שו"ת על אחדות

איך אפשר להוביל מהלך של אחדות עם רבנים שלהבנתנו טועים בדברים מהותיים?
בשאלה זו עוסקת הגמרא במסכת חגיגה דף ג': "בעלי אסופות - אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאים והללו מטהרים". כלומר, מדובר גם באיסורי כרת שאלו מטמאים ואומרים יש כאן איסור כרת מהתורה, ואלו מטהרים ואומרים מותר. הללו אוסרים והללו מתירים. מדובר באיסורים חמורים. אלו אומרים זו מלאכה אסורה מהתורה, ואלו אומרים אינה מלאכה ומעשה זה מותר בשבת. הללו פוסלים ואומרים זהו ממזר והוא פסול, והללו מכשירים. זה אומר הגט כשר, וזה אומר פסול והיא אסורה כאשת איש. "שמא תאמר איך אני לומד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם מרועה אחד ניתנו, אל אחד נתנם, פרנס אחד אמרם, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. אף אתה עשה אוזנך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרים ואת דברי מתירים, את דברי פוסלים ואת דברי מכשירים".
וכאן הבן שואל: מנין שהרב שמתיר את האסור אינו עושה זאת מפני שרוצה למצוא חן? מנין לי שאין לו שיקולים זרים, לא ענייניים? כמובן אותה שאלה יכולה להישאל על הרב האוסר - מנין לי שאינו עושה זאת מפני שירא מהקיצונים או מפני שיקולים אחרים?
והתשובה: כל רב ככל אדם הוא בחזקת כשרות, וקל וחומר רב תלמיד חכם גדול, וכל החושד בכשרים לוקה בגופו, וכל הפוסל במומו פוסל. רק כאשר מוכח על פי גדרי ההלכה שרב מסוים לא ישר, לוקח שוחד, מקולקל במידות, עובר על איסורי תורה, והדברים מוכחים לא על פי השמועה אלא בבירור אמיתי, אכן אדם כזה אינו ראוי להיקרא רב. אבל כל עוד שאין הוכחות ברורות, אין הוא יוצא מחזקת כשרות.

מי מוגדר רב?
בדורנו צריך להגדיר מחדש מי ייחשב לרב. לענ"ד, תלמיד חכם ירא שמיים ישר ובעל מידות, שמאמין בכל העיקרים שקבע הרמב"ם, ונאמן להלכה המקובלת דורות, שרואה את עצמו רב אורתודוקסי השייך לכלל רבני ישראל, הוא יכול להיקרא רב. אומנם יש רבנים שהם עומדים על הגבול, והדעות חלוקות אם הם בפנים או מחוץ לגבול. בכל כלל יש יוצאים מן הכלל, אך הכלל ברור. ולגבי הגבוליים, לענ"ד אין לדחות בידיים את מי שסבור שהוא בתוך הגבול, וחפץ להיות חלק מהכלל על פי העקרונות הנ"ל.

האם כל רב צעיר מוסמך להורות הלכה ולחלוק על רבנים הגדולים ממנו?
אכן הכלל הוא צדק צדק תרדוף. "הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אלעזר ללוד" וכו', כלומר ככל שהרב גדול יותר בתורה ובמידות הלך אחריו. ואולם מצינו שתלמיד חולק על רבו ועל אביו. רבנו הקדוש חלק על אביו ורבו רשב"ג, רבא חלק על רבו רבה. גם תרומת הדשן (פסקים וכתבים רל"ח) כתב שכך הייתה דרכה של תורה, ואם יש לתלמיד ראיות מן הספר ומפסקי גאונים הפך דעת הרב, נראה ודאי אם הוראות ברורות קצת וצורתא דשמעת משמע כדברי התלמיד, למה לא יחלוק, אלו דבריו שם. ובסנהדרין מתחילין מן הקטן בדיני נפשות, שומעים את דעתו של הקטן תחילה וזה מסייע לבירור הדין.

מה מטרת הכנס?
אנחנו נמצאים בשבעים שנים למדינה וחמישים שנה לאיחוד ירושלים, כיבוש העיר העתיקה, יהודה, שומרון והגולן. יש מצווה גדולה מאוד להודות לקב"ה על הטוב שהוא מיטיב עמנו. שבעים השנים הללו היו שנים של חסד אלוקי נפלא, קיבוץ גלויות, כיבוש הארץ, עם ישראל מתאחד - לא רק צריך אלא גם חובה, חייבים להודות. ציבור רבני הציונות הדתית הם אלה שרואים עין בעין את טוב ה', הם אלה שיודעים שכל מה שקורה איתנו זה יד ה' המכוונות אותנו, ולכן עלינו מצווה וחובה להודות על כל הטוב. לכן כולנו, רבני הציונות הדתית, מתכנסים כדי להודות לקב"ה.

למה יש צורך ליזום כנס בשביל ההודאה על הניסים?
הודאה היא לא רק באופן אישי, כשאדם מודה על נס שקרה לו עליו לעשות זאת בציבור ולא לבד. ככל שהציבור גדול יותר כך ההודאה גדולה יותר ויש יותר קידוש ה'. זאת המטרה של הכנס הזה.
חז"ל מדברים הרבה על אחדות, עם ישראל הוא עם אחד, ציבור הוא גדר אחר מאשר יחידים, תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. למה צריך להכניס את הרשעים? מה רע שיהיו רק צדיקים? אלא, שתענית היא של ציבור, וציבור מורכב מצדיקים, בינוניים ורשעים. אם חסר חלק אחד מהציבור, אפילו רשעים, אינה תענית ציבור.
כמו שבעת צרה מתאספים כל חלקי הציבור להתפלל, וחשוב שכל חלקי הציבור יהיו שם - כך גם שמתאספים להודות צריכים להודות בציבור, ושהציבור יהיה גדול כמה שיותר.
אמנם הכנס הזה הוא רק לרבנים, אבל העיקרון הוא גודל העניין של הציבור.

בתוך המגזר הדתי לאומי יש המון תתי מגזרים - אפשר להביא את כולם לאחדות ביחד?
כן, זה מה שצריך להיות. כולנו שותפים להסתכלות על טוב ה' שהטיב עימנו. זאת הציונות הדתית לכל גווניה, כולם באותה דעה. באנו לארץ ישראל, זה מהלך של גאולה וכולנו שותפים לזה.
הגודל של התודה מתגדל ככל שיותר משתתפים. רבני הציונות הדתית צריכים להיות ראש החץ שמושכים את כולם אחר כך להודאה כללית.

האם ניתן לגעת בכנס בכל הנקודות החשובות שנידונות היום?
המטרה היא לא להתווכח וכל אחד ישמור על עמדתו, המטרה היא ליבון ביחד, איך אנחנו מתקדמים, מהויכוח לא יוצא שום דבר, אלא כל אחד יכול להביא לדיון עוד עצה עוד רעיון איך להתקדם בתהליך התחיה, במהלך הגאולה והתשובה. ההתבוננות ביחד מלבנת את הדברים ואחר כך אפשר להתקדם משם.

האם כל תתי הגוונים בתוך הציונות הדתית זאת מציאות של דיעבד או שכך צריך להיות?
זה טבעו של ציבור, ציבור הוא מגוון. חז"ל אמרו שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. יש מגוון, וחז"ל אמרו שיש שבעים פנים לתורה, התורה מתרחבת באמצעות שבעים הגוונים. כמובן שיש פעמים שעוברים את הגבולות, אבל בסך הכל הגוונים הרבים מעשירים את אורה של תורה. בכל ציבור גדול יש גם גבולות, ובגבולות יש שעומדים קצת בפנים וקצת בחוץ, וכגודל הציבור כך גם גודל השוליים.
זה לא צריך להפריע לאחדות, במה שאנחנו חלוקים ובמה שיש הבדלים כל אחד יכול להמשיך לדבוק בעמדתו ויכול להתנגד לדעות אחרות, כמובן כדברי חכמים שבנחת נשמעים. שכנוע ולא חרמות והתרחקויות. זה לא יועיל לאף צד.

האם את האחדות הזאת אפשר לקחת גם לפוליטיקה?
אני חושב שאם מנהיגי הציונות הדתית היו מבינים כמה גדולה הציונות הדתית, 15% מזדהים כציונות דתית, ואם היו יודעים להנהיג את כולם כמפלגה אחת, שהמשותף בה כל כך גדול וההבדלים לא מצדיקים התפלגות למפלגות שונות - היינו יכולים להנהיג את המדינה. המשותף עצום, כולנו רוצים שלמדינה תהיה דמות יהודית, יכול להיות ויכוח כמה, אבל בבסיס כולם רוצים את זה.

לכנס יגיעו רבנים בעלי משרות שונות - מה תפקידו של רב היום?
רב זה תפקיד רב תחומי. זה לא כמו מורה שתפקידו רק לחנך תלמידים, לרב יש תפקידים רבים - לדעת איך להתייחס לכל חלקי הציבור. צריך להיות מתאימים לתפקיד הזה. אני לא חושב שתפקיד הרב השתנה מאז הדורות הקודמים, אלא שהיום הרב צריך להכיר את כל שינויי המחשבות והדעות והמציאות כדי לדעת איך להתמודד.

אחרי המשברים שעברנו בשנים האחרונות בין הציונות הדתית למדינה - האם נכון להמשיך ולהודות באותו האופן?
צריך לראות את הכל בפרופורציות נכונות, יש כל כך הרבה טוב ה' שמושפע עלינו. מפעם לפעם יש דברים מכאיבים כמו עקירה, אבל צריך לראות את התמונה הכללית- גם מבחינת יישוב ארץ ישראל, גם מבחינה רוחנית. הדברים שמכבידים עלינו הם נקודות קטנות בתוך התמונה הכללית וכך צריך להסתכל על זה. לא להתבונן רק על מה שכאן ועכשיו.
אנחנו תלמידי הרב קוק ותלמידי הרב צבי יהודה, הם לימדו אותנו לא להסתכל רק על מה שכאן ועכשיו אלא על כל הדורות, להסתכל על עם ישראל לדורותיו. יש תקופות שחלקים גדולים מעם ישראל מתרחקים משמירת תורה ומצוות, אבל כשמסתכלים על כל עם ישראל ולא רק על דור אחד או שניים - עם ישראל נושא שם שמים, עם ישראל הוא זה שמגלה שיש ה' בעולם. כל העולם כולו מכיר את ריבונו של עולם דרך עם ישראל. את זה עם ישראל לא הפסיק לעשות, הוא עושה את זה תמיד.
יש מצבים שלא כולם קוראים בשם ה', יש כאלה שמתרחקים, אבל יש להסתכל במבט כללי.

זקני הרבנים, הרבנים שמעל גיל שמונים, כולנו ביחד קוראים לכל רבני הציונות הדתית לבוא להודות. לא להסתכל על חילוקי הדעות בתחומים השונים, זה לא צריך להפריע ליחד הגדול של התודה לקב"ה, וכשמודים לקב"ה הוא ממשיך ומטיב. ככל שנודה יותר בקול גדול כך הטובה תימשך עוד ועוד.



השאלות והתשובות נערכו מתוך ראיון ומאמר של הרב.