בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

נתנאל חיים בן אילנה אסתר

כתובות דף ט ע"ב

ספק ספיקא בממונות

undefined

הרב יאיר וסרטיל

סיון תשע"ח
6 דק' קריאה
המשנה בדף יב ע"ב מביאה מחלוקת תנאים לגבי אשה שלא נמצאו לה בתולים, והבעל טוען שנבעלה עוד לפני האירוסין והרי זה מקח טעות ופטור מכתובתה ואילו האשה טוענת שנאנסה לאחר האירוסין וחייב לה מאתיים. רבן גמליאל ורבי אליעזר סוברים שנאמנת בגלל שהיא ברי והוא שמא ובנוסף לכך גם יש לטובתה מיגו (יכלה לטעון שהיא מוכת עץ) או חזקת הגוף (שהייתה בעולה עד האירוסין) ורבי יהושע סובר שלא. בהבנת דעת רבי יהושע נחלקו האמוראים בדף יא ע"ב. רב ששת סובר שהנושא אשה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקבלת מנה ולכן מקבלת על כל פנים מנה, ואילו רב נחמן ורבא סוברים שאינה מקבלת כלל. לכאורה קשה, מדוע מקבלת מנה לפי רב ששת, הרי יש להסתפק גם שמא זינתה ועל צד זה ודאי לא מקבלת כלום, ואם כן כיצד מספק היא יכולה להוציא ממון.
התוס' (ט ע"ב ד"ה למיתב) מוכיחים מכך שגם מכח ספק ספיקא ניתן להוציא ממון, ולכן כאן הואיל וגם על הצד שזינתה אם היה זה לפני האירוסין מגיע לה מנה, וכדי להפסיד גם את המנה צריך גם שהמעשה יהיה אחרי האירוסין וגם שיהיה בזנות, מספק ספיקא אינה מפסידה אותו אלא יכולה לתבוע ולהוציאו מהבעל.
לאור זאת הם מקשים על הסוגיא בדף ט ע"ב. אביי מביא הוכחה לכך שאדם בקיא בפתח פתוח ולכן הוא נאמן לאסור את אשתו בטענת פתח פתוח. הוכחתו היא מדין המשנה שתקנו להינשא ביום רביעי כדי שאם ימצא פתח פתוח יבוא מיד למחרת לבית הדין ולא תתקרר דעתו, משמע שאכן בית הדין יקשיבו לדבריו ועל פיהם יאסרוה עליו, ומוסיף אביי שאין לדחות שאדם אינו בקיא ומטרת התקנה אינה לצורך לאוסרה עליו אלא לצורך הפסדת כתובתה, כי אין בעיה בכך שתתקרר דעתו ויתן לה כתובה בלא שמגיע לה, ואין צורך לתקן תקנה כנגד. מדייקים התוס', שהוא נאמן להפסידה כתובתה גם אם אינו בקיא למרות שטענתו נחשבת כמסופקת, ומקשים מדוע הרי יש כאן ספק ספיקא לטובתה, ספק שמא אינו בקיא ופתחה באמת סגור, וגם אם בקיא ופתחה פתוח שמא נבעלה באונס. ומתרצים שכאן הצד שנאנסה אינו צד גמור לטובת האשה כי גם על הצד שנאנסה יש להסתפק שמא נאנסה קודם האירוסין ואז אינה מקבלת כתובה.
רבי עקיבא איגר (יב ע"ב ד"ה אלא עד) מעיר על התוס' שלפי הסוברים שטעם הפטור בספק ספיקא הוא מטעם שספק דאורייתא אסור רק מדרבנן, ואם כן ספק דרבנן לקולא, ודאי שטעם זה לא שייך בדיני ממונות, וגם לפי הסוברים שהוא מטעם רוב הדין צריך להיות תלוי במחלוקת רב ושמואל אם הולכים בממון אחר הרוב, ולומר שספק ספיקא עדיף מרוב זהו דוחק ומניין לנו לחדש כן, ועוד שמדברי התוס' שבאו להוכיח שאין לומר שספק ספיקא אינו מוציא ממון, משמע שבאו לדחות הווה אמינא שאפילו לרב לא מוציא ממון, ולפי זה התוס' מעלים שני צדדים קיצוניים, או שעדיף מרוב ויועיל אפילו לשמואל או שגרע מרוב ולא יועיל אפילו לרב, וזהו דוחק.
גם הפני יהושע (ט ע"ב, על תוד"ה אי למיתב) הסבור שהיתר ספק ספיקא הוא מטעם רוב דחה שהדין צריך להיות תלוי במחלוקת רב ושמואל לגבי רוב בממונות, ולכן להלכה שלא הולכים אחר הרוב גם אין ללכת אחר ספק ספיקא. כפי שיובא בהמשך הפני יהושע צמצם את חידוש התוס' כדי ליישבם.
הרמב"ן (יב ע"ב) אכן כותב בפירוש שמכח ספק ספיקא לא מוציאים ממון, וזו לשונו: "דודאי אפילו כל היום אתה מרבה ספיקי ספיקות אבדה כתובתה אם אינה טוענת דאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה".

ביאורים בשיטת התוס'
מהריב"ל ובית שמואל
המהר"י בן לב (חלק ג סימן כא; הובא בשב שמעתתא א, כ) והבית שמואל (סח ס"ק יד) הבינו את דברי התוס' כפשוטם ללא כל סייג והבית שמואל אף פסקו להלכה.
לדרכם יש לשאול כפי שהקשו רבי עקיבא איגר והפני יהושע מהי הסברא. והנה כבר עמדנו על כך בסוגיית 'ספק ספיקא' ונביא את הדברים בקצרה. ראינו שיש כמה סברות אפשרויות בביאור טעם ההיתר בספק ספיקא: ספק מהתורה אסור רק מדרבנן ולכן ספק ספיקא הוא ספק דרבנן; רוב במציאות; רוב צדדים תיאורטיים; החובה להחמיר באיסור אחד היא חובה בגברא ואם כן ספק ספיקא זהו ספק באיסור גברא ורק בספק בחפצא הולכים לחומרא; ספק אם יש ספק נחשב כאין ספק לפנינו. וביארנו שם שאכן הטעם של ספק דרבנן ושל רוב וכן של ספק בגברא לא שייכים בממונות, אולם לפי הטעם של רוב צדדים יש מקום לומר ששייך גם בממונות (אך מסתבר יותר שלא, כי בממונות בשונה מאיסורים יש יותר משקל למציאות ופחות לצדדים תיאורטיים), ולפי הטעם שאין ספק לפנינו מסתבר ללכת אחריו גם בממונות.
השב שמעתתא (שמעתתא א, כ) מקשה על כך מהגמרא בדף יט ע"ב לגבי שנים החתומים על שטר ובאו שנים ואמרו פסולי עדות היו. הגמרא מקשה מדוע מגבים בשטר זה כשטר טוב הרי יש כאן שני עדים כנגד שני עדים. אם נאמר שמוציאים ממון מכח ספק ספיקא לא תובן קושייתה, שכן יש כאן ספק ספיקא. הספק הראשון הוא הספק אלו מהעדים הם דוברי האמת, כלומר, האם באמת העדים החתומים הם פסולי עדות, אך גם על הצד שהם פסולים שמא עדותם נכונה, שהרי פסולי עדות נפסלים רק מספק שמא הם משקרים.

ביאור הפני יהושע
הפני יהושע (ט ע"ב, על תוד"ה אי למיתב) מעמיד את דברי התוס' דווקא במקרה של ברי ושמא שאז בצירוף ספק ספיקא הברי יכול להוציא מהשמא. למעלה ראינו שלפי רבן גמליאל ברי בצירוף מיגו או חזקת הגוף יכול להוציא משמא, ואם כן יש לומר שהוא הדין בצירוף ספק ספיקא.
בדברי הפני יהושע מחודש שלמרות שהבעל טוען ברי שמצא פתח פתוח, היות שאנו אומרים שאינו יכול להיות בקיא אנו מתייחסים לטענתו כטענת שמא. כך מפורש 1 גם בדברי התוס' בשבועות (מה ע"ב ד"ה וניתב), שכתבו לגבי שבועת שכיר שטענת הברי של בעל הבית אינה נחשבת אלא כטענת שמא, ומקשים שלכאורה הדין שם צריך להיות תלוי במחלוקת אם ברי עדיף משמא או לא. נקודה זו אינה מוסכמת על כולם 2 .

ביאור הש"ך
הש"ך בספרו תקפו כהן (סימן קכ) מעמיד את דברי התוס' דווקא לגבי חיוב כתובה, ומסביר שגם לדעת התוס' ספק ספיקא אינו מוציא ממון אלא שלגבי כתובה הדין הממוני תלוי בדין האיסורי והואיל והספק ספיקא משפיע על הדין האיסורי ממילא נגזר מכך הבדל על הצד הממוני. כלומר, הש"ך מחדש שהפטור מהכתובה אינו נובע מעצם הזנות שלה אלא מכך שגרמה לבעלה להיות מחוייב לגרשה, ולכן גם אם מצד האמת זינתה, אם סוף סוף לא נאסרה על בעלה, כגון שיש ספק ספיקא לגבי האיסור, הוא חייב בכתובתה. חידוש זה של הש"ך אינו מוסכם 3 .
את דברי הש"ך קשה מאוד להלום בתוך דברי התוס'.

ביאור השב שמעתתא
השב שמעתתא (א, כג) מעמיד את דברי התוס' דווקא במקרה שיש למוציא שטר כגון במקרה שלפנינו שיש לאשה שטר כתובתה. הטעם לכך הוא שכאשר יש שטר בידיו הוא לא נחשב כמוציא, ואף שנפסק להלכה כבית הלל ששטר אינו מוגדר כגבוי ולכן במקום שנפל ספק הוא לא נחשב המוחזק, מכל מקום הוא גם לא מוגדר כמוציא, ונפקא מינה לכך שלמרות שעל פי רוב לא ניתן להוציא ממון מכל מקום כשיש לו שטר הוא לא מוגדר כמוציא ולכן כן נלך אחר הרוב והוא הדין לספק ספיקא. סמך לכך יש ב תוס' בבבא בתרא (לב ע"ב ד"ה גחין) שכתבו שגם לסוברים שלא אומרים מיגו להוציא מכל מקום כשיש בידו שטר אומרים מיגו.




^ 1.אביאם מנדל
^ 2.ראה רמ"א חו"מ עה, כג לגבי השבעת חברו, אם כשמשביעו ע"פ עד שאמר לו כך נחשב כטענת ברי ויכול להשביע. ובשערי ישר (ו, יד אותיות רצב-רצג) השליך מכך גם לגבי דיני ברי ושמא.
^ 3.בספר חזון קדומים (כתובות, ספק ספיקא פרק שלישי אות א) הביא הגרז"נ גולדברג שליט"א את דברי השערי ישר (שער הספיקות כ) שדחה את יסוד הש"ך מכח דברי הרמב"ם בפירוש המשניות למשנה האחרונה בנדרים (יא, יב) שלמרות שלמשנה אחרונה אשה האומרת לבעלה טמאה אני לך אינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה מכל מקום מפסידה כתובתה. הגרז"נ דחה דחייתו שיש לחלק בין הודאה ששם פלגינן נאמנות ולעניין הכתובה מקבלים דבריה לגמרי לבין הכרעה הלכתית כגון ספק ספיקא שבכך אין לחלק בין דינה לבעלה לדין הכתובה. ותומך חילוקו בגמרא בגיטין נד ע"ב, שכותב שנראה שהיא מקורו של הרמב"ם, ובה נאמר שסופר סתם שאמר שלא כתב את האזכרות שבספר תורה לשמן אינו נאמן לפסול את הספר ומכל מקום מפסיד את שכרו. והרי במקרה שיש ספק מבחינה הלכתית אם הספר כשר ומכריעים מכח ספק ספיקא שהוא כשר ודאי לא מסתבר שיפסיד הסופר שכרו למרות שלגבי ממונות לא הולכים אחר ספק ספיקא, ומכאן שיש לחלק בין הודאה לבין ספק ספיקא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il