בהתאם.
וזו וודאי נקודה מרכזית בפורים. "אסתר מן התורה מניין? ואנוכי הסתר אסתיר". הנס של מגילת אסתר הוא נס נסתר, וכדי לראות אותו היינו צריכים את מרדכי ואסתר, שידעו לראות את ה' המסתתר בתוך ההסתר. לראות את מלכו של עולם המופיע מתוך מהלכיו של 'המלך'.
וכך מתנהגים אנו בפורים – מתחפשים ומשתכרים, נראים כחיצוניים, ודווקא מתוך חיצוניות זו מגלים את שיא הפנים. וכידוע, כל מעשה גשמי וחיצוני הופך בהסתכלותם של שיכורי פורים למעשה מלא משקל ותוכן פנימי, עליו אפשר לדרוש תילי תילים של דרשות פורימיות...
ויהי רצון, שנלמד להעריך כל פעולה ומעשה בחיינו, ולתת להם את העומק הרוחני והפנימי הרצוי. ונזכה לקלוט את עומק מהלכיו של ה' הגואל אותנו בתוך כל מאורעות המציאות השגרתית. ובימי גאולה אלו נרבה בשמחה, פורים שמח!