בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מהלך הסדר
לחץ להקדשת שיעור זה

סדר הסימנים בליל הסדר

התבוננות אמונית בסדר סימני ליל הסדר, על פי סידור עולת ראי"ה לראי"ה קוק זצ"ל

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

יט-כט אדר ב' תש"ס
9 דק' קריאה
קדש
קדשנו במצוותיו - זמן חרותנו. כל השנה כולה נמצא הגודל האלוקי בכל פינה ומקום ובכל נקודה של חיים, אך החול מסתירו. כשבאים ימי הקודש מסתלק המסווה ומתגלה הקדושה בצורה בהירה, והאורה הזו ממלאת אותנו באושר, בשמחה וברוממות.
ישראל מלאים בתכונתם באופן טבעי ברצון להתקרב לאלוקות, ובליל פסח מתחדשת תמיד אותה ההארה שהיתה ביציאת מצרים עצמה. ואז, לא משנה באיזה מצב אנו נמצאים, אם בגלות או לא, בכל אופן, באופן פנימי, הנפש שלנו משתחררת ונגאלת, וזה מתפשט לכל היקום כולו.
צריך להתכונן וללמוד על עניינו של פסח ועל עניינה של יציאת מצרים, וככל שאדם מתכונן יותר, הוא יוכל יותר להתרומם בליל הסדר.
א"א לאסור את הרוח הפנימית שלנו שהיא בעלת חירות מאז יציאת מצרים, ולכן אף עם לא יוכל להחניק את החירות הפנימית הנמצאת בתוכנו.

ורחץ - כרפס
חכמים תקנו שלפני האכילה יאכלו ירקות על מנת לעורר את התיאבון. הדבר מעורר תמיהה. לכאורה תאוות האכילה זה דבר שלילי, שהרי כל ענין האכילה הוא למניעת ריעבון ואין בזה ערך עצמי, וא"כ לעורר תאווה זו זה מנוגד לשאיפותינו הרוחנית, ובמיוחד בליל הסדר שאנו שואפים להגיע לדרגות גבוהות.

המזון עניינו לחדש את החיים ולבנות את החלקים שנהרסים. והמשקה אינו מטרה אלא אמצעי להעביר את החלקים ממקום למקום. צריך לקדש גם את המטרה וגם את האמצעים, כי המטרה לא מקדשת את האמצעים. גם האמצעים צריכים להיות קדושים. וכמאמר הגמרא בברכות "בוצע ברך נאץ ה'" - הגוזל פת ומברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ.
לפעמים אדם טועה במטרה, ולפעמים המטרה חיובית אך האמצעים שליליים, ואז האמצעים גוררים אותו ומסיטים אותו מהמטרה.
כאשר גם המטרה וגם האמצעים חיוביים, אפשר להגיע לתוצאות גבוהות ועליונות.

במצב של שלמות האכילה אינה נועדת רק על מנת להשביע רעבוננו, אלא כל עונג גשמי ורוחני הוא קודש קודשים ואידאלי. אז יש מקום לרומם את כל חלקי החיים, לא רק את הצדדים הרוחניים אלא גם את הגשמיים. זהו אף עונג השבת. יש עניין לכתחילה להנות מהמאכל, וע"כ יש עניין בליל הסדר, שבו מגיעים לחירות עליונה, לגרות את התיאבון.
במצב של פחד צריך לשים חומות של פרישות, זה המצב הלא שלם. אך במצב השלם כשכל הנטיות חיוביות - לא צריך. "פרזות תשב ירושלים".
ליל הסדר הוא ליל שימורים, שבו אדם משומר מכל המזיקים הגשמיים והרוחניים ולכן להרחבת העונג, לאכילת דברים הגוררים את התיאבון ללא חשש.
אמרנו שהמאכל מטרה והמשקה אמצעי. ע"י טיבול הכרפס במים, יש ביטוי של קישור בין המטרה לאמצעי, מרוממים ומקדשים את הכל.

במצרים, בעת הנפילה והשפלות התפתח בנו כשרון נמוך עד כדי ירידה לרמה של התעניינות באוכל, כפי שנאמר "זכרנו את הדגה", אך היה לכך תפקיד חשוב, והוא שבעתיד נוכל לרומם גם כוחות אלו, כשנגיע לארץ ישראל שהיא מלאה כל טוב. והדרגה של ארץ ישראל כל כך גבוהה שהיא מרוממת אפילו את הדברים האסורים והמקולקלים כמו כתלי חזיר, שהרי בשעת מלחמה על כיבוש ארץ ישראל מותר לאכול מאכלות אסורות.
כרפס = ס' פרך 60 ריבוא עבדו בפרך. הקשר הוא שע"י עבודת הפרך נתרוממו ונזדככו ויכולים לרומם אפילו את כוחות האכילה והתיאבון.
היסורים והמצב של פגיעה בכוחות הגוף גורמת להזדככות רוחנית, וכך עבודת הפרך גרמה להזדככות. גם אם זה לא נראה באותה שעה, מפאת הסבל והעבודה הקשה, חל מבפנים שינוי, ויותר מאוחר הוא יתגלה. המהר"ל מדבר על כך לגבי "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".

רואים כאן את ההסתכלות של הרב קוק. צריך לחפש בכל דבר שקורה בעולם את התפקיד שלו, לאיזה דבר טוב הוא צריך להביא. צריך להסתכל על כל דבר בשני פנים. אחד - מצידנו. אנו צריכים לבדוק מה טוב ומה רע ולהסיר את הרע. השני - לגבי הדברים שלא תלויים בנו ובבחירתנו, מהלכים אלוקיים, צריך לחפש את התפקיד של המהלך.

יחץ
אפיקומן הוא זכר לקרבן פסח שהיה נאכל על השובע. לכאורה זוהי סתם זלילה, אכילה לאחר שכבר שבע. כל האכילה אינה להשביע את רעבונו אלא להנאה.
חלק אחד מהמצה אוכלים באמצע הסעודה ואת החלק השני לאחריה.
גם ההנאה והעונג מחיים הרבה כוחות ורגשות שלא מתעוררים ע"י ההכרח. אכילת ההכרח מחיה את הנפש, היא עוזרת לקיום העצמי , והעונג מחיה כוחות רגש נוספים. לכן צריך את שני החלקי המצה.
כשאדם במצב נמוך, ואינו יודע לרומם את כוחותיו הגופניים, צריך לצמצם את החיים ולהתנהג בפרישות מסוימת, על מנת שלא ישקע בגשמיות ויטה את הנפש לכיוונים נמוכים שליליים. אך במדרגה גבוהה, כל רגש גופני שמתעורר אצלו, הוא תוספת לבניין הרוחני, וגם לו יש תפקיד. לכן צריך לדעת שיש יסוד כפול באכילה, אכילת ההכרח על מנת לקיים הגוף ואכילה על השובע לעונג על מנת להרחיב את הופעת החיים.
ההתחלקות מוכרחת (לחלק המצה) כדי שנזכור שיש שני מצבים, וגם אם כבר התעלה למדרגה הגבוהה, לא תמיד כל כוחותיו התעלו. ולכן צריך לזכור שלא כל אכילותיו מקודשות, ולא יעשה אידיאולוגיה מכל אכילותיו, אלא תמיד יזכור ע"י חילוק המצה, שיש עוד צורה של אכילה, אכילת ההכרח שלפעמים צריך רק אותה.

צריך לדעת שאכילת ההכרח מצד אחד היא רק אמצעי כדי שיוכל להגיע לאכילת השובע, והיא לא האידיאל הכי גבוה, אך מאידך זוהי הקדמה שא"א לדלג עליה, אלא צריך בשלב הראשון לעבור דרכה ולזכך כוחותיו, ורק אז יוכל להגיע לאכילה האידאלית, אכילת השובע. כמן כן, גם לאחר שהתעלה למדרגה הגבוהה, צריך לדעת שלא כולם במדריגה זו, ולא ידריך את כולם באותה דרך, אלא כל אחד לפי מדרגתו.
אברהם אבינו שהגיע לדרגה הגבוהה, בכל זאת נטע אשל והתעסק עם האנשים שהיו עדיין במדריגת אכילת ההכרח. "כל דצריך ייתי ויפסח" למלא את כל צרכי הרוח לכל חוקותיו וצרכיו הרבים.

מגיד
מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
אחרי שלמדנו את שני סוגי האכילה, האמצעי והמטרה, מתוך כך אנו באים להבין שיש גם שני צדדים לשעבוד שהיה במצרים. כל הקשיים והמגרעות שאנו מוצאים בחיי ההכנה נועדו להקנות לנו כלים לעת התכלית. מהקשיים שהיו בשלב האמצעי נפיק תועלת שתעלה ותרומם אותנו כשנגיע למטרה. מהו אם-כן הצד השני, החיובי, מה שקנינו בחיי השעבוד ביציאת מצרים ובנפילה של "מתחילה עובדי עבודה זרה היינו"?
קנינו במצרים את תכונת ההתכופפות, לבטל את עצמנו. ללא קניית תכונה זו היינו חסרים בעבודת ה', היה לנו חסרון ביכולת ההתבטלות אל הקב"ה.
מאידך, עבד לא יכול לעשות את רצון עצמו. לאחר שזכינו להיות בני חורין, אנו יכולים להיות עבדים מרצון. החפץ של האדם פחות עמוק מההכרח. המהר"ל מסביר זאת לגבי "כפה עליהם הר כגיגית". הבחירה של האדם מאוד יפה, אך אינה דבר אבסולוטי. כשאדם מוכרח לעשות איזה דבר יש לכך כח מיוחד. גם הרב קוק מדבר על כך במאמר "החופש וההכרח".
השלמות היא השילוב של שני הדברים, הרצון וההכרח. ולכן המדרגה הגבוהה נעשית על ידי חפץ הנובע מההכרח.
גם מ"עובדי עבודה זרה היו אבותינו" הוצאנו דברים טובים. גם גנות זו גורמת לשבח.

יש לעם ישראל נטייה לרוחניות ולשכליות, אך יש בכך גם פגם מסוים. הפגם הוא בכך לא משתמשים בכח הדמיון לעבודת ה'. בעבודה זרה מתפתח מאוד כח הדמיון, מגשימים את האלוהים בכל מיני צורות. כשמגשימים יותר מידי זה כבר עבודה זרה. אך במידה מסוימת צריך לנצל גם את כוחות הדמיון לעבודת ה'.
לסיכום, יש לדעת שכל דבר בעולם - יש לו תפקיד. אפילו לנפילות הכי נוראיות, יש תוצאה עליונה. לפעמים התפקיד סמוי מאוד ונגלה רק לעתיד, ולפעמים נגלה מיד.

רחצה
כשאדם שואף שאיפות גדולות ועליונות, צריך להיזהר שהאמצעים יהיו טובים. לכן לאחר השאיפות הגדולות של "קדש", יש להיזהר שלא להשתמש באמצעים שאינם כשרים למדרגה זו, ועל כן בא ה"ורחץ".
כשהיינו בשלב הראשון של קדש ורחץ, היינו עדיין בהקדמה, במצב התיאורטי, עוד לא הגענו לסעודה עצמה. אך עתה אנו מגיעים בפועל לסעודה. לחיבור השאיפות הגדולות עם האכילה. לגלות את קדושת החיים בכל המדריגות, כפי שדברנו מקודם על שתי הדרגות. לכן מקודם הפעולה היתה מיוחסת לאדם הבודד - "ורחץ", ואילו עתה מגדירים את הפעולה עצמה - "רחצה", כיוון שעכשיו זה כבר יותר חובה, אנו באים בפועל לעסוק בחומר, וצריך להיזהר שכח החומר לא יעבור את גבולו, זוהי מטרת הרחיצה.

מוציא
בדרך כלל מברכים על כל מאכל "בורא" כמו "בורא פרי הגפן" או "בורא פרי האדמה", ואילו על לחם נבחר הביטוי "מוציא לחם מן הארץ".
השינוי שבא בשאר המאכלים משלב הוצאתו מהאדמה עד שלב אכילתו אינו מהותי, אך בלחם יש הפרש גדול בין מצבו בשעת גדילתו לבין מצבו הסופי, כיוון שעתה זה בא למטרה העיקרית של קיום האדם. עיקר מזונו של האדם הוא הלחם. וכמו כן כתוב בגמרא בברכות (דף מ.) שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעם טעם דגן. רואים מכאן שיש בזה גם שינוי רוחני. זו הסיבה לכך שבברכה זו מדגישים את המצב של ההוצאה ממצבו הראשון למצבו השני, שלא כמו בשאר הברכות.
צריך לדעת שחז"ל דייקו בכל מילה כשתקנו את הברכות.
אותו רעיון טמון גם בפסוק "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (במדבר טו). משתמשים בביטוי זה של הוצאה גם כלפי ישראל. עם ישראל מבחינה מסויימת הוא ככל העמים, הוא יצא מתוך העמים, אך יש לו ערך ומהות מיוחדים.
המילה "מוציא" פירושה שיש לו קשר למקומו הקודם מצד אחד, אך מצד שני הוא כבר יצא, והוא שונה מהם.

מצה
המצה מסמלת לחם עוני וחפזון. יציאת החיפזון היתה בדווקא. היתה צריכה להיות מהפיכה מהירה מן הקצה אל הקצה. מהמדרגה הנמוכה ביותר של עם שפל לעם עובד אלוקים.
אצל כל העמים העלייה נעשית לאט לאט באופן הדרגתי. לא כן בישראל, בישראל המהפך היה צריך להיות מיידי. עם ישראל הוא עם אלוהי, והכח העליון האלוהי אינו יכול להיות מורכב על התכונות האנושיות, הוא משהו עליון מעל החכמה האנושית. לכן ההשפעה האלוהית צריכה להופיע בבת אחת ולא כהתפתחות של כוחות אנושיים בהדרגתיות. לאחר הופעה זו, אפשר להשתכלל ולהוסיף לאט לאט דברים נוספים ולפתחם. כך המצה נעשית במהירות ומשוללת תוספת. לאחר שנעשית מצה, אפשר להוסיף לה טעמים נוספים ותוספות שונות.
ראינו לגבי "מוציא", שהיתה ביציאת מצרים בחינה של קישור לעמים שמתוכם יצאנו. וכאן ב"מצה" מודגש המהפך והשינוי המבדיל אותנו מהם ומקפיץ אותנו למדרגה גבוהה המנותקת מכל העמים, מדרגה שאין בה תערובת אלא כל כולה קמח ומים ללא תוספת.

מרור
הרב כבר דיבר על-כך ב"מגיד" וכאן מרחיב זאת לגבי המרור.
גם מקשיי העבדות הוצאנו תועלת, והיא יכולת ההתבטלות שלנו כלפי ה'.
המצה מבטאת את הצד הנקי שבאומה, את החופש והחרות הגמורים, המצב הטבעי שלנו, ללא תוספות. לעומת זאת, המרור מבטא את יכולת ההתכופפות שלנו אל ה'.

כורך
זכר למקדש כהלל - הלל היה כורך את המצה והמרור ביחד. פסח ומצה אלו סימני החרות ואילו המרור סימן העבדות. אנו עדיין לא בגאולה השלימה, יש לנו עדיין מרור. ועל כן אנו כורכים יחד, על מנת להמתיק את יסורי הגלות. מדתו של הלל אוהב השלום גם כן תמתיק לנו את היסורים של המחלוקות בגלות.

כח החרות שבמצה מבטא את הסגולה הטבעית הפנימית של עם ישראל. כמובן שמסביב לטבע זה יש עוד נטיות פרטיות שצריך לעבוד עליהם משום שעדיין אינן מותאמות לטבע הפנימי. מתוך הכח הפנימי של החרות נוכל להתגבר על הנטיות הפרטיות ע"י עמל של עבדות. יש כאן שני כוחות המחוברים זה לזה, כח העבדות וכח החרות ולכן אנו מצרפים וכורכים אותם ביחד.
מצד מסויים יש לכל כח את התפקיד שלו. יש מצבים בהם צריך להופיע דווקא כח החרות, וכח העבדות פוגע באותו רגע וצריך שלא יופיע, ולפעמים הפוך. לפעמים צריך לתת לכוחות הנפש להופיע בטבעיות, וכפי המקובל להגדיר זאת היום "להתחבר", ולפעמים צריך דווקא לעמול כנגד כוחות הנפש הטבעיים שלו.
השלמות הגמורה היא, כפי שכבר אמרנו, כאשר שני הכוחות הולכים ביחד ואינם סותרים זה את זה, כאשר יש עבדות מתוך חרות.
להיות עבד לאין סוף זה בן חורין אמיתי. בן חורין אמיתי זה אדם היכול לשלוט על כל כוחותיו וגם על כח החופש שלא ימשוך אותו לכיוונים שאינו רוצה בהם. אדם שרוצה לעבוד את ה' רק בצורה טבעית, רק באופן המתיישב עם כוחות נפשו, הוא משועבד לנטיות הטבעיות ולרצון החופש שלו, הוא לא בן חורין לגמרי.
לאחר שעבדנו על כל כח לחוד, אכלנו מצה לחוד ומרור לחוד, אנו מגיעים למצב העליון והשלם שבו מאחדים את הכוחות ביחד.

שלחן עורך
עריכת השולחן פירושה לסדר את השולחן לא רק באופן שיהיה עליו המזון, אלא גם באופן יפה ומסודר.
כל הדברים שהם הכשרה לחיים, כמו החוש האתטי הטעם והיופי, יש להם גם שימוש בקדושה. אחרי שכוחות הנפש מופיעים בשלמותם, ממילא אפשר לחיות את החיים בכל אושרם, וכל מה שהאדם עושה קשור לקדושה. ולא רק שזה אפשרי ומותר, לחיות כך, אלא זה הסדר של עבודת ה'. לכן יש לערוך את השולחן בטוב טעם ולערכו בצורה נאה ויפה.

צפון
מוציאים את האפיקומן שהיה צפון עד עתה, ואוכלים אותו.
השם "צפון" שניתן לאפיקומן מורה על כך, שיש כאן דבר פנימי. בדרך כלל השכל מכוון את הרגש והוא מעליו, אך ע"י השכל אפשר לרומם את הרגש למדרגות גבוהות, עד שהרגש יחוש בתחושות עליונות וגבוהות שהשכל אינו יכול לתופסם. יש רגשות פנימיית מאוד, שאין לשכל כלים לקולטם ולהשיגם אך כח ההרגש יכול להשיגם. כאשר מגיעים למדרגה גבוהה בה כל האמצעים כבר נעשים למטרה, וכפי שאמרנו גם האכילה כבר אינה רק אמצעי, אלא היא עצמה קדושה. האפיקומן נאכל על השובע ולא נועד להיות אמצעי בלבד לחזק את האדם הרעב. יש בו מטרה בפני עצמו, וזה מתאים לאותה המדרגה בה הרגשות הצפונים והפנימיים הגיעו לגובהם העליון.

ברך
בצפון ראינו שהכל מלא בקדושה, ומתוך כך אנו מגיעים לברך.
לא מספיק שישנה מדרגה פנימית נפלאה, אלא צריך שכל צדדי החיים מלמטה ועד למעלה יסתדרו ויתעלו יחד בשלמות. הקודש הפנימי מתפשט ומופיע בכל הפרטים עד שכל הפרטים מתמלאים במגמה ומתקשרים אליה, ואז היא שבה חזרה לתת עוצמה לפרטים ומתפשטת לפרטים נוספים הלאה והלאה. זהו עניין הברכה, וכפי שמסביר נפש החיים, שהברכה - עניינה הוספה והתרחבות של הקדושה.
עד ה"ברך" היתה לנו כל הזמן עלייה של כל הכוחות עם כל צדדי החיים השונים, עד שעתה אנו יכולים מתוך כך לברך. לכן, מותאמת ברכת המזון בתוך המהלך של ליל השימורים.

כשהאדם מרחיב את פעולותיו ועוסק בעניינים גשמיים, יש סכנה שהוא יטה מדרכו וימשך אחר החומר וישכח את המגמה העיקרית שאליה הוא פונה. על-כן באה הברכה, כדי לשמור אותו במדרגה הגבוהה. ובמיוחד הברכה מתאימה לאחר המדרגה של השביעה, מדרגה בה התעלה כל-כך עד שרומם את כל צדדי החיים ואת כל כוחותיו. זה הזמן לברך על-מנת לשמר הופעה עליונה זו ואף להרחיב אותה, שכן שני תפקידים ישנם לברכה, לשמור על הגודל ולהרחיבו.

נרצה
נרצה זה בלשון נפעל. לאחר כל הרשמים שעברנו בליל הסדר, הכלליים והפרטיים, ההכרח והעונג, וזכינו להעלותם ולסדרם כל אחד במקומו, מתגלה טבע פנימי שנמשך אחר הטוב מעצמו, ואין עוד צורך להתאמץ בשביל שישתוקק ללכת בדרך ה'. לשון נפעל, מבלי כל תחבולה מצידו. מתעלים כל כך עד ש'נבלעים' בתוך המגמה העליונה. הרצון נעשה מתואם לרצון האלוהי. זוהי מדרגה נפלאה של שלמות אליה אנו מגיעים בסיומו של ליל הסדר.

פסח כשר ושמח!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il