בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ואתחנן
לחץ להקדשת שיעור זה

ואתחנן נחמו התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אב תשע"ח
9 דק' קריאה
תפילה – רק לרצון ה'
אמרו חכמינו ז"ל, כי 515 תפילות התפלל משה לפני הקב"ה, כמניין "וָאֶתְחַנַּן", כדי שיזכה להיכנס לארץ (דברים רבה יא י). מסביר גאון עוזנו ותפארתנו, רבנו יוסף חיים, בספרו "בן איש חי – דרשות", כי חכמינו נדרשו לפרש את הפסוק הזה על דרך הגימטרייה, כיוון ש- 515 הוא גם הערך המספרי של המילה "תְּפִלָּה". ללמדנו, שעל-מנת לזכות להיכנס לארץ, מיצה משה רבנו כמעט את כל כוחה של התפילה.
מי ידע טוב יותר ממשה רבנו כוחה של תפילה מהי? הרי באמצעותה ביטל כמה וכמה גזרות שנגזרו על ישראל במדבר. ומי ידע טוב יותר ממשה רבנו את ערכה וחשיבותה של ארץ-ישראל, שכדי לעלות אליה צריך להרבות כל כך הרבה תפילות?
על-פי הדרך שבה החלו חז"ל, המשיך אף הבן איש חי ופירש את הפסוק הזה על דרך הגימטרייה וכתב, כי "וָאֶתְחַנַּן" (שכאמור מספרו 515), הוא גם ההפרש בין "ישראל" (שמספרו 541) לשם "הוי"ה" (שמספרו 26). וכך נכון הוא גם לגבי המילה "שירה" (שמספרה 515) הרומזת לתורה, כפי שנאמר: "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". משמעות המספרים הללו מראה לנו, כי גם התורה וגם התפילה הן החוט המקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה. אם אנו רוצים להיקשר לקב"ה, יש לנו שתי דרכי התקשרות – תורה ותפילה. ועד מתן תורה, היה זה משה שקישר בינינו לבין הקב"ה, כמו שאמר משה לעם ישראל לפני מתן תורה: "אָנכִֹי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא" (דברים ה).
עוד ניתן ללמוד על כוחה של התפילה מהמעשה המובא בגמרא (ברכות י.) על ישעיהו הנביא שאמר לחזקיהו המלך: "כבר נגזרה עליך גזרה". השיב חזקיהו לישעיה ואמר: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקֻבלני מבית אבי אבא, אפִלו חרב חדה מֻנחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". ללמדנו, שכוח התפילה כה גדול, אפילו כנגד נבואה מפורשת שנאמרה לישעיה הנביא.
חכמינו ז"ל אף אמרו, כי יכול אדם להשתמש בכוח פיו כנגד רצון ה'. "חוצפה" – אפילו כלפי שמים – מועילה (סנהדרין קה.). אבל משה רבנו היה עבד נאמן. כמי שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, הוא עשה את רצונו כרצון בוראו, ולא התפלל מעבר לרצון ה'. וכך, בשעה שאמר לו הקב"ה: "רב לךְ אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" – השתתק משה, למרות שידע שאם יתפלל עוד תפילה אחת זו תהיה חוצפה אבל תפילתו, תיענה.
אנו יכולים לראות, כי הענווה וההתבטלות לרצון ה', הן הבסיס לתפילה, והן משאירות רושם אף על צאצאי האוחז בהן. שכן הקב"ה העדיף לשמוע לתפילת יצחק, בנו של אברהם אבינו שהגדיר עצמו כעפר ואפר, אל מול תפילתה של רבקה, שהייתה אומנם בעלת תשובה, אך זכות אבות להיתלות בה – לא הייתה לה (ועיין גמרא ברכות י:).
יש לנו ביד כלי רוחני שיכול להשפיע על כל דבר בעולם. רבים הם השואלים בדורנו: מה ניתן לעשות כדי להתקדם בתהליך הגאולה, כדי לעשות את רצון ה'? והתשובה היא, שבאמת אילו היינו מנצלים את כוח התפילה שנתן ה' בידינו, היינו נמצאים במקום אחר. גם כשחלילה הדברים לא מסתדרים כפי שאנחנו מבינים שצריך להיות, עלינו לקיים בעצמנו: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" ולא להרפות – עד שנגיע אל מחוז חפצנו.

כיבוד אב ואם של רבי טרפון ושל רבי ישמעאל
הגמ' אומרת באותו עניין (שם ל"א ע"ב) "רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא, דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא - גחין וסליק לה, וכל אימת דהות נחית - נחתת עלויה, אתא וקא משתבח בי מדרשא, אמרי ליה: עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?". כלומר, שאמו של רבי טרפון שהיתה זקנה, לא יכלה לעלות על מטתה שהיתה גבוהה. על כן היה גוחן מתחתיה כל אימת שרצתה לעלות או לרדת, והיה לה עם גופו כמו מדרגה שתוכל לעלות ולרדת בקלות, ועדיין אמרו לו החכמים שעדיין לא הגיע לחצי המצוה. התוס' מביאים בשם הירושלמי "יש בירושלמי פעם אחת אמיה דרבי טרפון אבדה פזמקי דידה בחצירה ויצאתה ממטתה לבקשו ושם רבי טרפון ידו תחת רגליה על הקרקע שלא תטנף רגליה והיתה דורסת על ידיו". ואפילו הכי אמרו לו שהגיע רק לחצי כבוד. עוד אומרים התוס' שם הפוך מרבי טרפון: "ועוד איתא בירושלמי דאמיה דרבי ישמעאל כל שעתא ושעתא דהוה אתי רבי ישמעאל מבי מדרשא היתה רוחצת את רגליו והיתה שותה את המים כששמע רבי ישמעאל שהיתה עושה כך היה מסרב בדבר עד שבאת לפני חכמים והיתה קובלת על רבי ישמעאל בנה שלא היה מקיים מצות כיבוד ונבהלו חכמים בדבר ושאלו לרבי ישמעאל וספר להם המעשה וצוו לו שיניחנה לעשות רצונה ובענין זה הוא כיבוד".

תשובת החכמים לאמו של רבי טרפון
הרש"ל אומר שרבי טרפון לא היה משתבח בעצמו, אלא שפעם חלה רבי טרפון ונכנסו חכמים לבקרו. אמרה להם אמו: "התפללו על בני שהוא נוהג בי כבוד", היינו כבוד גדול ומיוחד, והם החכמים ענו לה: "עדיין לא הגיע" וכו', אמרו לה שלא עשה אפילו את חצי הכבוד. ולכאורה קשה, הרי ידוע מה שאומר האר"י הקדוש שכל אדם שחולה, צריך להזכיר את המצוות שעשה ואת הזכויות שלו, וכאן לכאורה ממעטים מזכויותיו? על זה ביאר גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' שאדרבה החכמים האריכו לו ימים על ידי מה שאמרו, שכן ידוע בשם האריז"ל שאם יש מצוה שאדם עושה אותה במיוחד, בידוע שבא בגלגול לתקן את אותה המצוה. הבינו החכמים שהמצוה שרבי טרפון בא לקיים היא מצות כיבוד אב ואם שכן קיים אותה בצורה מיוחדת מאוד, ואם יאמרו שקיים את המצוה במלואה, יפטר מן העולם שכן השלים את תיקונו בעולמו; על כן אמרו לאמו שלא קיים אפילו חצי ממנה, ועל כן ראוי הוא עוד לחיות עד שיתקן את חובו כראוי, וכך היה.

כיבוד אם של רב אסי
עוד הגמ' אומרת בעניין מצות כיבוד אם (שם) "רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה. אמרה לי' בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך". כלומר שרב אסי עשה כל מה שאמו בקשה ממנו, כדי לכבדה. ומה שאמר לה שיעיין ויחפש לה שידוך מתאים, לכאורה נראה על פניו שהתכוון לדחותה שלא תצטער, שכן איפה יחפש לה בעל שירצה להתחתן אתה בגילה, מה עוד שהבן איש חי אומר שמה שהיתה זקינה זה "ביותר". ואומר הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א (בספרו 'בן יהוידע דף מ"ח ע"א ד"ה 'בעינא') שהתכוון באמת לחפש לה אדם מתאים בגילה שירצה לישאנה ויפייס אותו בממון, ולא היתה כוונתו לדחותה בשקר ח"ו. אבל כשראה שאמרה לו אמו "בעינא גברא דשפיר כותך", "הבין שלא יתכן דבר כזה שכן אדם יפה כמוהו קפצי עליה אינשי בעלי ממון ובעלי יופי, ואיך אפשר שיתרצה ליקח אשה זקנה". וכיון הרב דעתו לדעת תוס' ר"י הזקן שגם כן אומר שהבין שנטרפה עליה דעתה. על זה אומרת הגמ', "שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל אסור. לקראת אמא, מהו? א"ל איני יודע. (אתרח) פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר, א"ל חס ושלום, דלמא מירתח רתח! א"ל מאי אמר לך? אמר ליה המקום יחזירך לשלום, אמר ליה ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר אי ידעי לא נפקי". ועל המעשה הזה יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד וכדלהלן.

מצות טיפול בהורים זקנים
הרמב"ם כותב : "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם". כלומר שדעת הרמב"ם כמו בגמ' שרב אסי הלך כשראה שאמו נשתתטה. אבל הראב"ד חולק עליו וז"ל: "א"א אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו". כלומר שלא יניחם לנפשם אלא יטפל בהם כראוי.
עין בכס"מ שם על הרמב"ם וז"ל: "ומ"ש ויצוה אחרים להנהיגם כראוי עצה טובה קמשמע לן, ואין ספק שכן עשה רב אסי". ומה שהשיג הראב"ד עליו, כותב הכס"מ אם הרמב"ם היה ממציא סברא זו מדעתו אפשר שהשגת הרמב"ם קושיה, אבל מאחר והוא למד מרב אסי אין קושיה. והוסיף והביא את הר"ן שמקשה על הראב"ד הרי עשה רב אסי הלכה למעשה. וכתב "אולי הוא ז"ל (הראב"ד) סובר דדוקא למיסק לארץ ישראל, ואינו מחוור", עכ"ל. ואילו הרדב"ז שם כתב שהרעיון שלמד הרמב"ם מרב אסי הוא תיקון טוב כי על הבן יש להם געגועים ולא מתביישת ממנו ומסוגלת לבקש ממנו דברים בלתי הגיוניים, וכן הבן לא יכל להוכיח את אמו ולגעור בה ולאחרים מותר אם היא מבקשת דברים שא"א לבצעם, ועי"ש.

ספר באור פניך - הוא ישלח מלאכו לפניך הרב רפאל ברוך טולדאנו זצ"ל, ראש אב בית הדין במקנס, רבם של יוצאי מרוקו
סיפר הרב, שפעם השתתף בבאר-שבע באירוע שבו נכח חכם רפאל ברוך טולדאנו ע"ה, אשר העיד לרב שאצלם במרוקו נהגו על-פי הבן איש חי, ושרו שם ברבים את הפיוט "אשורר שירה". שאלו הרב: מאין השיר הזה? נשמע משל הקדמונים. חכם רפאל ברוך אמר לרב: כן, זה כמו הקדמונים וזה לא מהקדמונים. לאחר שיח ודברים הודה חכם רפאל ברוך לרב שהוא עצמו חיבר את הפיוט, וכך היה המעשה: חכם רפאל ברוך ישב וכתב את בתי השיר על סדר "אלפא ביתא". לקראת סיום השיר לא מצא איך להמשיך, ויצא מביתו לבית הכנסת. כשחזר לביתו ראה והושלמו הבתים של השיר שלא כתבם! והיה לפלא, כי משמיא שלחו מלאך שיכתוב. לכן אמר ששיר זה הוא כמו הקדמונים, שהרי השלימו מלאך! כשנפטר חכם רפאל בא הרב לניחום אבלים וסיפר להם את המעשה. התפלאו נכדיו של חכם רפאל ברוך, הלומדים בישיבות הליטאים, הייתכן? וביטלו את מציאות הסיפור. הרב שאל אותם היכן יושבת הרבנית, הלך עמם לחדר שלה לנחמה ושאל אותה אם היא יודעת את הסיפור על הפיוט "אשורר שירה". מייד סיפרה להם ככל אשר סיפר הרב. הנכדים שאלו אותה איך היא לא סיפרה להם פלא זה עד עכשיו, וענתה להם שזה דבר פשוט שלכזה צדיק יעזרו מלאכי שמים, ולכן לא מצאה לנכון לספר דבר פשוט כזה!

לא תתחתן בם
זכור לבני אדום, עת שהה הרב באמריקה באחת מנסיעותיו, שח לו יהודי את שברון לבו שבנו הולך להינשא לגויה ח"ו, ולא הועילו עד עתה כל השכנועים והדיבורים. הרב, למרבה הפלא, ביקש ממנו אם אפשר לפגוש את הזוג. ארגנו את הפגישה, והרב שאל אותו מה שמו ושם אמו, וכן פנה אליה ושאל אותה והיא השיבה. שאל אותה הרב: אילו מן שמות אלה? מאיזו עדה את? והיא משיבתו שאינה יהודייה בכלל, ולא עוד אלא שהיא פרוטסטנטית רח"ל, היינו גויה אדוקה. הרב לא נבהל ושאל אותה: את לומדת תנ"ך? והיא השיבה בחיוב. אז, אחרי שכבר קנה את לבם, שאל אותה הרב: את רוצה שאני אבדוק למעלה בשמים אם השידוך שלכם מתאים? והיא מתלהבת, בוודאי רוצה שתבדוק. הרב נשא עיניו לשמים דקה ארוכה, קרא לה וסימן: לא! אני רואה שיקרו דברים לא טובים אם תתחתנו, זה לא שידוך משמים. הבחורה קיבלה מייד את דברי הרב ועזבה את הבחור. הרב הסביר ואמר: בוודאי שאין כזה שידוך משמים, שידוך של עבירה?!
בסופו של אחד מהסיפורים האלה, לאחר כמה שנים חיכה לרב יהודי עם זקן בפתח בית הדין הגדול בירושלים, וכשהרב יצא הזמין את הרב להיות סנדק לבנו. כששאלו הרב מיהו, אמר לרב: הרב לא זוכר אותי? אני הוא אותו אחד שהרב "הרס" לו את ה"שידוך" עם הגויה, ועכשיו באתי להזמין את הרב לסנדק לבני היהודי שנולד לי למזל טוב.

ותפעם רוחו
מעין זה, פעם ישב הרב בבית הדין עם רבי יעקב מוצפי, והגיע אליהם דיון במחלוקת בירושה בין היורשים. הרב הציע להם פשרות, דרכים ופתרונות, אבל אחד הבנים התעקש ואינו מוכן לוותר לשיטתו. למחרת הגיע הבן והסכים לכל מה שהרב אמר לעשות. שאלו הרב: מה קרה היום שאתה מסכים? ואמר לרב, שבאה אמו אליו בחלום ואמרה לו שיסכים מייד לכל מה שהרב אליהו אומר לו, וכך עשה.

זאת נחמתי
במר לבם באו אל הרב הורים שבנם בגיל בר-מצווה יצא לטיול עם בית הספר ונהרג. ההורים, עם כל צערם וכאבם, ניהלו מסע תביעות נגד המערכת של בית הספר והביטוח ובאו לכבוד הרב בשעת צערם. אחרי שהקשיב לקול כאבם אמר להם הרב: "מעשה בלוז". האב היה המום כולו ופעור פה ואמר לרב "ניחמתנו". לשאלת הרב סיפר האב לרב, שבנם בשנתו האחרונה כתב עבודה על העיר לוז, שלא היו בה מתים, ועכשיו שהרב מספר להם "מעשה בלוז" הבינו את קשר הדברים מסיעתא דשמיא ונתנחמו. את הסיפור בלוז הרב היה מספר בכל מיני הזדמנויות ללמד שהכול בהשגחה פרטית מה', והסיפור הוא על אותם שני עבדים שהיו לשלמה המלך, ובראותו שקרב יומם, שלח אותם לעיר לוז שם אין רשות למלאך המוות לפעול. הם באו לשער העיר בלילה, ונשארו ללון שם בשער. בא אליהם מלאך המוות באמצע הלילה ולקחם. אחר כך בא המלאך לשלמה המלך שמח ואמר לו שדינם היה למות דווקא בשערי לוז, ולא ידע איך להביאם לשם, והנה שלמה בכדי להצילם שלחם לשם! עמקו מחשבותיו. והיה הרב אומר בקול רם: "רגלויי דאיניש ערבין ליה".

הרב היה דורש על הפסוק בתהלים (ע"ז) "קול רעמך בגלגל האירו ברקיו תבל" – רעמך, היינו התרעמות ופליאה של בני אדם על נסתרות דרכיו של הקב"ה בהנהגת העולם, בגלגל האירו ברקים תבל, היינו על-ידי סוד הגלגול של הנשמות מדור לדור האיר הדבר להרגיע וליישב דעת בני האדם. והרבה הרב להביא את פירוש האלשיך, שהצדיק רבנו האר"י את דבריו על איוב שמצד אחד הוכיחו ה' על דבריו, ומצד שני הוכיח ה' את רעיו של איוב שהוכיחו אותו, ואיך יצדקו שני הדברים יחדיו? וביאר שאכן איוב בגלגול זה היה צדיק ושלם, ולכן הוכיח ה' את רעיו של איוב שמצאו עוולה באיוב שלפניהם, אך גם את איוב הוכיח ה' על דבריו, כי בצדק ובמשפט באו עליו כל הדינים בגלל מעשיו בגלגול קודם.

נרנו יאיר – אביהם ז'
סיפר מיכאל אטלן: אחרי החתונה שלנו, אשתי נהגה להדליק נרות בשמן זית. לא יודע מה קרה, אבל בכל שבת הנרות היו כבים כעבור חצי שעה מההדלקה שלהם. התקשרתי לרב זצ"ל, והוא אמר לי להוסיף נרות. הוספנו נרות, ובמשך כמה שנים הדבר הזה לא חזר על עצמו. כעבור כמה שנים התופעה הזאת חזרה על עצמה. בערב ראש השנה חששתי שכך יקרה עם נרות החג, והתקשרתי לרב. התרגשתי מאוד לגלות שהוא עצמו ענה לי לטלפון. הוא שמע את שאלתי ואמר: תדליקו בשעווה במשך שבועיים, ואחר כך תחזרו להדליק בשמן זית. כך היה, ועד עכשיו אנחנו מוסיפים נר עם כל ילד שמצטרף למשפחה, ואף נר לא כבה עד היום.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il