בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • רמב"ם יומי – הלכות שביתת יום טוב – 90 שניות על הרמב"ם היומי
לחץ להקדשת שיעור זה

לב הלימוד -הלכות שביתת יום טוב

undefined

הרמב"ם היומי

אדר תשע"ח
14 דק' קריאה
יש בכללן 12 מצוות: 6 מצוות עשה, 6 מצוות לא תעשה:

א- לשבות בראשון של פסח. ב- שלא לעשות בו מלאכה. ג- לשבות בשביעי של פסח. ד- שלא לעשות בו מלאכה. ה- לשבות ביום חג השבועות. ו- שלא לעשות בו מלאכה. ז- לשבות בראש השנה. ח- שלא לעשות בו מלאכה. ט- לשבות בראשון של חג הסוכות. י- שלא לעשות בו מלאכה. יא- לשבות בשמיני של חג. יב- שלא לעשות בו מלאכה.

פרק ראשון - כללי האסור והמותר

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

איסור עשיית מלאכה בימים טובים - ששה ימים נקראים ''ימים טובים'', והם ראשון ושביעי של פסח, ראשון ושמיני של סוכות, חג השבועות, אחד לחודש השביעי. וכולם אסורים בעשיית מלאכת עבודה, ומותרים במלאכה שהיא לצורך אכילה. ואיסור המלאכה יש בו מצות עשה (''שבתון) ומצות לא תעשה (''כל מלאכת עבודה לא תעשו''), ואם והעושה מלאכה במזיד, לוקה.

אין חילוק מלאכות ביום טוב - העושה מלאכות רבות ביום טוב בהתראה אחת, לוקה פעם אחת, משום שיש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביום טוב.

מלאכות המותרות - כל המלאכות האסורות בשבת, אסורות ביום טוב, למעט הוצאה מרשות לרשות והבערה, ומלאכות שיש בהן צורך אכילה.

מלאכה שניתן לעשותה מערב יום טוב - גם אם היא לצורך אכילה, אסורה ביום טוב, למעט הוצאה מרשות לרשות שהתירוה כדי להרבות שמחת יום טוב.

בישול מיום טוב לחול - אין מבשלים ביום טוב לצורך יום חול, אך אם בישל הרבה ביום טוב, רשאי לאכול את הנותר בחול. ואסור להערים ולבשל הרבה ביום טוב, כדי שיישאר לו ליום חול. ואם הערים - האוכל נאסר.

בישול לגוי או כלבים - אין מבשלים ביום טוב לצורך גוי או בהמה. ומשום כך אין מזמינים את הגוי לסעודת יום טוב, שמא ירבה בשבילו. ואם בא מאליו, אוכל עמהם את מה שכבר הכינו. ומ''מ המבשל לגוי או לבהמה או ליום חול אינו לוקה, משום שאם היו באים אליו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להם.

רחיצה וסיכה - מותר לרחוץ ולסוך ביום טוב, ואף לחמם מים ביו''ט ולרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. אך אסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו בשבת, משום גזירת מרחץ.

מוקצה ונולד - כל שאסור לטלטל בשבת, אסור לטלטל ביום טוב, אלא לצורך אכילה. ומוקצה (חפץ או אוכל שלא היה בדעתו להשתמש בו או לאכול אותו ביו''ט), ונולד (דבר שנוצר ביו''ט עצמו) - אסורים ביום טוב, ומותרים בשבת.

הכנה מיום טוב לשבת - דבר שהוכן ביו''ט לצורך השבת אסור בשימוש ובטלטול, ואפילו התערב באלף הכל נאסר (משום שיש לו מתירין, שהרי למחרת הוא יהיה מותר).

יום טוב שני - בחוצה לארץ נוהגים לעשות כל יום טוב שני ימים, ודין יום טוב שני הוא מדברי סופרים. ואעפ''כ כל ההלכות הנוהגות ביו''ט ראשון, נוהגות ביו''ט שני, וכל המחללו אפילו בענייני שבות, מכין אותו מכת מרדות או מנדים אותו.

התעסקות עם המת - ביו''ט ראשון יתעסקו הגויים בקבורתו, וביו''ט שני (אפילו של ראש השנה) יתעסקו בו ישראל, ויעשו לו כל צרכיו כמו ביום חול.

שני ימים טובים של גלויות - נחשבים שתי קדושות נפרדות, ולפיכך דבר שהיה מוקצה ביו''ט הראשון, מותר ביו''ט השני. אבל שני ימים טובים של ראש השנה - נחשבים לקדושה אחת, ולפיכך דבר שהיה מוקצה ביו''ט הראשון, אסור גם ביו''ט השני.

פרק שני - מוקצה

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

בעלי חיים מוקצים - אפרוח שנולד ביום טוב; בהמות שרועות ולנות חוץ לתחום; בהמת קדשים שנולד בה מום ביו''ט; יוני שובך ויוני עליה וצפורים שקיננו בטפיחים (=כלי חרס); בעלי חיים מחוסרי צידה.

בעלי חיים שאינם מוקצים - עגל שנולד ביו''ט, ואמו היתה עומדת לאכילה; בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום, אך באות ללון בתוך התחום; בכור שנולד ומומו עמו; אווזים ותרנגולים ויונים שבבית; בעלי חיים שאינם מחוסרי צידה.

הכנת בעלי חיים מוקצים - הרוצה לאכול ביו''ט אחד מבעלי החיים המוקצים, צריך לזמנו מבערב, ולומר ''אלו ואלו אני נוטל'', ואינו צריך לנענעו.

תשורת גוי - גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב: אם יש מקום לחשוש שהגוי הכינם ביו''ט, כגון שיש במינם במחובר לקרקע ויתכן שהגוי תלשן, או שהביא בעלי חיים שיתכן שצד אותם בו ביום, או שהביא מחוץ לתחום - אסורים עד מוצאי יו''ט, וצריך להמתין ''בכדי שיעשה''; ואם ברור שלא הכינם בו ביום, כגון שאין במינם במחובר לקרקע או שמוכח שניצודו מערב יו''ט, והביא בתוך התחום - מותר.

עצי הסקה מוקצים - עצים שנשרו מן הדקל ביו''ט; ערימת התבן ואוצר של עצים (שלא מעורבים בהם קוצים); קורות; קורה או כלים שנשברו ביו''ט; קליפות של אגוזים ושקדים שאכלן ביו''ט; קוץ רטוב; עצים שהובאו מן השדה, אפילו היו מכונסים שם בערב יו''ט; עצים המובאים מרשות היחיד שלא היתה מוקפת לשם דירה, או שלא היתה לה פותחת (=מנעול), או שהיא מחוץ לתחום; עלי קנים ועלי גפנים, שלא הניח עליהם כלי כבד למנוע פיזורם.

בהמה שמתה ביו''ט - אם היתה מסוכנת (=נוטה למות) מערב יו''ט, נחשבת מוכנה, ומותר ליתן נבלתה לכלבים. ואם לא היתה מסוכנת, הרי היא מוקצה. בהמת קדשים שמתה, וכן תרומה שנטמאת - מוקצים.

טלטול מוקצה - כל שאסור לאוכלו או להשתמש בו ביו''ט מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו.

עפר ואפר - הכניס עפר בערב יו''ט וייחד לו מקום בחצירו, וכן אפר שהוסק מערב יו''ט, או שהוסק ביו''ט ועדיין הוא חם וראוי לצלות בו ביצה - מוכנים.


פרק שלישי - מלאכות הכנת האוכל

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

שחיטה וכיסוי הדם ביו''ט - מי שהיה לו עפר או אפר מוכנים, מותר לשחוט חיה ועוף, או בריה שהיא ספק חיה ספק בהמה, ולכסות דמם. ואם אין לו עפר או אפר - לא ישחוט. ואם עבר ושחט - לא יכסה הדם עד מוצאי יו''ט. וכן השוחט חיה ועוף מערב יו''ט - לא יכסה דמם ביו''ט.

טיפול בעור הבהמה ביו''ט - השוחט בהמה, מותר לתלוש בידו מעט צמר עבור מקום הסכין, וישאיר את הצמר התלוש במקומו. ואין למרוט נוצות של עוף; אין למלוח את עור הבהמה שהופשט, מפני שהוא מעבדו, ואין זו מלאכה לצורך אכילה. אך מותר להניחו במקום שאנשים דורסים אותו, כדי שלא ימנע מלשחוט. וכן מותר למלוח בשר לצלי על גבי העור, מפני שאינו צריך הרבה מלח; אין להרגיל את הבהמה, כלומר להפשיט אותה באופן שכל העור יצא שלם, מפני שיש בזה טורח גדול שאינו צורך המועד; ומותר למלוג את הראש והרגלים (=למרוט שערות או נוצות), אך לא לטפול אותם בחומרים המיוחדים להשרת השיער, או לגזוז אותם במספרים.

לישה והפרשת חלה - מותר ללוש עיסה גדולה ביו''ט, ולהפריש ממנה חלה ביו''ט. והלש עיסה בערב יו''ט - אינו מפריש חלה ביו''ט. ואין מבשלים או שורפים חלה טמאה ביו''ט.



פעולות האסורות לצורך תיקון התנור והכיריים - גריפת האפר (אא''כ אם אפשר לאפות בלי הגריפה); גיבול טיט לסתימת פי התנור; סיכת תנור וכיריים חדשים, שפשופן במטלית, והפגתן בצונן כדי לחסמן; ליבון אבנים לצלות בהן.

פעולות המותרות לצורך תיקון התנור והכיריים - כבישת האפר; סתימת פי התנור בטיט שריככו מאתמול; גיבול אפר לסתימת פי התנור.

אין אופין בתנור חדש, שמא יישבר ויפסיד את הלחם, וימנע משמחת יו''ט.

גיבון - אין עושין גבינה ביום טוב.

כתישת תבלינים - דכין תבלינים כדרכן ביו''ט, כדי שלא יפוג טעמם. ואין לדוך מלח או פלפלין אלא בשינוי.

הרקדה - אין מרקידין את הקמח ביו''ט, אפילו אם הרקידו פעם אחת בערב יו''ט, אא''כ נפל לתוכו לכלוך. ומותר להרקיד בשינוי.

ברירה - מותר למלול מלילות או לברור קטניות בשני תנאים: א- שיברור בקנון ובתמחוי ולא בנפה ובכברה. ב- שיברור את הדבר שיש בו פחות טורה, בין אם היה זה אוכל מתוך פסולת, בין אם היה זה פסולת מתוך אוכל.


פרק רביעי - שאר מלאכות

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

הבערת אש - מותר להבעיר מאש מצויה, אבל אסור להוציא אש חדשה ביו''ט (משום שהיה ניתן להוציאה מערב יו''ט).

כיבוי אש - אסור לכבות אש, אפילו אם הובערה לצורך אכילה (הואיל ובכיבוי אין צורך אכילה).

דברים האסורים משום כיבוי - סילוק פי הנר כלפי מעלה; הסרת השמן מהנר; חיתוך ראש הפתילה; כיבוי דליקה כדי להציל ממון; כיבוי הנר מפני תשמיש המטה; עישון בקטורת, גימור הבית והכלים (=בכולם מניחים בשמים על גחלים, וגורמים לכיבוי הגחלים); מיתוק החרדל בגחלת של עץ; כיבוי העץ כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית.

איסורים נוספים בענין הכיבוי וההבערה - נפיחה במפוח ללבות האש; עשיית פחמים; גדילת פתילה, הבהובה, וחיתוכה לשנים בכלי (אך מותר לחותכה ע''י הדלקתה באמצע); שבירת חרס או חיתוך נייר כדי לצלות עליהם; פציעת קנה לעשותו שיפוד; תיקון שיפוד שנרצף (=התעקם).

איסורים נוספים בענין הבישול - השחזת סכין במשחזת; ביקוע עצים ע''י כלי המיועד לכך; סמיכת הקדרה בדלת או בבקעת של קורה.

בנין וסתירה בכלים - אין בנין בכלים, כשאינו תוקע. ולפיכך מותר לסלק ולהחזיר את תריסי החנויות, שיש להן ציר באמצע, כדי להוציא מהן תבלין. ואם יש להם ציר בצד אסור, גזירה שמא יתקע. וכשאין ציר כלל, מותר אפילו בבית. וכן מותר לחבר חוליות של כלים, כשאינו תוקע.

בנין עראי - גם בנין עראי אסור ביום טוב, אלא אם כן בנה בשינוי, כגון שהתחיל לבנות מלמעלה למטה וכיוצא בזה (לדוגמא: אחז את קרשי המטה למעלה, והכניס תחתיה את הרגלים).

טיפול בבהמה - מותר להסיר זבובים (=טפילים) הנתלין בבהמה, אע''פ שהם עושים חבורה בעת סילוקם. ואין לילד בהמה ביו''ט, אך מותר לסעדה, כגון לאחוז בולד שלא יפול לארץ, או לתת דד לתוך פיו.

טבילת כלים - כלי שנטמא מערב יום טוב, אין מטבילין אותו ביו''ט. ואם הוצרך להטביל את המים שבו, רשאי להטבילו עם המים. ומותר להטביל כלי לצורך מעלה בלבד, וכגון שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לצורך קדשים. כלי שנטמא ביו''ט, או שנטמא בערב יו''ט במשקין טמאין (שאינם טמאים מן התורה) - מטבילין אותו ביו''ט. נדה שאין לה בגדים להחליף - טובלת בבגדיה.

דברין האסורים משום גזירת מקח וממכר - פסיקת דמים על הבהמה; שקילה במאזנים; שקילה בכלי מלא מים; הטלת גורלות (''חלשים'') על מנת האוכל; קנייה במידה או במשקל או בהזכרת סכום המקח; מדידת קמח לעיסה; מדידת שעורים לבהמתו.

הולכת מתנות כהונה לכהן - אין מפרישין תרומות ומעשרות ביו''ט, אבל אם הפרישן מערב יו''ט מותר להוליכן לכהן ביו''ט, וכ''ש שמותר להוליך לו חלה וזרוע לחיים וקבה (שחיובן נוצר ביו''ט עצמו).

גביית צדקה - מותר לגבאים לגבות הצדקה ביו''ט, אך לא יכריזו על כך כדרך חול, אלא יגבו ויחלקו בצנעה.


פרק חמישי - הוצאה ועירובי תחומין

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

שינוי בהוצאה - אע''פ שהותר להוציא ביו''ט אפילו שלא לצורך, יש לעשות זאת בשינוי, ורק אם אינו יכול לשנות, רשאי להוציא בלא שינוי.

דוגמאות לשינוי בהוצאה - משאות שדרכם לישא במוט, ישאם על גבו מאחוריו; דרכו לישא אותם מאחוריו, ישא אותם בידו לפניו; או יפרוש עליהם בגד; אין לישא משאות על גבי בהמה; הסומא אינו יוצא במקלו; הרועה אינו יוצא בתרמילו; אין לשלשל פירות מן הגג בחבל או בסולמות, אלא דרך ארובה; אין להביא בהמה שחוטה מן השדה במוט או במיטה, אלא איברים איברים.

שילוח מתנות - כל דבר המוכן להנאה ושימוש, אפילו בחול, מותר לשולחו לחבירו ביום טוב. וכל דבר שאינו מוכן להנאה ושימוש, וצריך לעשות בו מעשה שאסור לעשותו ביו''ט (כגון תבואה שלא נטחנה), אין משלחין אותו ביו''ט. גם כשמותר לשולחו - אינו משלחו בשורה של שלושה בני אדם, כדי שלא יהיה כדרך חול.

*****

הבעלות על מיטלטלין לצורך קביעת תחומין - כשם שמותר לאדם להלך בתוך התחום עד אלפיים אמה, כך מותר לו לטלטל שם את חפציו ורכושו. ותחום הטלטול של כל חפץ נקבע לפי תחום ההילוך של בעליו (''רגלי בעליו'').

חפצי הפקר, שאין להם בעלים - מותר לטלטלם כרגלי האדם שזכה בהם.

מסר בהמתו לאדם אחר שישמרנה, ולא הקנה לו אותה - מטלטלים אותה כרגלי הבעלים, ולא כרגלי השומר.

זימן אורחים לסעודתו - אין לאורחים ליטול מנותיהם אלא כרגלי הבעלים, אא''כ זיכה להם את המנות מערב יו''ט.

בור מים של יחיד, או של אנשי העיר - המים שבו מיטלטלים כרגלי היחיד או אנשי העיר. בור שנחפר לצורך הרבים - המים שבו מיטלטלים כרגלי הממלא (כדין חפצי הפקר).

שאל כלי מחבירו מערב יו''ט - הרי הוא כרגלי השואל; שאל כלי ביו''ט - אע''פ שהוא רגיל לשאול ממנו, הרי הוא כרגלי המשאיל. שנים ששאלו כלי, אחד שאלו לבוקר ואחד שאלו לערב - מוליכים אותו רק למקום ששניהם יכולים להלך.

שאלה אשה מחבירתה מים או מלח ולשה ממנו עיסה, וכן שנים שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביו''ט - העיסה כרגלי שניהם. לקחו חבית בשותפות וחילקוה ביו''ט - כל אחד מוליך את חלקו כרגליו, משום שבדברי סופרים ''יש ברירה'', ומתברר למפרע שכל אחד קיבל את חלקו כבר בערב יו''ט.


פרק שישי - עירובי תבשילין; כבוד, עונג ושמחה

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

עירובי תבשילין - אסרו חכמים לבשל ביו''ט עבור השבת הסמוכה לו, כדי שלא יבשל ביו''ט לחול. והורו חכמים, שהרוצה לבשל מיו''ט לשבת, צריך לעשות היכר (שאין לבשל ביו''ט מה שאין נאכל בו), ע''י שיניח תבשיל מערב יו''ט, ויסמוך עליו, ויבשל לשבת. ותבשיל זה נקרא ''עירובי תבשילין''.

מאכל העירוב - לפחות כזית, בין לאחד ובין לאלפי אנשים. ומאכל זה צריך להיות תבשיל שהוא ''פרפרת'', דהיינו שאוכלים אותו עם הפת (ולא פת או דייסה וכדו'). תבשיל זה יכול להיות גם צלי, שלוק, כבוש, מעושן וכיוצ''ב.

עירוב שאבד או נאכל - העירוב צריך להיות קיים כל זמן שהוא רוצה להמשיך לבשל לצורך השבת. ואם אבד העירוב באמצע עשיית התבשיל - מותר לסיים את הכנתו.

זיכוי העירוב לאחרים - ניתן לזכות את העירוב לאחרים, אפילו שאינו מודיע להם בערב יו''ט, ואפילו עבור כל העיר, ובלבד שידעו על העירוב בזמן שהם מבשלים לשבת.

ברכת העירוב - המניח עירובי תבשילין מברך: ''אקב''ו על מצות עירוב'', ומוסיף: ''בעירוב זה יותר לי (ולפלוני / ולאנשי העיר) לאפות ולבשל מיום טוב של מחר לשבת''.

בישול עבור מי שלא הניח עירובי תבשילין - מי שלא הניח ולא הניחו לו עירובי תבשילין, אין לקחת את מוצרי הבישול שלו ולבשל עבורו. ואם היקנה אותם לאחרים, רשאים לבשל כבשלהם, ואם ירצו יתנו לו את התבשיל במתנה.

המבשל לצורך יו''ט - אם נותר לו ממה שבישל לצורך יו''ט, וכגון שזימן אורחים ולא באו, מותר לאכול מן הנותר למחר. אך אין להערים בזה, ואם הערים - מאכלו אסור. עבר ובישל במזיד לצורך השבת - המאכל מותר. והחמירו במערים יותר מן המזיד, משום שאין חוששים שיזיד פעם נוספת, אבל אם נתיר הערמה, כולם יערימו, וישתקע שם עירובי תבשילין.

שני ימים טובים, שחלו בחמישי ושישי - מניח עירובי תבשילין ביום רביעי (ערב יו''ט). שכח ולא הניח - מניחו ביו''ט ראשון, ויתנה שאם היום יו''ט ומחר חול - יבשל מחר גם ללא עירוב, ואם היום חול ומחר יו''ט - הרי הוא מניח את העירוב כעת, ומותר לבשל למחרת לצורך השבת. ובשני ימים טובים של ראש השנה אין לעשות כן, משום שהם נחשבים לקדושה אחת. ובזמן הזה, שנוהגים יו''ט שני של גלויות מחמת המנהג ולא מחמת הספק, הכל נחשב לקדושה אחת, ואין להניח עירובי תבשילין על תנאי (אלא רק בערב יו''ט).

*****

כיבוד יום טוב - כשם שמצוה לכבד את השבת, כך מצוה לכבד את הימים הטובים. וכל המבזה את המועדות, כאילו נטפל לעבודה זרה.

שמחת יום טוב - מצוה לשמוח בימים טובים (כולל בימי חול המועד), הוא ובני ביתו, שנאמר: ''ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך''. וימים אלו אסורים בהספד ובתענית. וצריך לשמח את בני ביתו, כל אחד כראוי לו, וכגון ע''י קניית מאכלים טעימים לקטנים, ובגדים ותכשיטים לנשים, ואכילת בשר ויין לאנשים. וכן חייבים לשמח את כל האומללים, כגון גר ויתום ואלמנה.

סדר היום - בחצי היום הראשון יש להשכים לבית המדרש לתפילה וקריאת התורה, לחזור לבית לאכול, ולשוב לבית המדרש לקרות ולשנות. ובחצי היום השני יש להתפלל מנחה, ולשוב הביתה ולאכול ולשתות עד הלילה.

שמחה של מצוה - יש להזהר שלא ימשך ביין בשחוק ובקלות ראש, אלא ישמח שמחה שיש בה עבודת ה'. וחייבים בית הדין להעמיד שוטרים שישגיחו שלא ישבו גברים ונשים יחד וימשכו אחר היין ויבואו לידי עבירה.

חול המועד - אע''פ שגם בימי חול המועד חייבים להיות בשמחה, ואסור להספיד ולהתענות בהם, מ''מ מותר להספיד בהם תלמיד חכמים בםניו, עד שיקבר. ואין מניחים את מיטת המת ברחוב, כדי שלא להרבות בהספד. ואין מתאבלים בחול המועד, ולא קורעים אלא על קרוביו, או על חכם, או אדם כשר שהוא עומד לידו בשעת יציאת הנשמה.

פרק שביעי - מלאכה בחולו של מועד

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

איסור עשיית מלאכה בחול המועד - חול המועד נקרא ''מקרא קדש'', והוא זמן חגיגה במקדש, ואע''פ שלא נאמר בו ''שבתון'' אסרו חכמים לעשות בו מלאכות מסוימות, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהם קדושה כלל.

המלאכות המותרות במועד: א- דברים שיש בהם הפסד מרובה וטורח מועט; ב- דברים שהם צורך המועד; ג- דברים שהם צורכי הרבים. ואלו גדריהם:

א- הפסד מרובה, וטורח מועט - מותר לעשות כל מלאכה שאם לא יעשנה במועד ייגרם לו הפסד מרובה, ואין בה אלא טורח מועט. ומותר לעשות מלאכות אלו כדרכו, ואין צורך בשינוי. לדוגמא: השקיית בית השלהין (=שדה הזקוקה להשקייה רבה) מן המעיין; הפיכת זיתיו, טחינתם, ודריכתם, ומילוי החביות; הכנסת פירותיו מפני הגנבים (בצנעה); שליית פשתנו מן המשרה; בצירת כרם שהגיע זמנו להבצר.

כיוון מלאכתו למועד - אסור לכוון ולהשאיר מלאכות אלו למועד, והעושה כן - בי''ד מאבדים ומפקירים את מלאכתו.

ב- צורך המועד - התירו חכמים לעשות בחול המועד מלאכות שיש בהן צורך המועד, ואין בהן מעשה אומן. כגון: תפירת בגד בתפירות שאינן מעשה אומן; בניית בית בלי לטוח את האבנים בטיט. וכשאין הפסד בדבר - צריך לעשות המלאכה בשינוי. ואם האומן עושה אותם (כמעשה הדיוט), יש לו לעשותם בצנעה.

כל מלאכה שאפשר שיהנה ממנה במועד - מותר לעשותה. כגון: כבישת כבשים שיכול לאכול מהן במועד; צידת כמות גדולה של דגים, ומליחתן; הטלת שכר לצורך המועד. ואם עשה לצורך המועד, והותיר - מותר.

ג- צרכי הרבים - מותר לעשות מלאכות שיש בהן צרכי הרבים. כגון: תיקון קלקולי המים שברשות הרבים; תיקון הדרכים והרחובות; חפירת בורות מים לשימוש הרבים; הסרת קוצים מהדרכים; מדידת מקוואות; יציאת שלוחי בי''ד להפקיר את הכלאים; פדיון שבויים; פדיון ערכים, חרמים והקדשות; השקיית אשה סוטה; שריפת פרה אדומה; עריפת עגלה; רציעת עבד עברי; טהרת מצורע; ציון הקברות; דיני ממונות, מכות ונפשות; נידוי וכתיבת מעשה בית הדין; כתיבת גיטי נשים, קידושי נשים, שוברין ומתנות.

*****

כתיבה - אסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות, משום שזו מלאכה שאינה לצורך המועד, אא''כ כותב לעצמו, או שאין לו מה לאכול וכותב כדי למכור ולהתפרנס. ומותר לכתוב אגרות שלום, וכן חשבונותיו ויציאותיו, משום שאלו כתיבות שאין נזהרים בתיקונן, ונחשבים כמעשה הדיוט.

צרכי המת - עושים כל צרכי המת במועד. כגון: גזיזת שערו; כיבוס כסותו; עשיית ארון, אפילו ע''י נסירת קורות (בצנעה).

נישואין - אין נושאין נשים או מייבמין במועד, כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין. אבל מחזיר את גרושתו, ומארסין במועד.

גילוח וכיבוס - אין מגלחים ומכבסים במועד, כדי שלא ישהה עצמו לתוך המועד, ויבוא ליום טוב הראשון כשהוא מנוול. ולפיכך, כל מי שלא היה יכול לגלח ולכבס בערב יו''ט, מותר לגלח ולכבס במועד. כגון: אבל; הבא ממדינת הים (כשלא יצא לשם טיול אלא לסחורה); היוצא מבית האסורים; המנודה שהתירוהו במועד; מי שנשבע שלא יגלח ויכבס והתיר את נדרו במועד.

המותרים בגילוח - נזיר, מצורע, טמא שנטהר, קטן, אנשי משמר.

אופני גילוח המותרים - לספר את השפם, ליטול צפרנים אפילו בכלי. ומותר לאשה להעביר שיער בית השחי ובית הערוה ולעשות כל תכשיטיה (לכחול, לפקוס, להעביר סרק על פניה, לטפול עצמה בסיד וכדו').

המותרים בכיבוס - טמאים שנטהרו במועד, מי שאין לו אלא חלוק אחד.

דברים שמותר לכבסם - מטפחות הידיים, מטפחות הספרים, מגבות, כלי פשתן.

סחורה - אין לעשות סחורה במועד, בין לקנות בין למכור. ואם היה דבר האבד, שלא יוכל למוצאו בנקל אחר המועד - מותר למכור או לקנות. וכן מותר למכור ולקנות דברים שיש בהם צורך המועד.

אמירה לגוי - כל שאסור לעשותו במועד, אינו אומר לגוי לעשותו. ואפילו אם הגוי עובד בקבלנות, אינו עושה עבור הישראל, שמא יחשדו ששכרו לעבוד במועד.

מי שאין לו מה לאכול - מותר לעשות אפילו דברים האסורים, כדי פרנסתו. ומותר לעשיר לשוכרו לעשות מלאכה האסורה, כדי שיטול שכרו להתפרנס בה.

מותר לשכור פועלים במועד, כדי שיעשו מלאכה אחר המועד.

פרק שמיני - פרטי מלאכות במועד; ערב יום טוב

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

הדליית מים במועד - בפרק הקודם התבאר שמותר להשקות בית השלהין במועד משום שיש בזה הפסד מרובה, ובלבד שלא יטרח טרחה מרובה. בפרק זה מסביר הרמב''ם שכל השקייה שאין בה הדלייה ממקום נמוך למקום גבוה, אלא רק משיכה מנהרות וממעיינות זורמים, נחשבים להשקיה שאין בה טורח מרובה. ומותר להדלות מים כדי להשקות ירקות שרוצה לאוכלם במועד.

חפירת ותיקון בורות השקייה - אין לחפור גומות מים סביב לעצים, אבל מותר לתקן בורות שהיו קיימים והתקלקלו. וכן מותר לתקן אמת המים שהתקלקלה, ולהסב את הנהר ממקום למקום, ולפתוח נהר שנסתם. ומותר לעשות בור כביסה קטן (''נברכת'').

צידת מזיקין - שדה אילנות שיש בה מזיקין, מותר לצוד אותם כדרכו. ואם המזיקין נמצאים בשדה תבואה (''שדה לבן'') הסמוכה לשדה אילנות, וחושש שיזיקו לאילנות, מותר לצוד אותם בשינוי.

בנייה ותיקון - דברים שמותר לבנות רק כמעשה הדיוט: כותל גינה שנפל, מעקה לגג; דברים שמותר לבנות כדרכו: כותל חצר שנפל, כותל רעוע, איצטבא לישב או לישן עליה, ציר וצינור וקורה ומנעול ומפתח שנשברו.

חפירת ופינוי קברים - אין חופרים קבר, אך מותר לתקן קבר שהיה חפור. ואין מפנים את המת והעצמות מקבר לקבר.

טיפול באילנות - דברים האסורים: התלעת האילנות (=הסרת התולעים מהעץ), זיהום הנטיעות (=ריסוס), גיזום; קציצת חריות מן הדקל, כשמתכון לעבודת האילן. דברים המותרים (משום שיש בהם אפשרות ליהנות במועד): סיכת האילנות והפירות בשמן, עקירת הפשתה, קצירת הכשות.

טיפול בקרקע - דברים האסורים: הכנסת הצאן לדיר כדי שיזבלו הקרקע, או סיוע להם כשבאו מאליהם; השוואת פני הקרקע כשמתכוון לעבודת הארץ; ליקוט עצים מהשדה לתיקון הקרקע. דברים המותרים: סילוק הזבל שבחצר לצדדין, או הוצאתו לאשפה (כשיש הרבה מאד זבל); השוואת פני הקרקע כשמתכוון להעמיד כרי של תבואה או לדוש שם; ליקוט עצים מהשדה כשצריך לעצים.

עשיית ותיקון כלים - דברים המותרים: עשיית תנור וכיריים שאפשר שייבשו ויאפה בהם במועד; השלמת בנייתו של תנור או כירה, שגם ללא תיקונו ניתן להשתמש בהם; סירוג המיטות; ניקור הריחיים וכל הדברים הנלוים לכך; זיפות וסתימת חבית (שלא יזל או יפסד היין או השכר); חיפוי קציעות בקש; ריכוך בגדים בידיים.

טיפול בבהמה - דברים המותרים: קציצת צפורני החמור של הריחיים; בניית אבוס לבהמה; נטילת צפורנים וסירוק הסוס שהוא רוכב עליו; הקזת דם לבהמה, וכל ענייני רפואתה. ואין מרביעין בהמה.

טלטול חפצים - אין מפנים מחצר לחצר, אך מפנים מבית לבית באותה חצר; מביאים כלים שהם לצורך המועד מבית האומן.

*****

עשיית מלאכה בערב יום טוב - אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, והעושה מלאכה בזמן זה אינו רואה בה סימן ברכה וגוערים בו ומבטלים אותו בעל כרחו, אך אין מכין אותו מכת מרדות ואין מנדים אותו.

עשיית מלאכה בערב פסח אחר חצות - ערב פסח אינו כשאר ערבי ימים טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן, ולפיכך אסור מדברי סופרים לעשות בו מלאכה אחר חצות, כדין חול המועד. והעושה בו מלאכה - מנדים אותו ומכין אותו מכת מרדות.

עשיית מלאכה בערב פסח עד חצות - במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה כבר מהנץ החמה, אין עושים. ואף במקום שנהגו לעשות מלאכה עד חצות, אין להתחיל במלאכה חדשה, אפילו אם יוכל לסיימה עד חצות, למעט תפירה, תספורת וכיבוס, שמותר להתחיל ולהמשיך עד חצות.

מלאכות המותרות בערב פסח אחר חצות: הולכת והבאת כלים מבית האומן (אפילו שאינן לצורך המועד), גריפת זבל מתחת רגלי הבהמה והוצאתו לאשפה, הושבת שובכי תרנגולים.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il