בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

נתנאל חיים בן אילנה אסתר

כתובות דף יח ע"ב

אנוסים היינו מחמת נפשות

undefined

הרב יאיר וסרטיל

סיון תשע"ח
14 דק' קריאה
המשנה אומרת שאם באו עדים והעידו בשטר לא מקויים שזו חתימת ידם אולם בשעת החתימה היו אנוסים הרי אלו נאמנים, כלומר, מתקבלים דבריהם שהחתימה לא נעשתה כדין, אך אם יש עדים אחרים המעידים שזהו כתב ידם או שכתב ידם יוצא ממקום אחר שוב עדי השטר אינם נאמנים לומר שחתימתם נעשתה באונס. רמי בר חמא בתחילה מעמיד את דברי המשנה באנוסים מחמת ממון, אבל באנוסים מחמת נפשות נאמנים אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר. רבא מקשה שלא יתכן לומר שיהיו נאמנים אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר בגלל הדין שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. לפיכך מעמידים את דברי רמב"ח באופן אחר ומסבירים שאמר שהמשנה עוסקת דווקא באנוסים מחמת נפשות אבל בטוענים אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים אפילו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום שאין אדם משים עצמו רשע.

שטר מקויים – אינם נאמנים
נעסוק בטענת "מחמת נפשות" ונעמוד תחילה על המקרה שהשטר מקויים, דהיינו, כתב ידם יוצא ממקום אחר, שבו נפסק שאינם נאמנים. במקרה זה אין לעדים מיגו שיכלו לא לקיים את השטר אך התוס' (ד"ה אין) שואלים מדוע אינם נאמנים במיגו שיכלו לומר שהשטר פרוע. ומשיבים: "דכיון דמקויים הוא הוי מגו במקום עדים כדפירשנו. ועוד דחוזרים ומגידים הם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרינן בגמרא. ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו וברישא נאמנים משום דאי בעו שתקי".
תירוצם הראשון הוא שהואיל והשטר מקויים נחשב כאילו יש עדים המעידים שנחתם בכשרות, ומיגו אינו מועיל במקום עדים. קודם לכן (ד"ה הרי) הם הוכיחו יסוד זה מהדין בדף יט ע"ב שאם יש שטר שאינו מקויים ובאו שני עדים אחרים והעידו שאכן זהו כתב היד של ראובן ושמעון אלא שהם היו אנוסים הם נאמנים לפסול את השטר, אולם אם השטר מקויים הרי זה כתרי ותרי ולכן מספק מעמידים את הממון בחזקתו ולא ניתן להוציא מכח השטר.
צריך עיון מדוע נחשב כעדים מול עדים, הרי גם אם השטר מקויים העדים לא העידו בפירוש שלא חתמו מחמת אונס. אפשר לומר שבעצם עדותם שהייתה הלוואה כלול שלא חתמו תחת אונס כי אילו הייתה החתימה תחת אונס הרי שלא הייתה הלוואה והם מעידים שכן הייתה. אולם בתוס' (ד"ה הרי) וכן בתוס' רא"ש (ד"ה הרי) התנסחו "אנן סהדי שלא היו אנוסים", וכן ברא"ש בפסקים (סימן יג) כתב במפורש שזו חזקה "והך חזקה חשיבא כעדים", ומשמע מכך שאין זו עדות גמורה אלא רק אנן סהדי. נראה שמוכרחים לומר כך, שהרי בדף יט ע"ב מבואר שגם אם העדים השניים טוענים שהראשונים היו פסולים נחשב לתרי ותרי, ושם אי אפשר לומר שכלולה בעדות הראשונים עדות על כך שאינם פסולים, אלא ודאי כדברי הרא"ש שם (סימן יג) חזקה היא שאדם לא מחתים עדים פסולים על שטרו.
אך אם כך, עולה השאלה מדוע הגמרא בדף יט ע"ב מחשיבה זאת כתרי ותרי הרי ברור שעדים עדיפים מאנן סהדי (למעט מקרה שאין שום ספק והמציאות ברורה לעינינו שלא כדברי העדים, כגון שהעידו שפלוני רצח את אלמוני ובא הרוג ברגליו, אך בכל מקרה שיש אפשרות כל שהיא במציאות, אפילו מיעוט שבמיעוט, שדברי העדים נכונים נקבל את דבריהם כי הם מגלים לנו שהמקרה שלפנינו שייך למיעוט דמיעוט).
ונראה שתקנת התורה היא להתייחס לכך כעדות גמורה. עצם נתינת כח עדות לשטרות היא מעין תקנה של התורה, משום החיסרון שבעדות בעל-פה, שעדים אינם קיימים לנצח וכן הולכים לפעמים למדינת הים, ולכן נתנה התורה כח של עדות גם לשטרות, וכדברי המשנה בגיטין (ד, ג): "העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם". כחלק מתקנה זו מוכרחים לתת תוקף גם שלא יוכלו לומר שהעדים חתמו מחמת אונס, ולכן נתנו תוקף של עדות גמורה ל"אנן סהדי" זה.
לאור יסוד זה יתיישבו תמיהות רבות בדברי הראשונים, כפי שיבואר, אולם כבר כעת נביא הוכחה מוכחת לכך מדברי התוס' בדף יט ע"ב (ד"ה ואם כתב). הגמרא אומרת שאם יש שטר מקויים ובאים עדים ומעידים שהעדים החתומים על השטר הינם פסולים אנו מתייחסים לכך כתרי ותרי. התוס' מעמידים שמדובר דווקא במקרה שהאחרונים מעידים שהראשונים היו פסולים בעבר בעת החתימה וכעת הם כבר כשרים, כי אחרת היינו מאמינים לאחרונים כמו בכל שתי כתות שהשנייה מעידה על גוף הראשונים ופוסלת אותם. אם מדובר באנן סהדי אז גם אם האחרונים מעידים על ההווה אין לקבל דבריהם כי סוף סוף יש הוכחה במציאות נגדם, אלא ודאי יש כאן תקנה להחשיבם ממש כעדים (לולא היה אנן סהדי לא היינו מתקנים זאת), ולכן ככל עדים נאמנות האחרונים תלויה אם הם מעידים על גופם של הראשונים או לא.
אך לכאורה מ הרא"ש שם (סימן יג) מוכח להפך 1 כי הוא אכן חולק על התוס' מסיבה זו גופא וכותב שהואיל והאנן סהדי קיים גם אם האחרונים מעידים על ההווה, גם במקרה זה יש להתייחס לכך כתרי ותרי. וצריך ליישבו מהתמיהה שהעלנו למעלה שאכן יש שלוש רמות של אנן סהדי: בהרוג בא ברגליו נדחה את העדים מפני האנן סהדי; באנן סהדי רגיל הוא ידחה מפני העדים; אך כאן זהו אנן סהדי חזק ובכך הוא שקול לגמרי לעדים. זהו חידוש גדול מאוד, שיש הוכחות הנחשבות כשקולות לעדים. אולם צריך עיון לפי זה מדוע כשהשטר לא מקויים הם כן נאמנים, הרי יש הוכחה במציאות שעל הצד שאינו מזוייף העדים חתמו בכשרות ולא באונס. בהמשך תובא תשובת התוס' רא"ש לכך, אך לפי האופן בו נסביר שם את דבריו הם יובנו דווקא לפי דרכם של התוס' ולא יעלו בקנה אחד עם דבריו כאן בפסקים.
כמצוטט למעלה, התוס' מוסיפים "ועוד דחוזרים ומגידים הם, וכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". רבי עקיבא איגר (על תוד"ה אין) מקשה, שהדין של חוזר ומגיד מונע את יכולת החזרה בתורת עדות, אך כאן גם אם אין תוקף של עדות לדבריהם בעת החזרה מכל מקום יש להאמינם מצד מיגו. לכן הוא דוחק ואומר שתירוץ זה אינו עומד בפני עצמו אלא הוא בא להשלים את התירוץ שלפניו. התירוץ הקודם ביאר שאינם נאמנים מצד מיגו בגלל שהוא מיגו במקום עדים, אך לכאורה יש לשאול מדוע לא נאמר שגם דבריהם בחזרתם הם דברי עדות ויש כאן עדים עם מיגו כנגד עדים בלי מיגו, ולפיכך הוסיפו התוס' שהגדתם השנייה אינה קרויה עדות בגלל שאין להם זכות לחזור ולהגיד. לבסוף רבי עקיבא איגר מקשה על תירוצו ונשאר בצריך עיון.
בתשובה שם מובאת הערת בנו הכותב שאחיו רבי שלמה איגר סבר שהדין שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אינו מסיר רק את היכולת לחזור בתורת עדות אלא אינם נאמנים לחזור אפילו מכח מיגו. לדבריו נראה שתירוץ זה עומד בפני עצמו, ולפי זה יש בתוס' שלושה תירוצים.
בתירוץ האחרון כותבים התוס', שלא אומרים מיגו לשני עדים. הטעם לכך מבואר בתוס' בדף הבא (ד"ה ואם), שאין האחד יודע מה בלב חברו". יש לעיין אם תירוץ זה חלוק על התירוץ הראשון ולפיו אין זה נחשב מיגו במקום עדים, או שמודה בכך ורק בא להוסיף טעם נוסף לכך שכאן אין ללכת אחר המיגו.

שטר שאינו מקויים – נאמנים
כאשר השטר אינו מקויים על ידי עדים אחרים ועדי השטר אומרים שזהו כתב ידם אלא שהיו אנוסים מחמת נפשות הרי הם נאמנים. התוס' (ד"ה הרי) מקשים מדוע נאמנים הרי זהו מיגו במקום עדים. כפי שנתבאר למעלה התוס' הוכיחו מהמקרה בהמשך של תרי ותרי 2 ששטר מוגדר כיש עדים על כך שנחתם בכשרות, ומדוקדק מדבריהם שאין כאן באמת עדים גמורים אלא שאנן סהדי שעדים החתומים על השטר חתמו בכשרות. נקודת המוצא שלהם היא שמקור הנאמנות של העדים לומר אנוסים היינו הוא מחמת המיגו. כך לכאורה מפורש גם בגמרא האומרת "בשלמא לרבנן כי טעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".

דרך התוס'
התוס' משיבים שחז"ל הצריכו קיום שטרות, וכאן הואיל ותוך כדי דיבור לקיום הם חוזרים ואומרים שאנוסים היו אין זה נחשב כלל לקיום, ולפיכך אין לדמות לתרי ותרי ששם מדובר בשטר מקויים. דברי התוס' קשים, מה אכפת לנו אם השטר מקויים או לא, הרי אם יש אנן סהדי ששטר חתום נחתם בכשרות, משום שזו המציאות ונדיר שחותמים שלא בכשרות, אז גם אם השטר לא מקויים אנן סהדי שאם לא זוייף אלא נחתם בידי עדים – העדים היו כשרים.
יש להשיב על שאלה זו על פי היסוד שנתבאר למעלה, שמצד המציאות אנן סהדי זה אינו מוחלט לגמרי ואינו דומה ל'בא הרוג ברגליו' אלא שזו מעין תקנה של התורה לתת לכך כח של עדות כדי שנוכל לתת תוקף לשטרות, כשם שהתורה תיקנה לתת תוקף של לעצם השטר ולא לחשוש שהוא מזוייף. לאור זאת יובנו דברי התוס'. כאשר חז"ל ראו שאנשים מזייפים שטרות והצריכו קיום בשטרות, הם בעצם תיקנו לגרוע מתקנת התורה במקום שהשטר לא מקויים, שבמקרה כזה לא נתייחס לשטר כודאי לא מזוייף, וכמו כן תיקנו שלא נתייחס לאנן סהדי שנחתם בכשרות (על הצד שאינו מזוייף) כעדות גמורה, אלא עדים עדיפים מהאנן סהדי. לכן האומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים, כי הואיל והשטר לא היה מקויים בלעדיהם אין כאן עדות שנחתם בכשרות. ואם נשאל, הרי סוף סוף באמירתם שכתב ידם הוא מתקיים השטר ושוב חוזרת תקנת התורה להתייחס לכך כאל עדות. יש לומר שהתקנה היא רק במקום בו יש בפועל שהות זמן בו השטר מקויים ללא עוררין על כשרות החותמים, אך כאן שתוך כדי דיבור לקיום כבר עוררו העדים על כשרות החותמים מסתבר שלא נאמרה התקנה.
לפי הסברנו בתוס' יוצא שהעדים לא נאמנים רק לבטל את הקיום אלא ממש לבטל את השטר, ולפי זה לא נתייחס לשטר כאל שטר לא מקויים אלא כשטר פסול ונקרע אותו, וכדברי המהרש"א המוכיח שלדעת התוס' קורעים את השטר 3 . כוחם אינו מצד מיגו כפי שסברו בשלב הקושיא אלא מכח עדות.
אולם הבית יעקב (בעל ה'נתיבות', על תוד"ה הרי) הבין את דברי התוס' באופן אחר. הוא הבין שנאמנות העדים כאן היא רק לחזור בהם מהקיום, הואיל ועושים כן תוך כדי דיבור לקיום. לפיכך הוא מקשה עליהם מדוע כהוכחת המהרש"א קורעים את השטר, הרי השטר לא בטל אלא רק הקיום. הבית יעקב מתרץ שמכח חזרת העדים הקיום בטל, אך לאחר מכן נאמנים במיגו לבטל את השטר לגמרי, כי שוב אין זה מיגו במקום עדים. לפי דבריו העדים פועלים כאן מכח שני כוחות נאמנות. מהקיום יכולים לחזור משום שנאמנים לבטל עדותם תוך כדי דיבור ולבטל את השטר נאמנים מכח מיגו. סיוע לכך יש להביא מדברי הגמרא, שכמובא לעיל נימקה שנאמנים מטעם מיגו, וזו קושיא גדולה על ההסבר שכתבנו לעיל, כי לפיו הכח כלל אינו נובע מחמת מיגו 4 .
דרך שלישית 5 היא לומר בתוס', שאכן האנן סהדי קיים גם במקום שהשטר אינו מקויים, וכוונת התוס' היא שבשטר שאינו מקויים אם העדים מקיימים אך תוך כדי דיבור אומרים שהיו אנוסים אי אפשר לקיים את השטר על פי דבריהם, ולמרות שיש אנן סהדי נגדם, סוף סוף אי אפשר לקחת חצי מדבריהם "כתב ידינו הוא" ומכוחם לקיים את השטר כי באותו דיבור הם אומרים שאין שום ערך לחתימתם. לפי דרך זו צריך לומר שבאמת לא נקרע את השטר, כי הם לא ביטלו את השטר אלא רק את הקיום, ואין לומר כדברי הבית יעקב שמכח מיגו יהיו נאמנים לטעון שנחתם בפסלות ויבטלו כך את השטר, כי זהו מיגו במקום אנן סהדי. ואמנם הבאנו את דברי המהרש"א הכותב שלדברי התוס' קורעים את השטר, ומוכיח זאת מכך שאחרת אין קושי מתרי ותרי שהרי בשני המקרים איננו מוציאים מכח השטר. אך יש לדחות הוכחתו, שמשם מוכח שאנו מתייחסים לאנן סהדי כאל עדים, ואמנם שם איננו קורעים את השטר כי יש תרי ותרי, אך כאן שמדובר באותם עדים החתומים בשטר שבאים ואומרים כתב ידינו הוא אלא שאנוסים היינו, כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולכן אין כח של עדות למה שטוענים אנוסים היינו אלא כל נאמנותם הוא משום מיגו ולכן כאן ודאי האנן סהדי צריך לגבור וצריך להכשיר את השטר (ומתרצים התוס' שאמנם אין לחזרתם כח של עדות אך מכל מקום הקיום בטל).
ראינו למעלה שהתוס' (ד"ה אין) בתירוצם האחרון חילקו שבשטר מקויים העדים לא נאמנים כי לא אומרים מיגו לעדים אך בשטר שאינו מקויים נאמנים כי יש להם מיגו שיכלו לשתוק ומיגו כזה אומרים גם לעדים. והסתפקנו למעלה אם תירוץ זה חלוק על התירוץ הקודם וסבור שאין בכלל אנן סהדי שעדים חותמים בכשרות, או שמודה בכך אלא שבא להוסיף טעם נוסף לכך שהמיגו לא מסייע להם. אם נאמר שרק בא להוסיף טעם נצטרך לפרש את סוף דבריהם – שבאינו מקויים נאמנים מיגו שיכלו לשתוק – שהוא מבוסס על דברי התוס' (בד"ה הרי) שכאן אין זה מיגו במקום עדים הואיל ותוך כדי דיבור ביטלו את הקיום, וכנגד הבעיה הנוספת שכלל אין מיגו לעדים תירצו שכאן יש מיגו כי יכלו לשתוק 6 . אך נראה יותר שתירוץ זה עומד בפני עצמו וחלוק על קודמו, ולדעתו אין כאן אנן סהדי ולכן נזקקו לתרץ שאינם נאמנים בשטר מקויים בגלל שאין מיגו לעדים, ולפי זה הביאור של סוף דבריהם הוא שבשטר שאינו מקויים נאמנים רק מכח המיגו, ונמצא שתירוץ זה חלוק על התוס' בד"ה הרי הסבור שיש אנן סהדי שחתמו בכשרות 7 .

דרך התוס' רא"ש
התוס' רא"ש (ד"ה הרי) מתרץ שלמרות שמיגו במקום עדים הוא, העדים נאמנים בגלל שהם באים מכח טענת זיוף, כלומר במיגו דמזוייף, וכמו שבטענת מזוייף תיקנו חכמים שנאמן למרות שמן התורה נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, כך כאשר טוען טענה אחרת במיגו דמזוייף, ולכן אין להקשות מתרי ותרי ששם מדובר בשטר מקויים.
בשונה מן התוס', מדבריו נראה שנותר בהבנה שהנאמנות היא מטעם מיגו ורק מטעם מיגו, אלא שכאשר יש יכולת לטעון מזוייף האמינוהו חכמים גם בשאר טענות. דבריו טעונים הבנה. אם סוף סוף יש אנן סהדי כנגד דבריו כיצד האמינוהו במיגו. וצריך ליישבו על פי היסוד שכתבנו למעלה, שמצד המציאות האנן סהדי שחתמו בכשרות אינו מוחלט אלא התוקף שלו הוא מתקנת חז"ל, ולכן יש מקום לחידושו שיש מקומות בהם החליטו לא לתת לו תוקף, ואז אפילו מיגו גובר עליו. לפי הדרך הראשונה שביארנו בתוס' נראה שמצד המציאות יש כאן אנן סהדי ועדיף ממיגו אך אינו עדיף מעדות ומצד התקנה יש לו תוקף כשל עדות, אך לפי הרא"ש מצד המציאות אפילו אין כאן אנן סהדי שהרי גרע אפילו ממיגו 8 , ומצד התקנה נחשב כעדות. כאמור, לדעתו כוחם אינו מצד עדות אלא מצד מיגו 9 . אך צריך עיון כי לעיל הוכחנו מהרא"ש בפסקים שחולק על היסוד הנזכר ולדעתו יש מצד המציאות אנן סהדי השקול כעדים, ושמא יש להידחק ולומר שהתוס' רא"ש לא הלך כשיטתו בפסקים, אך בכל מקרה נתקשה מדוע לפי הרא"ש בפסקים נאמנים כשהשטר אינו מקויים.

דרך ה'שיטה ישנה'
כאמור, הבית יעקב (על תוד"ה הרי) ביאר שלדעת התוס' העדים נאמנים לחזור רק מהקיום אך מכח המיגו נאמנים לבטל את השטר. אולם הוא מביא שבעל ה' שיטה ישנה ' 10 הקשה לגבי המקרה של תרי ותרי כשהשטר לא היה מקויים (שיטה מקובצת יט ע"ב ד"ה הרי), מדוע קורעים את השטר הרי הם נאמנים רק מכח המיגו שיכלו לא לקיים, ואילו לא היו מקיימים לא היינו קורעים את השטר אלא רק לא מגבים עד שיקויים. ומתרץ שכאן הנאמנות היא לא רק מחמת מיגו אלא כל שני עדים נאמנים לכל עדות, וכאן כל עוד השטר לא קויים לא נגמרה עדותם ולכן אין להתייחס לכך כתרי ותרי וממילא נאמנים בתורת עדות לבטל את השטר. כך מסביר הבית יעקב את דבריו וכותב שעל פי זה אפשר לומר כך גם במקרה שלנו בדף יח ע"ב שהעדים החתומים עצמם מעידים שהוא כתב ידם אלא שאנוסים היו, כלומר, נבאר שלא נגמרה עדותם ולכן הם נאמנים לפסול את השטר לגמרי ולא רק לבטל את הקיום, ולפי זה הוא חלוק על התוס' הסוברים שנאמנים רק לבטל את הקיום וזקוקים לכח המיגו כדי לבטל את עצם השטר, ולדעתו מכח העדות נאמנים גם לבטל את השטר 11 .
לדבריו, נראה ששורש המחלוקת בין התוס' לשיטה ישנה, אם נאמנים לבטל בעדותם את עצם השטר או רק את הקיום, הוא אימתי שעת הגדת עדות שבשטר. לפי השיטה ישנה, כמבואר בדבריו, ההגדה היא בעת הקיום, ולכן תוך כדי דיבור לקיום נחשב גם כתוך כדי דיבור לעיקר העדות ונאמנים לחזור ולבטל את השטר לגמרי, אך לפי התוס' ההגדה היא בעת הכתיבה, ולכן כעת נאמנים לחזור רק מהקיום.
יש להעיר, שדברי השיטה ישנה שם אינם בהירים די הצורך 12 , כי מצד אחד אכן כתב כדברי הבית יעקב ש"כל שני עדים נאמנים הם לכל עדות", ומשמע שבאו לומר שהנאמנות אינה מצד מיגו אלא מצד כח של עדות שיש לכל שני עדים, וכן כתב ש"כל שעה שלא נתקיימו עדים שבשטר ולא נגמרה עדותן נאמנים שני עדים להכחישן", אך לאחר מכן הוסיף "ואף על פי שהן מקיימין עדים שבשטר הא איכא מגו דאי בעו לא מקיימי", משמע שכן נזקק למיגו, וצריך עיון מדוע.
כמו כן בדף יח ע"ב (ד"ה הרי) הוא מתייחס במפורש לסוגייתנו, ושם מפורש להדיא שכל התועלת היא רק משום המיגו. הוא שואל שם מדוע זקוקים למיגו הרי הם חוזרים תוך כדי דיבור, ומשיב שאילו היו חוזרים בהם לגמרי אכן לא היו זקוקים למיגו, אך הואיל וממשיכים לטעון שכתב ידם הוא אלא שטוענים שאנוסים היו נאמנים רק מכח המיגו. מכל מקום דבריו כאן טעונים הבנה, מדוע העובדה שממשיכים לאחוז בהודאה שזהו כתב ידם גורמת לחיסרון בכח להעיד שאנוסים היו ומזקיקה אותם למיגו. ואם סיבה היא שחתימת עדים כוללת בתוכה עדות שנעשתה בכשרות ולכן זהו תרתי דסתרי לטעון מצד אחד שחתמו ומצד שני שהיו אנוסים, לא יובן כיצד המיגו מועיל להתגבר על בעיה זו. אם כן, צריך עיון בהבנת דבריו בכל אחד מהמקומות וכן ביישובם זה עם זה.




^ 1.אביאם מנדל
^ 2.בדף יט ע"ב נאמר שאם יש שטר שאינו מקויים ובאים עדים ומעידים שאלו חתימות פלוני ופלוני אלא שאנוסים היו נאמנים, אך אם השטר מקויים ללא עדותם הם לא נאמנים לומר שחתימות העדים נעשו באונס ולפסול את השטר לגמרי אלא אנו מחשיבים זאת כאילו יש עדים שנחתם בכשרות והווי תרי ותרי ולכן המוציא מחברו עליו הראיה ואיננו מגבים בשטר זה אך גם לא קורעים אותו.
^ 3.המהרש"א מקשה מהי קושיית התוס' מתרי ותרי הרי שם נתבאר שהואיל והווי תרי ותרי מספק לא ניתן להוציא ממון מכח השטר, ואם כן גם כאן יש לומר שאמנם אנן סהדי שנחתם בכשרות אך הואיל והעדים טוענים שנחתם בפסלות הווי תרי ותרי ולכן אי אפשר להוציא ממון. ומתרץ שמשמע בסוגייתנו שנאמנים לגמרי וקורעים את השטר, ולכן נתקשו התוס' מדוע לא הווי תרי ותרי שאז אמנם לא נגבה אבל גם לא נקרע.
^ 4.אך צריך עיון כפי שהקשינו למעלה, מדוע בשטר שאינו מקויים אין אנן סהדי שנחתם בכשרות. ואם גם לדרך זו נאמר כדברינו, שהתקנה להחשיב את האנן סהדי כעדות קיימת רק בשטר מקויים, מדוע זקוקים למיגו?!
^ 5.אביאם מנדל
^ 6.אך יובן רק לפי הדרך של הבית יעקב שגם למסקנת התוס' עדיין נאמנים רק בצירוף המיגו, אך לפי הדרכים האחרות שכתבנו שלמסקנה אין כאן כלל שימוש במיגו לא יובן, ומוכרחים לומר שהתירוץ השלישי עומד בפני עצמו וחלוק על קודמו.
^ 7.אך צריך עיון כיצד יתיישבו עם הוכחת התוס' מתרי ותרי.
^ 8.בבבא בתרא ה ע"ב מסתפקים אפילו לגבי חזקה אם מיגו עדיף ממנה, ויש ראשונים שביארו שלא כל החזקות שוות ויש העדיפות ממיגו ויש הפחותות ממנו, ולפי זה אפשר לומר שכאן נחשב כחזקה גרועה שמיגו עדיף ממנה, אולם התוס' וגם התוס' רא"ש בדף יט ע"א (ד"ה חזקה) לא מחלקים בין החזקות, ולפי זה צריך לומר שגרע אפילו מחזקה, ודוחק, אולם אפשר לומר שכאן אין זה רק מיגו אלא הפה שאסר ולכן עדיף מחזקה.
^ 9.בסוף דבריו הוא כותב: "אבל הכא לא חשיב קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה דהא אינהו גופיהו אמרי קטנים היינו", וצריך עיון בהבנת דבריו. לכאורה הוא מתקשה מדוע לא נאמר שגם כאן דומה למקרה של תרי ותרי שמדובר במקויים הרי סוף סוף הם מקיימים אותו, ונראה שמתרץ שאי אפשר להחשיב זאת כקיום כי סוף סוף הם עצמם טעונים שאין שום ערך לחתימות. אך לכאורה לפי מה שכתב קודם לכן (על פי ביאורנו) אין שום צורך בכך, שהרי כתב שבמקום שטענתו היא במיגו דמזוייף כלל לא תיקנו שהאנן סהדי ייחשב כעדות, ואם כן גם אם הם מקיימים הם נאמנים כי באים מחמת מיגו דמזוייף.
^ 10.זו לשון בעל השיטה ישנה: "הרי אלו נאמנין. פירוש וקרעינן לשטרא ואם תאמר אמאי מהימני, לאו משום מגו דאי בעו לא מקיימי ליה והא אי לא מקיימי ליה לא קרעינן ליה שמא יבואו אחרים ויקיימוהו יש לומר כל שני עדים נאמנים הם לכל עדות אלא דהיכא דכתב ידי עדים החתומים יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ומגבינן ביה היכא דתפסי משום דהוו להו תרי ותרי אבל כל שעה שלא נתקיימו עדים שבשטר ולא נגמרה עדותן נאמנים שני עדים להכחישן ואף על פי שהן מקיימין עדים שבשטר הא איכא מגו דאי בעו לא מקיימי והוה ליה כשני עדים החתומים ובאו שנים אחרים ואמרו אין אנו יודעין אם כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו וכו'".
^ 11.אבישי לקס: לפי הבנת הבית יעקב, השיטה ישנה שכתב "כל שעה שלא נתקיימו עדים שבשטר לא נגמרה עדותן" בא לומר שלא נגמרה לעניין שיכולים עדיין לחזור ולהגיד, אך אפשר לפרש שאין זו כוונתו אלא כוונתו שלא נגמרה לעניין שייחשב כשטר מקויים שדינו כאילו יש עדות שנחתם בכשרות (כפי שנתבאר למעלה בדברי התוס').
ולפי זה דבריו נאמרו דווקא במקרה בדף יט ע"ב שבאו עדים אחרים ואז הם נאמנים בכח של עדות לבטל לגמרי את השטר, כי להם אין בעיה של חוזר ומגיד, אך כאשר באים העדים החתומים על השטר, שההגדה שבשטר היא שלהם, יש בעיה של חוזר ומגיד והם לא נאמנים לבטל את ההגדה שבשטר שנעשתה מזמן אלא רק את הקיום שנעשה כעת תוך כדי דיבור לחזרתם. גם על הסבר זה קשה מדוע בהמשך דבריו נזקק השיטה ישנה למיגו. וכן קשה מדבריו בדף יח ע"ב. שם כותב שהסיבה שמחמתה אינם נאמנים ללא המיגו היא שהם עדיין ממשיכים לטעון שכתב ידם הוא, משמע שהטעם אינו מצד שההגדה כבר נגמרה בזמן הכתיבה וכעת אינם יכולים לחזור ממנה.
^ 12.זו לשונו: "הרי אלו נאמנין. ודוקא דקא אמרי אנוסין היינו תוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דבור כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם תאמר אי תוך כדי דבור מאי איריא דמהימני משום מגו תיפוק ליה משום דמהדרי בהו י"ל אי קא הדרי בהו הכי נמי אבל השתא מיהא לא הדרי בהו שהרי מודים דכתב ידן הוא אלא שאומרים אנוסין היינו ומהימני לעקור עדותן אף על פי שמודים בו שהוא כתב ידן משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il