בשבת בראשית מתחילים מחזור חדש של קריאה בתורה. בפרשת 'בראשית' אנו לומדים על ראשית היצירה ועל עשרה דורות שמאדם ועד נח. הפעם נתמקד בתרגום התורה ליוונית. סיפור שהתרחש בימי הבית השני, שאת תיאורו מסרו לנו חכמינו במסכת סופרים (מסכת סופרים א, ח):

תלמי רצה לבחון את אמינותם של חכמינו וכן לבדוק כשרותם של סיפורי התורה ומצוותיה וחשב שעל ידי עצה מחוכמת זו יוכל להתרשם באופן ישיר מהכתוב מבלי שתוכל לשלוט איזו מגמה סמויה בתרגומם של הדברים וכך ממשיכים חכמינו בסופו של הסיפור:

באמת מעניין כיצד גרם הגוי שבסיעתא דשמיא התכוונו הכל לדעה אחת הבה ונתבונן בדוגמה הראשונה שבה שינו חכמינו את המבנה התחבירי בפסוק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹ-הִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) והפכו את הסדר ותירגמו 'א-לוהים ברא בראשית את השמים ואת הארץ' ומדוע שינו? כדי שלא יאמר הגוי שתי רשויות בשמים - אחת 'בראשית' והשנייה 'א-לוהים' ובראשית ברא את א-לוהים ואחר כך בראו שניהם את השמים ואת הארץ. אם כן מה הייתה עצת הזקנים? לכתוב 'א-לוהים ברא בראשית' ללמדנו שהוא הראשון והוא המתחיל את הכול ואין עוד מלבדו.

בכל תרגום אנו מאבדים את הזרימה המקורית של היצירה ובתורה הא-לוהית על אחת כמה וכמה. ומה הפסידו הגויים בהעתקת הלשון? יהודי הפותח את ספר התורה נפגש בהתחלה עם המילה 'בראשית' שאפשר לומר עליה שהיא מילת המפתח של כל היהדות. אנו מקדשים את ראשית פטר הרחם באדם ובבהמה בקדושת הבכורה, אנו כורכים על הפרי הראשון גמי לקדשו במצוות הבכורים, מפרישים תרומת ראשית מהתרומה והפרות, ומראשית עריסותינו - חלה ועוד... ללמדנו שאין אנו נטושים וזרוקים בעולם החומרי אלא להפך - מרתקים אנו את כל העולם לבורא העולם ומקדשים את הצומח החי והאדם בקדושת הראשית והבראשית.

לעומת זה הגוי צריך לדעת תחילה שיש א-לוהים נושא שהוא כה זר ורחוק ממנו בחיי היום-יום "כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱ-לֹהִים" כדברי דוד בתהלים (תהלים ט, יח) לכן משמיעים לו תחילה 'א-לוהים' שהוא יסוד היסודות ועמוד החוכמות. לא כן האומה הישראלית שכל גורלה עלי אדמות וכל מאורעות חייה מתנועעים סביב הנושא הא-לוהי אם בשעת הארת פניו או הסתרת פניו זהו מנת חלקה ההיסטורי, העניין הא-לוהי רוממנו מכל עם ולשון והביאנו להבליט ולהטביע לכל אשר נפנה בבחינת "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) אנו פותחים בבראשית כדי להשמיע שישנה השגחה ואין העולם מתגלגל והולך לו ללא מטרה. כמו שנראה מדברי קהלת (קהלת א, ו, ט): "סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ" "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" ו"הַכֹּל הָבֶל" הכל חסר משמעות. אך כשנגיע בסופו של דבר אל ה"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא" (קהלת יב, יג) נבין שאנו חיים לאור טובו של ה' והולכים בדרכיו.

גם ביצירת האדם עשו חכמים שינוי בתרגום במקום "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", תרגמו לתלמי 'אעשה אדם בצלם ודמות', כדי שלא יהיה פתחון פה למינים לרדות, שיש הרבה רשויות בשמים. אבל אנו למדים מלשון 'נעשה אדם' הלכות דרך ארץ ודרכי ענוה, כיצד? הגדול צריך להימלך בקטן וליטול ממנו רשות. האידאה הא-לוהית מדריכה אתנו באורחות מוסר וצדק. לסיכום -

לגויים יש צורך להשמיע שיש א-לוהים בעולם, ולישראל מה שמתחייב מן הנושא הא-לוהי מבחינה רוחנית וערכית. זו היא כל התורה כולה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', ועל רגל אחת למדנו - סודהּ של המילה המקסימה - בראשית המלמדת אותנו על התחדשות הבריאה והתקדשותה.