בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

קרני שור מצופות זהב

נויו של עולם; יופי, בדיעבד או לכתחילה? יש יופי של תורה?

undefined

הרב יחזקאל פרנקל

אלול תשס"ה
4 דק' קריאה
נויו של עולם
כמה סיבות, ביניהן שבינינו לבין עצמנו וביניהן שבינינו לבין שאר העולם הביאו את היהדות התורנית לרתיעה ואף להתרחקות מהחשבת ערכי היופי והנוי כשלעצמם.

התרבות המערבית ההולכת ולובשת מחלצות מרצדות ומנצנצות מסמאת את עיני הדעת והבשר במקסמי שוא ופעלולים וירטואליים חלולים שמותירים נפש ריקה מאותו יופי מובטח. אף האומנות המודרנית אינה בונה את ערכיה על ערכים מוחלטים בשפטה אותם למצומצמים היא מבקשת את היופי בכיעור את היצירתיות בעכור ואת החדשני במוזר, בוולגארי ובמקרה הטוב בציני. שוב נותרה הנפש קרה וצמאה.

עוד מאז העולם העתיק של התרבות ההלניסטית נרתעו חכמים ממיצוב יופיו של יפת כערך בלבדי בפני עצמו והציבוהו כמתווסף למעמקי אוהלו של שם, ממשיך דרכו של אברהם אבינו עליו השלום. ובאוהלו כבר אמרו, יש ערך לאשה נאה וכלים נאים המרחיבים דעתו של אדם.

גם בתוכנו, עם התגברות הרדיפות הרוחניות במאות השנים האחרונות ותורות אלטרנטיביות המשדרות ליהדות את היותה כביכול חריגה או מיותרת במשפחת הרוח, הצטצטמצה היהדות התורנית והתכנסה מפני העולם החיצוני לתוככי בית המדרש, ובתוכו התמקדה במחשבת הההלכה שבה התמקצעה רבות בהבדלי הגודל שבין נפח שיעור ביצה לשיטת החזון איש ולשיטת רבי חיים נאה.

כך נמצא כי נויו של עולם שלם לא נחדר על ידי אורה של תורה ואוהלו של שם מפוחד מנויו של עולם.

מצות הביכורים מפנה את תשומת הלב המתרחב בתיאור הבאתם לירושלים לערכי הנוי של היהדות שאולי עומדים הכן עם כל העם להתחדש כמקדם בבית המקדש - נויו של עולם.

המשנה שענינה בשורשי ההלכה מפארת בתיאוריה את מצות הביכורים, תיאורים שנקבעו כהלכות לדורות יבואו במהרה בימינו:
כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? כָּל הַעֲיָרות שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסות לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחובָהּ שֶׁל עִיר, וְלא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אומֵר, קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּון אֶל בֵּית ה' אֱלהֵינוּ: הַקְּרובִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוקִים מְבִיאִים גְּרוגְרות וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁור הולֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנִיו מְצֻפּות זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִּת בְּראשׁו. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוב לְירוּשָׁלַיִם. הִגִּיעוּ קָרוב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּות שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עומְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁואֲלִין בִּשְׁלומָם, אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקום פְּלונִי, בָּאתֶם לְשָׁלום? הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפו וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר, "אֲרומִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלא שִׂמַּחְתָּ איְבַי לִי": (משנה מסכת בכורים פרק ג')

העובדה שהרמב"ם הביא להלכה את ענין ייפוי הביכורים בפרק ד' מהלכות ביכורים מבהירה שאין כאן רק אופציה מדרשית של חז"ל אלא מהות המובנית במצוה זו. כך מצאנו הלכה המפרטת במצוה מן התורה את האופן החזותי אסטתי של התקיימותה. כמובן שמצות הביכורים אינה לבדה, יש את קישוטי הסוכה בחג הסוכות כמו גם את מצות לקיחת פרי הדר וקישוט בתי הכנסת בשבועות אך להדגשתם של חז"ל את קרני השור המצופות זהב כיון שהם נושאי הביכורים יש בהחלט היבט מודגש.

גם בית המקדש שהינו 'נויו של עולם' ממולא היה ויהיה בכלי זהב ובנינו של הורדוס היה בנין יפה באופן יוצא דופן, ועם כל זה הוא שונה כי יופיו וקדושתו באים כאחד.

במצות הביכורים יש פתח לראות את הנוי והיופי כערך עצמאי כיון שהמצוה כתיקונה על פי צו התורה יכולה היתה להתקיים גם בלי הזהב על קרני השור.

יופי, בדיעבד או לכתחילה?
דמותו של רבי יוחנן (בן נפחא) במסכת בבא מציעא (דף פ"ה) מבטאת את היחס לאסטתיקה האישית באופן מובלט ביותר. בכמה צדדים של אותה אגדה מפורסמת ובמה שקודם לה על חברותם הטראגית של רבי יוחנן וריש לקיש הגמרא טורחת להעצים את צדדי היופי בדמותו כמי שהיה חריג בנושא. מתחילה מתארת הגמרא את רבי יוחנן המודע לכך שהוא שריד לבחורים היפים של ירושלים שטרם החורבן "בני ציון המסולאים בפז". גם מודעותו העצמית של רבי יוחנן ליופיו מלמדת על ערך היופי, והדבר נעשה מבולט עוד יותר כשרבי יוחנן מתמיה את חבריו ביושבו בדרכים המובילות למקוואות על מנת שהטובלות יצפו ביופיו ודמותו תקרין על יופיים של בניהן. אותו ראש ישיבת טבריה, עורכו של התלמוד הירושלמי לא נמנע גם מהנאה משכיות הטבע באיזור מגוריו וירד לטבול בירדן שם פגש והחזיר בתשובה את העבריין, גיסו לעתיד ומגדולי האומה - ריש לקיש.

אך מלבד היופי האישי, היופי העולמי אותו מדגישה התורה הוא הערך המרכזי שממנו נגזרות להתיחסותנו ליופי האסטתי והפרטי. תיאוריה של התורה אודות גן עדן מלמדות על כך שקדם לתורה רף גבוה, אלוקי, של 'רמת גימור' הדורשת גם תביעות מתחום הנוי המרהיב ומרחיב את דעת האדם בעולמו של ה':
ושם "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְנָהָר יצֵא מֵעֵדֶן, אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, שָׁם הַבְּדלַח וְאֶבֶן הַשּׁהַם"

גם לימים רבים קדימה, כששלמה המלך מסיים את בניית הבית מתוארת בהרחבה מסכת ארוכה של שכיות חמדה החל ממתכות עבור בצמחים וכלה בבעלי חיים המפארים את מלכותו - 'וכל ישראל אוכלים ושותים ושמחים'.

הרחבת הלב הזו ניצבת בדמות ייעוד ולא רק כתיאור אגדי, שעד להשגת היעוד הזה אותו יופי נברא הקיים בעולם ממתין להתאכלסותו במערכת הקודש באופן מתוקן.

יש יופי של תורה?
והנה, מעבר להיות האדם ועולמו ניצבים לבדם, התורה בחייהם והיופי סביבם לקשטם, יש לדעת שמקור כל האור הנכסף, ריבונו של עולם עצמו 'כתר טהור פז דמות ראשו' הוא, - גם תורה שנתן אף היא שייכת לתחומי היפעה והחן.

גם סיפורי התורה, כמו גם דמותה הספרותית של האגדה ואף עולמן המדוייק של ההלכות כל אלו חתומים גם כן בתביעה פנימית של הדר מיוחד.

מקום זה סתום וחתום מלהתפרש ורק מתוך התבוננות כוללת והבנה חודרת יכול בעל האמונה המזדהה עם תכניה של תורה 'לגעת' מגע רוחני באסטתיקה המיוחדת של התורה והמצוות. לא דוגמאות נדרשות כאן כי אם חוש, תפיסה רחבה והבנה אמונית שבורא עולם המתגלה בעולמו ובתורתו אינו מניחם להיות פחותים מאותם סטנדרטים אלוקיים של הנוי והנצח לחי עולמים - גם בקודש הכתוב והמחייב בהלכה.

ואדרבא, כאן, במקום הקודש של התורה, בין הכתובה ובין המתבצעת ניתן לעמוד על צומת העצבים מלאת המפגשים בין אדם תורה ועולמו יתברך.

בעולם שמתרחק מהקשבה ומרגישות לנפש ולסביבה כמו גם מקודש ומצוה נחמסת גם מן המאמין תחושת היופי החדור באורחותיה של תורה ובנתיבות עולם בכללו. רגישות ומודעות לערכים אלו מרוממים את יחסו של האדם לחייו ולתורת ה' ומכניפים תחת כנפי התורה גם את כל יפי הבריאה.

בכך יש מימד משמעותי של תשובה עתידית שאולי עליה שר מרן הרב את שירתו הידועה:
"תלחש לי סוד ההויה כולה:
חיים לי יש קח נא קח,
אם יש לך לב
ובלב דם
שרעל יאוש לא זהמהו.

אם כל צפצוף עדין,
כל יופי חי,
לא הדר שירת קדש
אך זרם אש זרה בך יעוררו,
סורה מני סורה הריני לך אסורה.

ודור יקום וחי
ישיר ליופי וחיים,
ועדנה בלי די
יינק מטל שמים .
ומהדר כרמל ושרון שפעת רזי ההויה
תקשיב אזן עם חי,

ומעדן שירה ויפי חיים אור קדש ימלא,
וההויה כלה לו תדובב: בחירי הריני לך מותרת".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il