בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • סירוב פקודה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

ארץ הקודש

שאלות ותשובות בנושא העקירה - ג'

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

10 דק' קריאה
39. האם אין אנו סוגרים את הדלת בפני טובי בנינו להתקדם בדרגות הפיקוד השונות? הרי כך חינכו אותנו לתרום למדינה?
גם הדאגה שמא הנוער שלנו לא יוכל לטפס בדרגות הצבא ולא יוכל להשפיע ובגלל זה להתיר איסור בבחינת 'עת לעשות לד'' איננה צודקת. גם מבחינה מעשית הנוער שלנו יכול לתרום למדינה בדרכים רבות בשוק החופשי ובזאת להשפיע על דמותה של המדינה כי בעל המאה הוא בעל הדעה. ואם ילכו בני הנוער הדתי לכיוון הכלכלי לשם שמים – תרומתם לדמות המדינה תהיה לא פחות גדולה מהתרומה בצבא. אין אנו צריכים להידחף למקומות שלא מקבלים אותנו כמו שאנחנו. אם ראשי הצבא אינם מעוניינים בהתקדמות של הקצינים הדתיים והם מעוניינים רק להשתמש בהם כקצינים זוטרים – אין אנו חייבים להתאמץ לתרום דוקא בתחום הצבאי.

40. הסירוב נובע מרוממות הדמוקרטיה או ממצות התורה?
אכן הקריאה לסירוב פקודה לעקירת הישובים בחבל קטיף אינה נובעת רק מהזכות הדמוקרטית לסרב לעשות דבר המנוגד לאמונתנו. אלא הקריאה לסירוב פקודה היא מחויבת מצד התורה. פקודת העקירה מנוגדת לתורה ואסורה בתכלית האיסור, ועל פי התורה כל החלטת ממשלה המנוגדת לתורה אין לה משמעות וערך הלכתי וכאילו לא נעשתה והיא בטלה ומבוטלת, "אי עביד לא מהני". כך קבע מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל. וכמו שאסור לחלל שבת ולאכול מאכלות אסורות כן אסור לעקור ישובים. הפלפול שכאילו המצוה ליישב את ארץ-ישראל היא מצוה על הציבור ואם הממשלה אינה רוצה אין מצוה על היחיד, זהו פלפול שגוי מעיקרא. ההלכה אוסרת גם על הפרט למכור ביתו לנכרי, וגם הכלל אינו יכול להחליט למסור חלקים מארץ-ישראל ולהפקיע עצמו מחיוב התורה.

את ההלכה הזו הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה שאין לממשלה כח להחליט על ויתורים, ואם תעשה זאת אין לזה משמעות הלכתית ומעשית. ואחריו קבעו כך הגאון הרב אברהם שפירא שליט"א ותלמידיו הגדולים, ואין תלמיד חכם בעל שיעור קומה מתלמידי "מרכז הרב" שדעתו שונה. "'צדק צדק תרדוף' - הלך אחר בין דין יפה". יש להעדיף פסק הרב הגדול לעומת הקטן ממנו בהרבה. עצם הפרסום, של דעה מנוגדת להגאון הרב אברהם שפירא שליט"א ושאר הרבנים, מעורר תמיהה.
כאמור הקריאה לסירוב פקודה אינה תכסיס פוליטי כדי לעכב ולמנוע את גזירת העקירה. אלא זו קריאה להיות נאמן לתורה וגם אם ח"ו לא נצליח למנוע את העקירה, יש להשתדל שירבו המסרבים לעבור על איסור תורה כה חמור.

41. אם הקרע מהסירוב לא יהיה בצבא, מה ימנע אותו מלקרוע את העם? ומה על אחדות האומה?
יש כאלה שחוששים שסירוב של חיילים דתיים רבים יביא לקרע בינינו לבין שאר חלקי הציבור. לא הסירוב יביא לקרע. הוא רק יגלה את עומק הפער בין חלקי הציבור וטוב שהדבר יתגלה ולא יטושטש, כי רק בהכרה של הבעיה אפשר להגיע לפתרונה. הניסיון לעקור ישובים יהודיים הוא שעושה את הקרע והפתרון אינו בזה שאנו נשמור את הכאב בתוכנו ונסתיר את דעתנו, אלא בזה שנבהיר בקול רם את דעתנו בטבעיות ובחופשיות וכך נשב לברר בין חלקי הציבור את הדרך איך להתמודד עם הפער הגדול הקיים בינינו.
אין צורך להדגיש את החשיבות שאנו רואים באחדות בעם ישראל. אין צורך להסביר כמה אהבת כל עם ישראל טבועה בנו. דוקא מתוך אהבה זו "את אשר יאהב יוכיח". עלינו לעמוד ולבטא במלוא הבהירות את החומרה של המחשבה לעקור ישובים בארץ-ישראל ואת האיסור החמור שיש בדבר ואת הנזק הנורא שיכול להיות ממחשבת פיגול זו. ד' ישמרנו מצרה זו וממנה ניוושע.

42. לאיזו מלחמה התכוון הרב כשאמר - "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה"?
כאשר הרב נשאל האם הוא מתכוון למלחמת אחים, הוא אמר שאינו נכנס לטרמינולוגיה, אבל על יהודה ושומרון תהיה מלחמה. לאיזו מלחמה התכוון? הרב דיבר במישור העקרוני הרעיוני האידיאי. וכאשר הוא נשאל האם כשאמר שתהיה מלחמה התכוון למלחמת אחים, הוא לא רצה לתת פרוש לדבריו. אולם לענ"ד, מתוך הכרת דרכו הכללית של הרב, נראה לי שהוא לא התכוון לומר שעל יהודה ושומרון תהיה ממש מלחמה בתוכנו שיש בה שפיכות דמים ח"ו, וכאשר הוא אמר שעל יהודה ושומרון צריך למסור את הנפש והדין הוא ייהרג ואל יעבור, אין הכוונה לשפוך דם. אבל הוא כן התכוון שאסור בשום פנים ואופן לסייע לנסיגה ולטול בה חלק. וכל פקודה להיסוג או לפנות ישובים היא פקודה בלתי חוקית בעליל, בהיותה מנוגדת לתורה, למוסר ולצדק ואסור לקיים אותה. וצריך להיאבק בכל הדרכים הציבוריות עד להכרזת מרי אזרחי לא אלים. את כל זה נראה לע"ד, שאפשר כן להסיק למעשה, מעקרונותיו של רבנו.

43. דרך זו מהווה סכנה לקיומו של צה"ל, סכנה לקיומו של המשטר התקין בישראל שהוא בבת עינינו?!
לא כן, יש להבחין הבחנה ברורה בין פקודה להגן על ישראל ועל ארץ-ישראל, ובין פקודה הפוכה להפקיר את ארץ-ישראל ואת הישובים. וכל אחד מבין את ההבדל. על פקודה בלתי חוקית בעליל לא רק שרשאים לעבור, אלא חייבים לעבור. סירוב פקודה, כאשר זו מנוגדת לתורה, לערכים, למצפון וליושר, שומר שהצבא לא יסתאב, ולא ייהפך למסגרת בעלת משמעת עיוורת, חסרת תוכן וערכים. המשמעת שומרת על המסגרת, ועמידה על ערכים שומרת על התוכן; המשמעת שומרת על הגוף, ועמידה על ערכים שומרת על הנשמה, ואי אפשר בלי שניהם. אדרבא, מי שארץ-ישראל יקרה לו ועל כן יסרב לסייע לנסיגה ויאבק נגדה, הוא חייל נאמן לרוחו האמיתית של צה"ל ושל עם ישראל, הוא חייל בעל מוטיבציה יהודית ציונית שורשית, וחיילים כאלה הם חוט השדרה של העם ושל הצבא.

44. אין בכך זלזול כלפי אושיות המדינה?
היחס למדינה כמדינה בעלת משמעות דתית מחייב כבוד אליה ומחייב כבוד לנבחריה ולראשיה, שהם מייצגים את המדינה וכבודם כבוד המדינה. ולכן בכל ליל יום העצמאות היה הרב רוקד עם הישיבה עד לביתו של נשיא המדינה. כך היה נוהג שנים רבות עד לשחרור הר הבית והכותל. ואם כן, הכיצד יתכן שיצאו מפיו ביטויים כה חריפים נגד הממשלה, גם אם היא שוגה באיזה דבר? הרי פגיעה בממשלה היא פגיעה במדינה והיא פגיעה בכבוד ישראל והיא פגיעה בכבוד שמים!? אכן כל עוד שגיאותיה של הממשלה היו במישור הפרטי, היו ההערות והביקורת בדרך של כבוד ואיפוק מצד שמירת כבוד המדינה. אבל כאשר הממשלה נכשלת בשורש ענינה, כאשר בעצם דרך הקמתה של הממשלה יש חילול ד', בזה חל הכלל, שבמקום שיש חילול ד' אין חולקים כבוד לממשלה. במקום שכבוד שמים עומד מול כבוד הממשלה, כבוד שמים עדיף. במקום שכבוד הממשלה מביא לכבוד שמים יש לכבד את הממשלה. מדינה לחוד וממשלה לחוד, המדינה קודש, המדינה קידוש ד', אבל הממשלה נמדדת לפי מעשיה, חבריה הם שלוחי צבור ולתיקוני נשלחו ולא לעיוותי.

45. אומרים לנו שאנו מיעוט. איך נצא נגד הרוב?
הרב צבי יהודה ידע שדעותיו ועמדותיו הנחרצות בענין שלמות הארץ, לפי שעה הם נחלת מעטים בלבד, והרוב הגדול אינו מבין אותם ואינו מסכים להם ולדעת הרוב יש מקום לאיזו פשרה מסוימת עבור שלו'. אבל הרב לא התאים את עצמו לדעת הרוב אלא עמד בראש המחנה. הרב האמין שבעומק הנפש של ישראל קיימת האמונה בגאולת ישראל, אלא שהיא מכוסה וצריך לגלות אותה. הוא האמין שהעם מלא כוחות נסתרים, המחכים לכח שיעורר אותם, וילבה את האש הפנימית הגנוזה בו. החולשה הקיימת בחלקים רבים של עם ישראל, ההסכמה לוותר על חלקים מארץ-ישראל למען השלו', נראו בעיניו כחולשה חולפת, כאיזו רוח שטות, שטחית, שאין להיכנע לה. הוא האמין שניתן להתגבר ולחזור לבריאות האיתנה של האומה, לשאיפות הגדולות של כל הדורות, ואסור להיחלש דוקא עתה, כשאנו קרובים להתגשמותן. ככל שתִרבה ההסברה, וככל שנמשיך ללחום על אמיתת דרכינו, יִרבו המצטרפים למחנה האמונה. בתחילה יעמדו יחידים במערכה, חלוצים, ראשונים, ההולכים לפני המחנה, ההולכים לבדם נגד הזרם, אבל כאשר הם כובשים את הדרך, באים הרבים בעקבותיהם. הרוב בציבור בהווה אינו מבין ואינו מסכים, אבל כל דורות העבר הם הרוב, והם נותנים לנו את הכח ואת הזכות והסמכות לתבוע את שלמות ארצנו.

הרב חזר על עמדותיו שוב ושוב כל השנים. דבריו נבעו מעומק דעתו והכרתו, ונאמרו בישוב הדעת ובנחישות, - לא מתוך התפרצות חולפת. גם על הקריאה החריפה ביותר, שעל יהודה ושומרון תהיה מלחמה, העם ילחם בממשלה, ושהוא יהיה בצד העם, - גם על ביטוי חריף זה חזר פעמים הרבה. וכל זה מתוך הכרתו כי יש להכין את הציבור לימי הכרעה קשים ולהיות מוכנים ואיתנים למנוע בכל דרך אפשרות של נסיגה ח"ו מאיזה חלק מארץ-ישראל, ולמנוע כל נדנוד וחולשה במאבק על שלמות הארץ.

46. דרך הסירוב מחלישה אותי ביחסי אל המדינה. האם זה שווה את זה?
כל דברי הרב נבעו מעומק אמונה, שכל המעצורים והמכשולים העומדים בדרכה של הגאולה, לא יוכלו לעצרה, ומהלכי הגאולה, ימשכו ויתגברו. כך דרכה של גאולה, שעומדים מכשולים עליה, והמאבק במכשולים מעמיק את דרך הגאולה ומגדל אותה. על כן גם אם נפגשים במעצורים גדולים, קשים ומכאיבים, אמונתנו איננה נחלשת. אנו שמים מבטחינו בד' אלקינו אשר דיבר טוב על ישראל ובטוחים שנתגבר על הכל. ומתוך עומק אמונה ובטחון, הננו מסתערים על הקשיים לבטלם ולהסירם.
תלמידי הרב ההולכים בדרכו, האוהבים את עמם אהבה ללא גבול, הנושאים בעול עם הצבור, השותפים בנשיאה בעול המדינה בכל דבר, האוהבים את המדינה ורואים בה, בעצם קיומה, קידוש ד', הפודה את עמו ואת ארצו, - עליהם להמשיך את דרכו של רבנו להדריך ולחנך להכרת ערכה האלקי של המדינה, לשמור על כבודה שהוא כבוד שמים, ולהיאבק בכל העוצמה נגד פגיעה בה, בין שזו תהיה מבחוץ ובין שזו תהיה מבפנים. וגם אם הממשלה בעצמה פוגעת במהותה של המדינה, גם בה יש להיאבק. הממשלה בשביל העם ולא העם בשביל הממשלה.

47. איך עלינו להתמודד עם גזירת העקירה של יישובי גוש קטיף וצפון השומרון?
יש בקיום גזירה זו איסורי תורה חמורים. יש כאן איסור "לא תחונם" – לא תתן להם חנייה בארץ. איסור "לא ישבו בארצך" וביטול מצות עשה "וירשתם אותה וישבתם בה" – מצוה ששקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פ).
מלבד זאת, יש בגזירה זו סכנת נפשות שכן כל ויתור לאויבים מחזק אותם והם ישתמשו בו לפגוע בנו.
על גזירה כזו אמר מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל שצריך למסור את הנפש כמו בכל כפיה לעבור על המצוות. וגם אם הממשלה והכנסת החליטו על העקירה, אין ממשות להחלטה שהיא נגד התורה והאיסור בעינו עומד וצריך למסור את הנפש ולא לבצע או לסייע לדבר עבירה. כך הדין על כל אזרח, חייל ושוטר.

אמנם אין להסתפק בסירוב למלא פקודה, אלא יש לעכב ולמנוע את מילוייה.
עבירה שנעשית על-ידי רבים – יש בזה חילול ד' בפרהסיה וכשהיא נעשית כביכול על-ידי ממשלת ישראל, זהו איסור נורא, ואמרו חכמים: "אין מקיפין בחילול ד'" ובחילול ד' "אחד שוגג ואחד מזיד" ואין כפרה למחללי שם שמים, לא בתשובה, לא ביום-הכיפורים ולא בייסורים, אלא העוון תלוי עליהם תמיד כל חייהם.

48. אנו מאמינים שהכל בידי שמים. לפי זה, גם גזירה זו היא מן השמים, ומדוע איננו מקבלים את גזירת שמים?
נכון, הגזירה משמים והיא דומה לכל הגזירות שגזרו על ישראל במשך הדורות לבטל את התורה והמצוות. כמו שבכל הגזירות שגזרו עלינו לחלל שבת, היינו מחויבים למסור את הנפש ולא לעבור, כן בגזירה הזו. אלא שכאן אין מאיימים עלינו בעונש מוות, אלא באיבוד פרנסה או מאסר. על-כן החיוב כאן לא לעבור על האיסור הרבה יותר גדול.

49. מכיון שהכל בידי שמים, גם הגזירות לבטל מצוות בדורות קודמים וגם הגזירות הנוכחיות, מדוע רבש"ע גוזר על ישראל שלא יקיימו מצוותיו? אולי הגזירה הזו באה ללמדנו שטעינו בדרכנו, שהתקדמנו יותר מדי מהר בדרך גאולתנו ועלינו לחזור חזרה, ומקודם להרבות בזכויות: בתשובה, ובמעשים טובים ולהיות ראויים לגאולה, ואחר-כך נזכה לגאולה?
הקב"ה מעמיד את ישראל בניסיון כדי שיגלו את דבקותם בו ואת מסירות נפשם, ואף אמנם שהניסיון קשה ויש להניח שרבים לא יעמדו בו אלא מעטים, אף-על-פי-כן בשביל אותם המעטים שיעמדו בניסיון עושה הקב"ה את הניסיון. אלה המעטים מעצימים את כוחה של האומה ואת דבקותה ברבש"ע, כי אותם שלא יעמדו בניסיון הם לא נכשלים מרצון אלא מאונס. ולעומתם, העומדים בניסיון מרוממים את האומה למדרגה חדשה.
בדורם של הרוגי המלכות בודאי היו כאלה שלא עמדו בניסיון, אולי רבים מאד, אך אין אנו יודעים עליהם דבר. את מי אנו זוכרים? מי הותיר את רישומו על הדורות? רבי עקיבא וחבריו אשר מסרו נפשם!

חז"ל במסכת סנהדרין לימדו אותנו שכך סדרה של גאולה, שיש בה קשיים ומעצורים. הגאון מווילנא שדבריו הובאו בספר "קול התור" אמר שכך תהיה הגאולה: ישועה מתוך צרה, ושאם נפגש בקשיים – אל ניסוג, אלא נדע שכך היא הגאולה ועלינו להמשיך בדרכנו ולהתגבר על כל המעצורים.
ואכן, כאשר אנו מסתכלים במבט ארוך על עשרות השנים האחרונות, רואים אנו שאמנם מפעם לפעם נערמים קשיים, אבל מכל קושי אנו יוצאים מחוזקים יותר, וככל שאנו מתחזקים יותר, גם האתגרים המוטלים עלינו גדולים יותר. אפשר לומר שאם אנו רואים שהקב"ה מעמיד אותנו בקשיים גדולים כל-כך, זה סימן שהגענו לחוזק כזה שאנו יכולים לעמוד גם בקשיים גדולים שכאלה.

מכאן גם תשובה לאלו שאומרים שהשנה הם לא יחגגו את יום העצמאות. יום העצמאות הוא יום הודאה לרבש"ע על ששחרר אותנו מעול הגויים, שחרר חלקים מארצנו משלטון גויים והציל אותנו במלחמה שהכריזו עלינו כל ארצות ערב. על הטובה הזאת עלינו להמשיך ולהודות תמיד.
אנו מודים לרבש"ע שהוציאנו ממצרים, אף שבינתיים היינו בגלויות ארוכות וקשות, מכיון שעצם היציאה ממצרים הפכה אותנו לעם בן-חורין: יצאנו לחרות עולם וכל שעבוד וגלות שבאו אחר-כך, למרות אריכות הגלות וריבוי הצרות, הכל זמני וחולף. אנחנו בני חורין, עם ד'.
כך בדיוק יש להודות לד' על הקמת המדינה. כל הירידות מאז הן חולפות, עוברות. בהקמת המדינה נקבעה מציאות חדשה שאנו בדרך לגאולה השלמה ובדרך לחזרה לארצנו, לתורתנו, ומהלך זה קבוע ומוחלט ואינו בר-שינוי.

50. איך עלינו לנהל את המאבק נגד העקירה?
עלינו לנהל את המאבק נגד עקירת היישובים באופן נכון. מחד, בנחישות ובגבורה למנוע את העקירה בדרכים האמורות לעיל. מאידך, עלינו לזכור שהמאבק הוא נגד אחים. עלינו להיזהר מלגרום להם תחושה של שנאה כלפינו שתקל עליהם את המלאכה. עלינו לומר לשוטרים ולמשפחותיהם: אל תעשו מעשה אכזרי לפנות ולעקור אנשים נשים וטף מבתיהם. אל תכתימו את נפשותיכם במעשה מרושע שכזה. עדיף להיאסר ולא להיות רשע אפילו שעה אחת. רוב עם ישראל אינו רוצה את זה. רוב הצבא ורוב המשטרה אינם רוצים את המעשה הרע והמזיק הזה. למה תהיו אתם הרעים והחוטאים?!

המאבק נגד העקירה, עם כל חריפותו, אינו מחליש את ההכרה בסגולה הישראלית הנמצאת בכל אחד מישראל. מצוה לשנוא את החוטאים מצד החטאים שעושים. מאידך, לאהוב את הצד הטוב המכוסה, הנשמה הפנימית. כאשר משה רבנו ירד מהר סיני וראה את העגל והמחולות, הוא קרא: מי לד' אלי?! להלחם נגד עובדי העגל. ובאותה שעה פנה אל הקב"ה בתפילה ובלימוד זכות על ישראל כדברי המדרש. נהיה תקיפים בפועל למנוע את העקירה ועם זאת נפנה לשמים ללמד זכות על ישראל ונאמר: האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?! משה אוהב ישראל הגדול שמסר נפשו על ישראל עמד בתוקף נגד עובדי עבודה-זרה.
יש אומרים שעם אחים צריך להיאבק בהסברה באהבה, אבל מה עושים כאשר בן אחד פוגע באבא, האם הבן השני צריך להבליג כי זה אחיו או למנוע אותו מלפגוע באבא?!

51. אם כל מה שקורה הוא לטובה ומכל צרה צומחת ישועה, למה אנו מצטערים כשבאה צרה, עלינו לשמוח שתבוא מזה ישועה!?
הצרה מכאיבה. כמו כאשר אדם מקבל טיפול רפואי מכאיב והוא צורח מכאב, אין לשאול למה הוא צועק, הרי הטיפול מרפא. כך גם בצרה רוחנית, מצטערים כי היא מכאיבה אף-על-פי שהיא לטובה. כאשר מדברים על עקירת יישובים בארץ-ישראל מתחלל כבוד שמים וזה מכאיב אף-על-פי שאנו בטוחים שהכל יתגלגל לטובה. יתר על כן, כאשר הצרה רוחנית, היא באה על-מנת שנילחם בה ונתמודד עמה וכך תצמח הישועה מהצרה, ואם לא נכאב ולא נעשה לביטולה היא לא תיהפך לטובה.

52. למה אנו סובלים יותר מאחרים, אף-על-פי שאנחנו כל-כך מתאמצים למען עם ישראל, תורת ישראל וארץ-ישראל?
בזוהר פרשת פנחס (דף קמג ואיך) מובא שישראל באומות הם הלב שבאיברים, כך הצדיקים בישראל הם הלב שבתוך האומה, הלב שבלב. וגורלם הוא כשל הלב. הם סובלים את הייסורים בשביל הכלל כולו, והם גם הבריאים שבאומה בעומק הרוחני שלהם, בעושר הרוחני שלהם.
אל ייפלא שהציבור שלנו הנאמן לתורה, הנאמן לארץ ד', הנאמן לעם ד', הוא מתייסר יותר מאחרים. זה גורלו של הלב, וכדברי הנביא ישעיה (נג) המתאר את עם ישראל ואת המשיח שהוא "נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי", ולפתע מתגלה: "אכן, חוליינו הוא נשא ומכאובינו סְבָלָם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלקים ומעונה. והוא מחֹלָל מפשענו מדוכא מעוונותינו".

אמנם הסבל שעם ישראל סבל בעבור כל העמים, נבע גם מהיותו מושפע מהם ועל-כן עליו האחריות. גם הצדיקים, שהם הלב בישראל, הסבל שלהם בעבור הכלל כי גם הם מושפעים ממנו. גם הם אינם שלמים לגמרי ואילו היו שלמים, לא היו סובלים כלל ולא עוד אלא שאז השפעתם על אחרים היתה עצומה. אם כן, אל ייפלא מדוע אנחנו צריכים לעבור את כור הייסורים הזה. זה גורלם של הצדיקם.
תוקפים אותנו דוקא בדברים שאנו מצוינים בהם. אנחנו יותר אידיאליסטיים יותר מתנדבים, יותר נאמנים לצבא ולמדינה ומאשימים אותנו בחוסר נאמנות? אכן כך טבע העולם, להאשים את ישראל דוקא בדברים שעם ישראל מצויין בהם. מאשימים אותנו שאנו בלתי מוסריים, בעוד אין עם מוסרי כעם ישראל. מאשימים אותנו בפגיעה בחפים מפשע בעוד שאין עם שנלחם בצורה כה זהירה. כך גם ביחס לציבור שלנו.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il