בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שיעורים נוספים ברפואה
לחץ להקדשת שיעור זה

מוסר כליות

פסיקות ההלכה הראשונות בעניין תרומת כליה אסרו את הצעד הזה, אך עם התקדמות הרפואה גדולי הרבנים החלו להתיר, וכיום הדיון כבר עוסק בשאלה האם תרומת כליה היא חובה או רק מידת חסידות.

undefined

הרב ישי שריג

אלול תשע"ח
5 דק' קריאה
לפני כשנתיים נכנסתי הביתה באחד הערבים השגרתיים, ואשתי הפתיעה אותי עם שאלה משום מקום: "תגיד ישי, למה לא תרמת כליה?".
היום השאלה הזאת שגורה בפי ואני מתקיל בה אחרים. אם כי אומנם המנגינה שונה מעט מזו של אשתי, האינטונציה קצת פחות ישירה, ובלי אותו מבט תמיהה המום.
אני מגלגל את השאלה הזאת לפתחם של אנשים שאינני מכיר, ומכיוון שלא לכל אחד מתאים לקום בבוקר עם שתי כליות ולתת אחת מהן לאדם אחר, אני רק פותח פתח ומקווה שכשישמע אותי אדם שמתאים מבחינה בריאותית ונפשית לחוות את החוויה הנפלאה הזאת, הוא ייענה לאתגר. אולי יהיה מי שיפריע לו לשמוע שהניתוח להוצאת כליה מכונה אצלי "חוויה נפלאה", אבל תדעו לכם שהוצאת הכליה היא רק חלק מתהליך שבו אדם רואה איך איבר מגופו נותן חיים לחבר שזקוק לכך. ולראות את התוצאה של הענקת חיים זה ללא ספק חוויה נפלאה.
את תהליך תרומת הכליה האישי שלי התחלתי בבירור הלכתי. חיפשתי תשובות הלכתיות לפי המצב הרפואי היום. האמת היא שחיפשתי לא רק מידע הלכתי יבש, רציתי לדעת איך ההלכה מתמודדת עם תהליך של תרומת כליה לאור המצב הרפואי המשתנה, ואיך חווה תורם הכליה את התהליך מתחילתו לסופו.
בבירור שעשיתי במאמרים אינסופיים, הן בהלכה והן ברפואה, שמתי לב לדבר מעניין: הפוסק שנאלץ לנתח מציאות בכלים הלכתיים, שם את כל כוחו בניתוח ההלכתי, אבל את המציאות הרפואית מניח הרב לפנינו על מגש של כסף כמסקנה בלבד. ובדומה לכך כאשר דן הרופא בתרומת הכליה, אם הוא החליט להביא את דברי הפוסקים, הם אינם מוגשים לפנינו אלא כמסקנות הלכתיות, בלי הבנה עמוקה של המקורות ההלכתיים. בעקבות הבנה זו התחלתי לבדוק את הפסקים שהתפרסמו בנושא זה, סידרתי אותם לפי סדר כרונולוגי, ולאט לאט התמונה התבהרה.

סכנה מינורית
הראשון שנשאל בנושא זה היה הרב יצחק יעקב וייס, ובספרו 'מנחת יצחק' הוא הכריע שהדבר אסור. כמו שאמרתי בתחילה, עיקר מה שניסיתי להבין זה מה היה המצב הרפואי שעמד לפני הרב הפוסק. במקרה הנ"ל מדובר בשנת ה'תשכ"א (1961 למניינם), כשתרומת הכליה הראשונה בארץ נעשתה רק כשלוש שנים מאוחר יותר. נתון זה גורם לנו לראות באור אחר את הפסק של הרב וייס, שכן המציאות היום שונה לחלוטין, ולו בכך שכבר נערכו בארץ עשרות אלפי השתלות כליה והניסיון הרב גרם לאחוזי ההצלחה להיות שונים בתכלית מאלה שהיו בעבר.
ככלל, נראה שלפני הפוסקים עמדו שלוש שאלות רפואיות אשר הנחו את נתינת הפסק. לצורך משל ננסה לדמיין שאנחנו שומעים צעקות הקוראות לעזרה מעבר לדלת. אדם נורמלי ירוץ למקום הרעש, ואם יתגלה לפניו אדם שזקוק לעזרה, ישנם שלושה דברים שעליו לבדוק טרם מעשה ההצלה: ראשית, האם בכלל יש ביכולתו להציל את חברו ומה היא רמת הסבירות להצלחתו. כמו כן יש לבדוק מה רמת הסכנה שאליה נכנס המציל, ודבר אחרון יש לברר מה רמת הסבל או הצער שייאלץ המציל לספוג.
על פי דברים אלו הכריעו הפוסקים בדין תרומת כליה. לכן, בתחילה כשהיה מדובר על אחוזי הצלחה נמוכים מאוד, וכן על סבל ארוך טווח אשר הגביל את התורם בפעילויות גופניות לאורך כל חייו, עיקר הנטייה הייתה שלא לעודד את המעשה. קשה להגיד שהייתה התנגדות, שהרי מיד אחרי תחילת ההשתלות בארצנו, כשנשאל הרב אליעזר יהודה ולדנברג בעניין, הוא התנגד באופן תיאורטי אך למעשה כשנשאל על ידי אם שרוצה לתרום לבנה וכן על ידי אב שרוצה לתרום לבנו - הרב התיר. עוד באותה תקופה (שנת ה'תשכ"ו, 1966 למניינם) נשאל בדבר הרב יעקב ישראל קנייבסקי, אשר עודד את המעשה ונקט שיש בתרומת כליה מידת חסידות. במשך השנים הצטרפו לדעה זו הרב שלמה דיכובסקי, הרב עובדיה יוסף, הרב חיים דוד הלוי, הרב שאול ישראלי ורבים נוספים.
נקודת מפנה נוספת התרחשה בשנים האחרונות, שכן היום הסכנה לתורם הכליה מינורית וכן הסבל אינו אלא כאבים למשך כמה ימים, אשר די בנטילת תרופות כאקמול כדי להתגבר עליהם. בנוסף לכך אחוזי ההצלחה עומדים על יותר מתשעים אחוזים לטווח המיידי, ולאורך יותר מעשור מדובר על יותר מחמישים אחוזי הצלחה. בהתאם לנתונים אלו התחילו חלק מהפוסקים להעלות שאלות לגבי חיוב המעשה.
יש לציין שלמעשה עדיין רוב רובם של הפוסקים נמצאים בעמדה שתרומת כליה אינה אלא מידת חסידות, אך אי אפשר להתעלם מהמהלך שקרה בעולם ההלכה, שכן בתחילה נחלקו הפוסקים האם בכלל להתיר לתרום כליה, והיום המחלוקת נמצאת במקום אחר לחלוטין.
הרב יעקב אריאל כתב לי כשפניתי אליו בעניין, שלדעתו אדם שעבר את הבדיקות ונמצא מתאים לתרום כליה, ברור שיש עליו חיוב לעשות מעשה. בדומה לרב אריאל גם הרב אשר וייס כתב שאם לא היה מפחד, היה אומר שיש חיוב גמור לתרום כליה.

שאלת הרדב"ז
הנתונים שאספתי קרמו עור וגידים, ומצאתי את עצמי כותב ספר בשם'בוחן כליות ולב' , אשר בימים אלו ממש יצא לאור בשיתוף עמותת 'מתנת חיים' ובהוצאת ספריית בית אל . בספר, אחר בירור של דין תרומת הכליה, ניסיתי לתת מענה לשאלות רבות שעולות אצל התורם הפוטנציאלי - שאלות הלכתיות, רפואיות מעשיות. לצורך דוגמה, ייחסתי חשיבות לדעת ההורים על מעשה התרומה, וכן לפגישה בין התורם לנתרם, האם לתורם מגיע תמורה כספית על מעשהו ושאלות נוספות.
כאמור, ישבתי וביררתי רבים מהפסקים ההלכתיים ומהמאמרים הרפואיים שנכתבו בנושא, וזאת כדי לתת לפני אדם שרוצה לחוות את התהליך את הכלים המרביים לדרך מוצלחת וטובה. בנוסף לדיון ההלכתי והרפואי, נלווית לספר גם סקירת תהליך תרומת כליה מרגע קבלת ההחלטה לתרום ועד ההתאוששות והחזרה של התורם לשגרה.
כשליש מהספר מתעסק בחקירות הלכתיות עמוקות, אשר נועדו לנתח את המציאות ההלכתית בצורה יסודית. שאר הספר משלב את עולם ההלכה, הרפואה והמעשה בלשון המתאימה לכל אדם, וזאת כדי להכיר את הנושא בפן המעשי והחווייתי מנקודת מבטו של התורם.
כשיוצא לי להעלות טרמפיסטים לרכבי, אני שואל אותם שאלה שנשאל הרדב"ז לפני כחמש מאות שנה: מעשה שהיה בגוי שהחליט להרוג יהודי והסכים לשחררו תמורת כריתת ידו של חברו. כאן אני שואל את חבריי לנסיעה האם הם היו מוותרים על יד כדי שהחבר שלהם יחיה. הרדב"ז אומנם הכריע שאין חיוב לוותר על איבר כדי להציל את חברו, אלא מידת חסידות יש בדבר, אך הטרמפיסטים לא תמיד מכוונים לדעתו. לרוב האנשים ששאלתי ברור שהם היו מוותרים על היד שלהם (אני מדגיש להם שהתשובה לא מחייבת), ולחלקם אף נראה שהדבר הוא חיוב, שכן ביכולתנו ממש למנוע הוצאה להורג של יהודי.
לפי מיטב הבנתי ישנם אנשים רבים שמתאימים ויכולים לתרום כליה, אלא שאינם רואים לנגד עיניהם את חולה הכליות שרוב הסיכויים שלא ישרוד את העשור הקרוב ללא תרומה. עמותת "מתנת חיים" מלווה את התורם מתחילת התהליך בכל שלב ושאלה, זכיתי ובסיועם ראיתי איך איבר מגופי נותן חיים לילד חולה ומעניק איכות חיים לכל משפחתו. לא נשאר לי אלא לומר לכם שאם יש בכם את הכוח לתת כליה מגופכם, חשוב שתדעו שבנתינה הזאת מקבלים הרבה יותר ממה שנותנים.

הרב ישי שריג מלמד ולומד בכולל דיינות בבית אל. ספר הביכורים שלו 'בוחן כליות ולב' רואה אור בימים אלה בהוצאת ספריית בית אל
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il