נתאספנו היום לכבוד התורה, של מבקשי תורה, וכל אלו המבקשים לעבוד את ד' ועמו, ובמיוחד אלו ש"פעלו עם קל", למען כבודה של התורה וכבודה של ארצנו הקדושה, ובמיוחד אלו הצעירים שזעקו ומחו ונאבקו, אשריהם ואשרי רבותיהם.

ימים אלו הם ימי רצון , ימים שנתרצה לו הקב"ה למשה רבינו.

הירושלמי אומר שירידת האש במעשהו של אליהו בהר הכרמל לא היתה בזכותו של אליהו, אלא בזכותו של הציבור. "אילולוא שאמרו ישראל בהר הכרמל 'ה' הוא האלוקים' – לא ירדה האש מן השמים ושרפה את הקרבנות" (תענית פ"ג, ה"ד). לא היה חל שינוי במעשה בראשית בזכות דברי הנביא בלבד. כוח הציבור, כוחו של כלל ישראל, הוא יכול לגרום לנס כזה.

אולם דברי הירושלמי צריכים ביאור, שכן אף שהיתה תשובה של העם, אבל היא באה אחרי שירדה האש, שכתוצאה ממנו אמרו העם: "ה' הוא האלוקים". ודאי שאמירת "ה' הוא האלוקים" היא זכות גדולה; אבל אמירה זו היתה בסוף המעשה לאחר שכבר ירדה האש. אם כן צריך להבין, מהו המקור של העם שעליו אמרו חז"ל שבזכותו ירדה אש מהשמים?

צריך לומר שדברי חז"ל נסובים על דברים קודמים שאמרו העם, שמכוחם הם הגיעו לאמירת "ה' הוא האלוקים", ובאמת גם לפני שירדה האש מצאנו שהעם הגיבו. כשאליהו אמר להם: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?! ", העם קיבל את דבריו: "ולא ענו העם אותו דבר". נכון, אליהו צודק. לא יתכן גם כך וגם כך. אם ה' הוא האלוקים – לא יתכן לעבוד את הבעל. העם אומר לאליהו שאם יוכיח להם שה' הוא אלוקים, הם ישובו בתשובה. כל זה עדיין לא תשובה, זה רחוק מאד מתשובה. אבל יש בזה הכנה לתשובה, שתבוא לאחר מכן.

רואים שהכנה כזאת: ההסכמה שאם יראה להם אליהו מופת יפרשו העם מעבודה זרה – גם זו תשובה. מהו התוכן של תשובה זו? תשובה קטנה מאד: המוכנות לפרוש מעבודה זרה בלבד, עדיין לא פרש העם מעבודה הזרה – אבל כבר לא היה אדוק בה, שכן האדוק בעבודה זרה אינו מוכן לפרוש ממנה. הירושלמי מלמד אותנו שגם תשובה מוקטנת מאד, שאין בה אלא הכנה לתשובה – גם היא נחשבת כתשובה שבעבורה כדאי היה לעשות ניסים לישראל.

יסוד הכל נובע מתוך התורה. ראינו מה ערך יש לרעיונות מבלי שהם מקושרים לתורה. הנאמנים לתורה מוטל עליהם החוב, להטביע חותם התורה והאמת בכל מהלכי התקופה המיוחדת הזאת.

אמת - זו תורה, ורק תורה, אין שום משקל מלבד התורה, גם המוסר מקורו בתורה. ואם ראינו עיוותים מוסריים בנוסף לגירוש התושבים, הרי גם זה נובע מריקנות של תורה.

ובימים אלו, עלינו להתחזק, לחזק את כח הרצון, להוסיף בתורה, להוסיף בתפילה. גם הויכוחים והחולשות שהיו בתקופה האחרונה, נבעו מחוסר תוקף של תורה, והם בעצם רק קצה חוט של דעה או ליתר דיוק - חוסר דעה - הנגררת אחרי חולשה בתורה. ובודאי עוד ישבו הרבנים על מדוכה זאת.

הגר"א כותב: שהקב"ה הראה למשה את כל הארץ, מפני שכל ענייניה של ארץ ישראל היא תורה. תופסי התורה חייבים לעמוד על המשמר ולהיאבק על ארץ ישראל מתוך תוקפה של תורה.

"ארץ אשר עיני ד 'אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" כותב ה"תניא", כי התורה קוראת לראש השנה – יום הזכרון. מלבד בפסוק זה שנקרא ראשית השנה, והמלמדת אותנו על שייכות מיוחדת שיש לראש השנה עם ארץ ישראל, [ואנו מתפללים על כך: שמחה לארצך, יבחר לנו את נחלתנו.]

וגם בסיום הברכות אנו מברכים בכל התפילות מלך העולם ואילו בראש השנה אנו אומרים מלך על כל הארץ, כידוע בשם הגר"א שהכוונה על ארץ ישראל.

מובא בספר "חוט המשולש" תולדותיהם של החת"ס והכת"ס ור"ע איגר, שבזמן שהיה רצון לעשות פירוד הקהילות, נסע ר' שלמה איגר לגדול הדור, והגיע אל בעל ערוך לנר, וא"ל שלא לדבר על זה, כי ברית כרותה לשפתיים, שהרי בגמ' אמרו, כשהנביא אמר "כסדום היינו לעמורה דמינו" – מיד אמר הקב"ה , שמעו קציני סדום, וע"כ יש להיזהר ח"ו לדבר בביטויים חריפים מדאי. ועל כן יש לזכור כי יש לנו ביקורת קשה כלפי מעשיהם של השלטון הנוכחי, אבל המדינה, מדינת ישראל, היא שייכת לכלל ציבור היהודי, ולא מאחז פרטי של מאן דהוא.

אנו מתפללים, שלא נאמר על טמא טהור, ולא על טהור – טמא, היום, לפני ראש השנה, עלינו להרבות בזכויות, על הפרט ועל הכלל, שיפתחו הלבבות, ותתגלה מלכות ד' בעולם, ומתוך כך, תן כבוד ד' לעמך, תפילה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למייחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך.

ולתלמידים היקרים אומר בקצרה: חיילכם – לאורייתא! לכו ללמוד! ובעז"ה נכתב ונחתם כולנו בספרן של צדיקים גמורים לאלתר לחיים טובים. אמן ואמן.