פנחס התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מעלתן המיוחדת של בנות צלופחד
ראשוניות בחיבת הארץ
בפרשת בנות צלופחד, אומר הקב"ה למשה "כן בנות צלופחד דוברות". ומסביר רש"י: "כך כתובה פרשה זו לפני במרום; מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה... אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו"!
מסתבר, שהדרישה לנחלה בארץ ישראל הביאה את בנות צלופחד להשגות רוחניות גבוהות מאוד, עד לכדי שהן רואות אפילו יותר ממשה! חכמניות, דרשניות ופיקחות היו בנות צלופחד, והפיקחות הגדולה שלהן מתבטאת בשני דברים.
דבר ראשון, בכך שהן ידעו לכוון לרצון ה' – למה שכתוב לפניו במרום, בניגוד לאביהן שרצה לקדש שם שמים בהיותו מקושש עצים או במעפילים ומת בחטאו, הן ידעו לכוון לרצון של מעלה "כן בנות צלופחד דוברות". מהכישלון של אביהן הן למדו שלא די ברצון טוב, אלא צריך גם שכל ופיקחות. לדעת "מה ה' אלוקיך שואל מעמך", והן ידעו – ה' רוצה את ארץ ישראל.
הדבר הנוסף שהן הצטיינו בו היה הראשוניות. הן היו הראשונות שהבינו כי ארץ ישראל אינה רק חלום והבטחה. ארץ ישראל היא משהו ממשי. נכס כלכלי. אדמה קדושה. אחריהן באו כל בנות ישראל באהבת הארץ. כך אומר רש"י (במדבר כו סד) שעל הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד) "נתנה ראש ונשובה מצרימה", והנשים אומרות "תנה לנו אחוזה". לא רק בנות צלופחד מחבבות את הארץ, אלא כל הנשים באו אחריהן באותן תכונות.
דרישת בני יוסף לנחלה
רק אחרי שבנות צלופחד והנשים האחרות הבינו שארץ ישראל היא ממשית, הגיעו ראשי האבות למשפחת בני גלעד ממטה בני יוסף ודרשו גם הם שלא תיגרע נחלת המטה בעקבות ירושת בנות צלופחד. גם על דרישת ראשי אבות אלו נאמר: "כן מטה בני יוסף דוברים", באותה לשון שנאמרה על בנות צלופחד. עם זאת חז"ל לא אמרו עליהם "אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו". אף אחד לא קשר להם כתרים כמו שקשרו לבנות צלופחד. הסיבה הפשוטה לכך היא הראשוניות. בנות צלופחד זכו להיות הראשונות שכיוונו לרצון ה'.
מעלתם של הראשונים
כיוצא בזה ניתן לראות בספר נחמיה, שם מונה הכתוב (בפרק ג') את כל המתנדבים הראשונים שתרמו לבניית חומת העיר הקדושה שנפרצה. "וַיָּקָם אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וַיִּבְנוּ אֶת שַׁעַר הַצֹּאן וכו' וְעַל יָדוֹ בָנוּ אַנְשֵׁי יְרֵחוֹ, וְעַל יָדוֹ בָנָה זַכּוּר בֶּן אִמְרִי: וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה הֵמָּה קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו מַנְעוּלָיו וּבְרִיחָיו". לא כל העם נרתם למשימת התרומה הזאת. התורמים הראשונים היו רק אלו שלא נשברו מול כל חיצי הלעג שהופנו כלפיהם מצד התושבים הנוכריים וחבריהם היהודים. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים".
כל אחד מהתורמים הראשונים שלא פחד מהלעג של הנכרים וחבריהם היהודים – נזכר בשמו. לבסוף כתוב שם: "וַנִּבְנֶה אֶת הַחוֹמָה וַתִּקָּשֵׁר כָּל הַחוֹמָה עַד חֶצְיָהּ וַיְהִי לֵב לָעָם לַעֲשׂוֹת". רק אחרי שהלב של העם מתעורר לבנות את החומה, התרבו התורמים, שבוודאי גם הם מעלתם הייתה גדולה, אך לא כמו הראשונים שהלכו נגד רוח העייפות והנכאים. ולכן אלה שתרמו את החצי השני של החומה, לא נזכרו בשמם לדורי דורות, רק הראשונים.
ומעשי אבות סימן לבנים. עוד יבוא יום וכל עם ישראל יכיר במעלתה של הארץ. עוד יבוא יום וכולם יהיו שותפים בבניינה. אבל אלה שהיו ראשונים – מעלתם גדולה על הכול. הם זוכים לכוון לרצון של מעלה.

"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". הקב"ה שמח בדברי תורה בארץ
הגמרא בחגיגה (ט"ו ע"ב( אומרת: "אַשְׁכְּחֵיהּ רַבָּה בַר רַב שֵׁילָא לְאֵלִיָהוּ, אָמַר לֵיהּ, מַאי קַעָבִיד קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא? אָמַר לֵיהּ, קָאָמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמַיְיהוּ דְּכוּלְהוּ רַבָּנָן, וּמִפּוּמֵיהּ דְּרַבֵּי מֵאִיר – לָא קָאָמַר. אָמַר לֵיהּ, אַמָאי? מִשּׁוּם דְּקָא גָּמַר שְׁמַּעְתָא מִפּוּמַיָא דְּאַחֵר. אָמַר: וּמַאי נַפְקָא מִינָהּ? רַבִּי מֵאִיר רִמוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִיפָּתוֹ זָרַק. אָמַר לֵיהּ, הַשְׁתָּא קָאָמַר, מֵאִיר בְּנֵי כָּךְ הוּא אוֹמֵר. בִּזְמָן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה לָשׁוֹן אוֹמֶרֶת? 'קָלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קָלַּנִי מִזְרוֹעִי'. אִם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְטַעֵר עַל דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים, קַל וַחֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ".
תרגום: שאל רַבָּה בַר רַב שֵׁילָא את אליהו הנביא: מה עושה הקב"ה בשמים? ענה לו: הוא אומר את כל החידושים שאומרים החכמים כאן בארץ. אך משמו של רבי מאיר אינו אומר, כיוון שלמד אצל אלישע אחר. אמר לו רַבָּה בַר רַב שֵׁילָא לאליהו הנביא: למה אלוקים לא אומר דברי תורה משם רבי מאיר? הרי רבי מאיר לא קיבל את הדברים הרעים של אלישע בן אבויה. "רַבִּי מֵאִיר רִמוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִיפָּתוֹ זָרַק". אמר לו אליהו לרבא בן שילא: כעת הקב"ה אומר דברי תורה משם רבי מאיר.
ומה הוא אומר? "מֵאִיר בְּנֵי כָּךְ הוּא אוֹמֵר. בִּזְמָן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה לָשׁוֹן אוֹמֶרֶת?" – שהאדם הזה שמצטער מצער את השכינה גם בראשה וגם בזרוע שלה. "אִם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְטַעֵר עַל דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים, קַל וַחֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ".
מה פשר העניין?
מבאר בעל בן איש חי, כי בוודאי הקב"ה יודע שרבי מאיר לא למד מאלישע בן אבויה את הדברים הרעים שלו. אך כיוון שלא פסקו זאת החכמים בארץ בעולם הזה – לא אמר הקב"ה משמו דברי תורה. אבל ברגע שרַבָּה בַר רַב שֵׁילָא אומר לאליהו הנביא שרַבִּי מֵאִיר הוא בסדר, כיוון שרִמוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִיפָּתוֹ זָרַק – באותו רגע אמר הקב"ה: אני מקיים פסק זה של העולם הזה ואומר דברי תורה משם רבי מאיר.
וכל זה כי הקב"ה מצפה לחידושים שאומרים כאן בארץ, ואין לו שמחה אלא רק בלימוד התורה, באסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ובכל מוצאי שבת אליהו הנביא עולה לפני הקב"ה ואומר לו את כל החידושים אשר נלמדו בשבת.

מנהגי אבילות - מי"ז בתמוז
א. כיון שבשבעה עשר בתמוז התחילו צרות החורבן, לכן נוהגין קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב. ובימים אלו במיוחד ראוי לכל ירא שמים לעשות "תיקון חצות" לאחר חצות היום. \עד השקיעה\. ואומרים "תיקון רחל" בלבד. \עיין כה"ח תקנא ס"ק רכא, רכב\.
ואין צריך לומר שטוב לעשות תיקון חצות \תיקון רחל ולאה\ בחצות לילה.
ב. אין אומרים "תיקון חצות" של יום בימי שישי, ראש חודש אב, ותשעה באב. אמנם אחר חצות לילה אומרם "תיקון חצות". \עין בא"ח
ה. תזמורת - תזמורת המנגנת בשמחות וכדו' לא יכולה לנגן בבית יהודים כיוון שאלו ימי אבלות, אמנם אם אין להם במה להתפרנס יכולים לנגן לנכרים רק לצורך הפרנסה ורק עד ר"ח, אבל מר"ח עד אחר התענית אסור, ויום י"ז בתמוז עצמו ג"כ אסור וכן עשרה בטבת. \עיין בא"ח
ו. אין עושין ריקודים אפילו בלי ליווי של תזמורת בשלושת השבועות עד עשרה באב בצהרים. \ויש אומרים עד הערב\ ואין שומעים כלי נגינה בין מזמר ובין מהקלטה. \עיין כה"ח תקנא ס"ק טל\. אולם מותר לשיר בפה בסעודת מצווה, כגון: בר מצווה, מילה, פדיון וסיום מסכת מותר, אך לא בכלי.
ז. מותר לשמוע שירה בפה בשבת ומוצאי שבת וביום שישי אחר חצות היום.
ח. גננת הנצרכת להשמיע לילדים שירים על מנת להעסיקם ולהשתלט עליהם יכולה להקל להשמיע שירים עד ר"ח, וראוי שתשמיע שירים מענין הזמן והצפיה לגאולה.
ט. השומע חדשות ובין קטעי החדשות ישנם קטעי נגינה, לא צריך לכבות את הרדיו מעיקר הדין אלא אם כן הם שירי פריצות שאז חובה לכבות בכל זמן. והמחמיר לכבות בין קטע לקטע שלא לשמוע נגינה - תבוא עליו ברכה.
י. הוא הדין לזה המתקשר בטלפון ושומע מנגינה בשעת ההמתנה שיכול לשומעה כיון שאינה לתענוג אלא להנעים את המתנתו.
יב. לא יכו - את התלמידים או הבנים בימים אלו, אפילו לא מכה קלה. וכן יש להתרחק מכל דבר אפילו שהוא ספק סכנה. \עיין שו"ע שם
יג. בימים אלו צריך להזהר מכל מיני סכנות וספק סכנות כגון: זהירות בדרכים, שלא לילך יחידי משעה ד' עד שעה ט' וכן שלא לילך אז בין חמה לצל. \דבר זה אפשרי רק להולכי רגל, אך הנוסע ברכב אי אפשר לו להבחין ואין לחוש\ לא ישים כסף בפיו, ישטוף היטב את הפירות שאוכל, לא יאכל אוכל שהיה תחת המיטה, אדם שקם באמצע הלילה בחושך לא ישתה משקה מגולה שמא נכנס בו חרק וכד', יזהר במצות מעקה ותולדותיו, ובכל מיני דברים אחרים כגון רחיצה בחוף ללא מציל וכד', ובפרט יפקח עיניו על שלום הילדים הקטנים.
יד. ברכת "שהחיינו" - נהגו לא לאכול או ללבוש דבר חדש שמברכים עליו "שהחיינו" כל שלושת השבועות. וספרדים נהגו שלא לברך "שהחיינו" אפילו בשבת. ואשכנזים מברכים "שהחיינו" בשבת. \עיין שו"ע שם סע' יז. כה"ח שם ס"ק רד, רה. מ"ב שם ס"ק צח, צט\.
טו. אם שכח וברך על פרי חדש "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה", יש אומרים שיברך עליו "שהחיינו" ויש אומרים שלא יברך - וכן נוהגים. \עיין שו"ע שם סע' יז. כה"ח שם ס"ק רד, ריד. מ"ב שם ס"ק צח\.
טז. אדם שקיבל מחבירו חפץ במתנה, הטוב ביותר הוא שיכוין לא לקנותו עד לאחר תשעה באב וכך לכו"ע לא יצטרך לברך עליו "שהחיינו" ומכל מקום נכון שלא להשתמש בו עד לאחר תשעה באב שאם ישתמש בלא "שהחיינו" נמצא שביטל ברכה זו.
יז. מעוברת המתאווה לפרי חדש, וכן חולה שצריך לכך - יאכלו ויברכו "שהחיינו". \עיין כה"ח שם ס"ק ריא\.
יח. אדם שתאב מאוד לפרי ואי אפשר לו לשומרו עד לאחר תשעה באב, שאם ישמרנו יתקלקל - יברך עליו "שהחיינו".
יט. ב"ברית מילה" או "פדיון הבן" המתקיימים בימים אלו - יברך אבי הבן "שהחיינו" בכדי שלא יפסיד את המצווה. \שו"ע שם סע' יז\.
כ. תספורת - מנהג האר"י לא להסתפר מי"ז בתמוז, וכן נהגו האשכנזים. והעושה כן תבוא עליו ברכה. ולדעת השו"ע האיסור הוא רק משבוע שחל בו תשעה באב. ובישיבות שלומדים יחד ספרדים ואשכנזים טוב שגם הספרדים לא יתגלחו שלא להראות הבדל בין התלמידים.
כג. טיול ובריכה - טוב להמנע מללכת לבריכה בזמן זה מפני הסכנה, אומנם בקיטנה וכדו' שצריך להעסיק את הילדים שלא יסתובבו ברחובות, מותר ובתנאי שיגבירו את הזהירות ויכפילו וישלשו את מספר המצילים.
כד. לא יוצאים בימים אלו לטיול של תענוג, אומנם אם זהו הזמן היחידי שיכול לצאת עם ילדיו או שיוצא לשם רפואה, יכול ללכת עד ר"ח אב, אך מר"ח אב עד י' באב לא ילך כלל לבריכה ולטיול.

על התורה – ספר באור פניך
הרב היה מבאר את הנאמר בגמרא: "אמר ליה רב לרבי חייא, נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גבריהו בי רבנן ונטרי לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" שאל הרב, וכי חסרות לנשים זכויות ומצוות, שיזכו בהן לחיי העולם הבא, וצריכות הן לכך את התורה של הבעל והבנים? וביאר הרב, שיש הבדל בין כל המצוות, שנקראות "נר", ללימוד התורה, שנקרא "אור", כהבדל בין נר לבין השמש: "כי נר מצוה ותורה אור". על זה הגמרא שאלה: במה זוכות הנשים? כיצד הן זוכות במעלה הגדולה של לימוד תורה?! והשיבה: בעבור עמלן עם הבעל והילדים, שיעסקו בתורה. מי ימלל ויפאר, כמה טרחה ויגעה במסירות רבה אמו של הרב, בעמל ובשקידת התורה של בעלה ה"כרם שלמה", ושל בנה, מורנו ורבנו, ואחיו, שעמלו בתורה ברציפות ובשקידה יומם ולילה, שנים על גבי שנים, בעניות ובחוסר כל, והמיתו עצמם באוהלה של תורה. הכול בזכות דאגתה ומסירותה.

ועל העבודה
סיפר הרב, שהייתה דירה שאף אחד לא רצה לשכור, מחמת הרעש מבית הכנסת הסמוך, ואמו בזקנותה רצתה דווקא את הדירה הזאת, כדי שאם לא יעמוד לה כוחה ללכת לבית הכנסת, תוכל לשמוע ממיטתה קדיש וקדושה.

ועל גמילות חסדים
עשיית חסד של אמת, ירושה לרב מאמו. סיפר הרב, שקנתה לעצמה תכריכים, ולרגל המאורע עשתה לבניה מסיבה שבה חילקה להם סוכריות. ביום שישי אחד, לאחר זמן, נפטרה איזו אשה, ועל מנת לאפשר את הקבורה בו ביום, נתנה אמו של הרב את התכריכים שקנתה לעצמה, כדי שיקברו בהם את אותה אשה. הרב היה משבח בזה את מעלתה, שכן תכריכים הם דבר שאדם נקשר אליו בקשר אישי עמוק, והיא נתנה את שלה לרעותה.

ובטרם תצא מרחם הקדשתיך
כשנפגש עמה חכם סלמאן אליהו, הבטיח לה, בין השאר, שאם תינשא לו, שניים מבניהם יהיו תלמידי חכמים גדולים. ברבות הימים אכן נתקיימה הבטחתו, והם מו"ר הרב זצ"ל ואחיו רבי נעים שיחיה.

כבד את אביך ואת אמך
שמחה גדולה הייתה לרבנית מזל ע"ה כשראתה את בנה גדול בתורה ומכהן כדיין בישראל. הרב, בכבדו את אמו, כשהיה מגיע ביום חמישי מבית הדין בבאר-שבע לירושלים, היה פונה קודם לכל לבית אמו לבקרה ושוטף את הרצפות בביתה לכבוד שבת קודש! הרב לא ויתר על כך, למרות כל הפצרותיה – דיין בישראל שוטף רצפות בבית אמו לכבודה ולכבוד שבת קודש.

והסירותי מחלה מקרבך
סיפר רבי שמעון שיחיה, אחי הרב, כי נכדתה של רופאת המשפחה של הרב נעים חלתה ואושפזה בבית החולים במצב אנוש. הרופאים אמרו שכנראה תוך שלושה ימים תתבקש הילדה לבית עולמה ח"ו. הסבתא הרופאה, בהבינה את חומרת המצב, באה לביתו של הרב והתחננה על נפש הנכדה. הרב אמר לה שלא תדאג, שישנו את שמה ל"נועה" (שהבטן תנוע לכיוון הבריא. היה זה בפרשת בנות צלפחד), שיעשו פדיון נפש ושיקראו תהילים ובעזרת ה' תקום ותבריא! כך היה, ואחרי שלושה ימים השתחררה לביתה בריאה ושלמה .