לאחר מלחמת יום הכיפורים ערך ר' שלמה קרליבך ז"ל הופעה מיוחדת בה שר ודיבר על המלחמה, על החיילים ועל מצב עם ישראל. בקונצרט, 'עם ישראל חי' שמו, ישנם קטעים מרגשים רבים ובאחד מהם מדבר ר' שלוימה על הפסוק בפרשתנו 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב': "אתם יודעים חברים, הוא אמר, לפעמים אני נעשה עצוב מזה, אבל לעיתים זה משמח. לישראל אין שום חברים בעולם! הארץ הקדושה, האנשים הקדושים של עם ישראל הם לגמרי לבד, 'הן עם לבדד ישכון'!

וממשיך ר' שלוימה ואומר: אבל אתם יודעים מה כן יש לנו? יש לנו 'ישראל בטח בה'! יש לנו חבר אחד, בשמים, ישראל בטח בה' ". הוא ידע להצביע באומץ על כך שגם בקשת אהדה וחיבוק של גויים יכולה להיות מזיקה. וציבור בוגר יודע: 'טובה האמת המרה מהדמיון המתקתק' ולכן, מי שלא סימם את עם ישראל בהזיות בסגנון 'ככל העמים בית ישראל', או 'בשנה הבאה ננגב חומוס ברמאללה', יודע שהאמת היא שאין מה לעשות, הגויים לעולם לא יאהבו אותנו, לעולם. 'הן עם לבדד ישכון'.

לכן, כשבאים לפטור את תושבי ארצנו מירי מרגמות, טילי קסאם או מנהרות נפץ, יש לבצע באויבינו מה שכל אבא של חייל יודע שצריך - מה שכל משאל עם יוכיח. אלא שמה שמעכב זו התכחשותנו לאפיון הלאומי שלנו, לנרטיב הישן והטוב ששם ה' בפי בלעם הרשע: "ובגויים לא יתחשב".

וכיון שכן מתחשבים בגויים, זוכים לקצת אהדה מהם - אך רק בדקות של לוויות חיילים, אזרחים ופעוטות, שמיד אחריהם חוזרת התקשורת העולמית לטבעה האנטישמי - שלעולם לא ישתנה.

אז מה עושים?
ישנו כלל חשוב בניווטים, שכל חייל שאי פעם נווט הפנים אותו: 'אם התברברת, ואינך יודע איפה אתה נמצא, חזור לנקודה האחרונה בה ידעת את מיקומך'.

מאז הסכמי אוסלו, אך לאמתו של דבר עוד מאז שחלחלו לתוכנו ערכים גויים שהמסו את לבבנו, אנו 'מתברברים בדרך' להגשמת ייעודינו. והמפה שלנו, זו שתמקם אותנו במדויק על ציר הניווט המורכב של המציאות, היא תורתנו הקדושה, והיא בלבד.

המחשבה שמנהיגות מנותקת ממצוות תייצר מוצר שונה מתוכניות התנתקות למיניהן הולכת ומאבדת את אחיזתה במציאות. זאת ראינו כשגם אלו שנחשבו לבעלי העקרונות, אלו שהם ילדיהם של לוחמי אצ"ל ולח"י, גם הם בניתוקם מהתורה דבקים באדיקות בתורת ההתנתקות שכה מאפיינת אותם עצמם.

בבקשנו אחר זיהוי נכון של הדרך, נפנה רק לתורה. אחת מנקודות הציון להזדהות במציאות ימינו מצויה במדרש חז"ל על פרשת בלק:

נמצאנו למדים, שעל מנת להצליח מבחינה לאומית מול 'המחבלין', אי אפשר לנתק את הקשר הישן והבטוח המתחיל בקריאת שמע, בהמלכת ה' על העולם, בהזרמת העוצמות של התורה והמצוות המיוחדות לעם המיוחד הזה, עם ישראל בטח בה'.

עד אז, עד שנאמץ את ההתנתקות מתרבויות שזרות לנו ונתחבר לזו שהיא כולה שלנו, רק שלנו, נמשיך לצערנו להתברבר.

אלא שמתוך ביטחון בסגולתנו נדע, שלבסוף נפנים לקח מן המציאות המרה, ונתגבר כלביא על העכבות המלאכותיות, על מנת לקדש את ה', ולתקן עולם במלכות שד-י.