בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • היחס למדינה ולצבא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

יחסינו למדינת ישראל

"נחפשה דרכינו ונחקורה"

מה יהיה יחסינו למדינת ישראל לאחר גירוש היהודים מחבל קטיף?

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

י"ד אלול, תשס"ה
12 דק' קריאה
מבוא
כל בר דעת משתאה למראה גודל קידוש השם של אבירי כח, המתנחלים בגוש קטיף. לא די שישבו בגבורת נפש עילאית תחת מטר של פצמ"רים ואמצעי לחימה של הטרור הערבי משך חמש שנים; אלא סרבו לשתף עמם פעולה עם "מנהלת ההתנתקות" ולא נרשמו להעתקת מקום מגוריהם. וכן אף לא ארזו חפציהם, עד ליום האחרון ואחרון בכלל. ופלא נוסף, יוכלו לצאת מהמקום בתאריך ארבעה עשר לחודש, ולקבל תמריץ של 300,000 ש"ח. אעפ"כ נשתהו עוד יום נוסף, בציפייתם לנס מן השמים, ובידיעה ברורה שמפסידים סכום גדול כהנ"ל. כל זאת ביודעם שצפויים להם חיי עוני (ה' יצילם!) ע"י עושק הממשלה בהריסת בתיהם וביטול מקור פרנסתם. (וזה לא משנה מאומה במה שסוף כל סוף אירע הנס והממשלה החליטה בכל זאת לתת להם מלוא המענק. הרי הם לא ידעו על כך אז בשעת מעשה. וקיום "בכל מאדך" הוא נפלא). היכן עוד ראינו גבורי נפש כאלו? היכן ראינו אמונה טהורה ומזוככת כזאת? היכן ראינו כזו דבקות ב"צדקת דרכם"? תהא זכותם זאת הזוהרת לתפארת כבוד והילת זהר מבהיק, להם ולכל השייכים להם! אנו כולנו צריכים ללמוד ממדותיהם התרומיות.

ברור כי לכל צער וייסורין של עם ישראל יש סיבות רבות, ואינם במקרה. הרי מהר"ל מנמק סיבות ייסורי הגלות בארבעה אופנים שונים ("נצח ישראל", תחילת פי"ד). לעניננו, סיבה אחת לצערם של עקורי גוש קטיף הנעקרים מנחלתם היא מפני "חבלי משיח", המוזכרים בכמה אופנים בסנהדרין (צח.). סיבה אחרת היא כדי להוות נסיון לצדיקים, אם יעמדו באמונתם למרות שהם בבחינת "צדיק ורע לו" (כן כתב רמח"ל, "דעת תבונות", עמ' קה, קצב). ויש סיבה ע"פ סתרי ההשגחה, שצדיקים הללו סובלים בעון הדור (רמח"ל, בספרו "דרך השם", ח"ב פרק ג, פסקא ח). ויש ג"כ סיבה מפני שהם בבחינת "משיח בן יוסף", כמו שהוא כל אדם העוסק בבנין הארץ לעת קץ (וכדברי "קול התור", תלמיד הגר"א, פרק א, פסקא ב. ועוד על צרותיהם עיי"ש פסקא ו'). והללו הם נרדפים ע"י כוחות ההשחתה (שם, פרק ב, פסקא צ"ב). ועלינו לדעת כי סוף כל סוף, מכל צרה באה ישועה והתקדמות לטובה (שם, סוף פרק א, פסקא י"ג "חבלים בנעימים", עיי"ש).

כל הנ"ל דברנו במיוחד כלפי המצוקות הישירות של אותם מתיישבים, בהם מדובר. אבל יש כאן צער קודר ומפח נפש של כלל אוהבי ציון שבארצנו. יש גם מרירות והרגשת תסכול אצל כלל הציבור הדתי לאומי. ואליהם מאמר זה מיועד.

כי בו זמנית יש גם סיבה נוספת: של חטא הדור וליקויו המוסרי. חז"ל הדריכו: "אם רואה אדם שיסורין באים עליו, יפשפש במעשיו" (ברכות ה ע"א). וכאשר אני בודק במעשי, אני מוצא מקום הצריך תיקון, ואני משמיע לרבים שמא יש עוד אחרים הדומים לי, וגם עליהם לתקן חסרון דומה. כוונתי ל"תמימות" בלתי תורנית שהיתה בי, שנתתי אימון בהנהגה חילונית של מדינתנו האהובה, למרות שחלק מבעלי ההנהגה היו מינים ואפיקורסים, כופרים בכל קודש. למה אימון זה? "אהבה מקלקלת את השורה" (מדרש ב"ר נה, יא). אור גדול זרח לנו בהקמת מדינת ישראל, עם כל תקוותינו למדינה מתוקנת, עם כל ציפייתנו לשוב לחיים יהודיים מלאים. מתוך התלהבותנו ואהבתנו לה השתקנו ביקורת על עוונות מנהיגינו, והעלמנו עין מן ליקויים ציבוריים. חשבנו שהדברים יתוקנו מעצמם וממילא, או לאחר זמן "קימעא קימעא", או ע"י פעולות של הדורות שיבואו אחרינו. ועל עיות זה, אנו לוקים היום. (כמו שנבאר להלן). ושמא קרה לנו בזאת מה שאמרו חז"ל "כל המחניף לרשע, סוף שנופל בידיו" (סוטה מא ע"ב, לפי גירסת "עין יעקב").

ואקדים הקדמה. הרמב"ם כבר חילק את ציבור הרשעים לשני סוגים. יש רשע המאמין בי"ג עיקרי הדת, אבל מחמת יצרו הרע המתגבר עליו הוא נכשל במעשים גרועים. עיין דבריו בפירוש המשניות (סנהדרין, פרק חלק, אחרי י"ג היסודות). על המאמין בעיקרי הדת הוא כותב: "הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו בכל מה שציוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה; ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע. הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק (לעולם הבא), והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו (י"ג) יסודות, הרי זה יצא מן הכלל (כלל ישראל) וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנאותו ולהשמידו, ועליו הוא (דוד) אומר 'הלא משנאיך ה' אשנא' וכו'" עכ"ל (פירוש המשנה לרמב"ם, מהד' מוסד הרב קוק, נזיקין, עמ' קמ"ה).

וחזר רמב"ם על יסוד זה כאשר מלמדנו על מצוות פריקה וטעינה אפילו לאדם שאנו שונאים מחמת עבירותיו: "... כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר בו, הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו. ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו, מצוה לטעון עמו ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישהה (בדרך שוממה, במקום שלא מצויים שאר בני אדם) בשביל ממונו ויבא לידי סכנה (מחמת לסטים או חיות רעות). והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת" עכ"ל (סוף הל' רוצח ושמירת הנפש, פי"ג הי"ד). הרי שהוא הוסיף כאן תנאי, "שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת". כי בלי זה, הרי יצאו מכלל ישראל, ואין עמהם מצות פריקה וטעינה.

(ועלינו לחקור, מניין ידע הרמב"ם חלוקה זו? אפשר כי הוא בא לתרץ כיצד חז"ל הפקירו את דמם של מינים אפיקורסים ומוסרים, באומרם "מורידים ולא מעלים" (ע"ז דף כו ע"ב). והרי יש איסור "לא תרצח"?! אלא ע"פ מכילתא (שמות כא, יד) כתוב "על רעהו", ואמרו שם: להוציא אחרים, שאינם רעהו. ולכן ברמב"ם (מהד' הגר"י קאפח, וכן מהד' פרנקל, מפורט האיסור רק לישראל, ודלא כבמהד' וילנא המצונזרת). אבל מניין לכלול בזה גם מין ואפיקורוס? אלא כתב מהר"ל על המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" (סנהדרין צ ע"א) "כל ישראל יש להם חלק וכו' ואלו שאין להם חלק" וכו'. ומקשה, והרי בתחילת המשנה כללנו "כל ישראל"? אלא פשוט שהללו אינם מבני ישראל. ושמא גם הרמב"ם תירץ כך, ומשם למד כיצד ידעו זאת חז"ל.

אבל אנו בדורנו טשטשנו את קו המבדיל הזה, ועסקנו בידידות ובאהבה לבבית לכולם, אפילו עם אלו שהם כופרים גמורים, כופרים במציאות הבורא, כופרים שהתורה ניתנה מאת ה', כופרים בסגולת עם ישראל, כופרים במציאות עולם הבא ובשכר ועונש וכו'. לא הודענו להם שלפי השקפתנו, הללו נתקו את קשרם עם עם ישראל. לא חינכנו לאותם טועים. ולכן נענשנו שנפלנו בידם, עד יחליט ה' להצילנו מידם.

והנה סיבה ראשית למכשולנו זה הוא ממה שהבננו בטעות דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כי לא שמנו לב להסתייגויות שונות בהם הגדיר דבריו על תקופת הגאולה בה הננו נמצאים. נכון שהרב קוק עודד ותמך בהתעוררות הציבור ל"ציונות" ולבנות מחדש את ארצנו. אבל כל הזמן הוא גם הזהיר והיה מעורר על כך שאם "לאומיות" זו תהיה בלי "אמונה בכל קודש", סופה כשלון. ונביא כאן עשרה מקורות לבסס ידיעה זאת, שהחוזה הנשגב הזה עוד התריע על כך כל הזמן.

א. כך כתב: "והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, (באין) (בלי) זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת, בגרגרים של היסתוריה, ושל חיבת שפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ, במקום שהפנים שלו כולו אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל ו(שנאת) ארץ ישראל, כאשר נוכחנו ע"פ הנסיון, היד הטמאה הזאת תתגבר? אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא יתן למוט רגלינו" ("אגרות", ח"א עמ' קפב-קפג).

ב. הרב קוק נלחם נגד סעיף בהצהרת הקונגרס הציוני: "הציונות דבר אין לה עם הדת". הוא תבע מארגון "המזרחי" להלחם נגד סעיף זה,בהיותה חברה ב"הסתדרות הציונית". זו לשונו: "שרק באיכות הקישור הנאמן של האומה בכללה עם תורת חיים שלנו, תורת ה' תמימה, (בזאת) תלויה היא הצלחת הציונות והתגברות כחה, מיד ולדורות. ובעזיבתה של תורה אין תוחלת ותקוה, וכל פרח מוכרח להיות נמק, וכל שרש כאבק" ("אגרות", ח"ב עמ' קלד).

ג. (בענין התנועה הציונית) "ואחרי כל זה יודעים אנו ברור שלא תוכל להצליח, וכי איד מוכן לרגליה, כל זמן שלא תשא עיניה למרום להשען על קדוש ישראל. וידיעה זו אנו יודעים (מהמקורים) (מהמקורות) היותר נאמנים (כלומר התנ"ך) וכו'. דיעותיהם ושרעפי עשתונותיהם לאפס יהיו, והחוסים בהם יבושו משברם, ודבר אלוהינו יקום לעולם, וישראל רק בה' נושע תשועת עולמים" (שם, עמ' קעא).

ד. "הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצוות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהפרדה (ה' מנוקדת חירק) ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חמרית לעצמו, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ה' מלבות עם ה'". ("עין איה", ברכות, דף 67).

ה. "להנצל מאותו השפל המוסרי שסתם 'לאומיות' יכולה לגרר עמה, צריכים אנו תמיד לכוין וכו' את הלאומיות הישראלית בצורתה האלוקית" ("אגרות", ח"א דף נב).

ו. "בשלהבת קודש הננו חייבים להלחם, בנועם ושלום ובהרגשת כבוד מלא, נגד הרשלנות מעבר הזה, נגד החנופה של התבוללות מעבר מזה, ונגד ההפקרות והכפירה מעבר מזה, אפילו כשתהיה עדויה (לשון "עדי" וקישוט) בפאר הלאומיות והשפה וכל מיני תבלין שבעולם" ("אגרות", ח"ב דף רסח).

ז. "חלילה לדחות 'נפשות (תועות') כל זמן שלא יתפרצו לקחת להם קרניים לומר שהם הם קברניטיה של האומה שיפלסו לה ארח חיים חדש, לקוח בהקפה מהמודרניות האירופית, שהיא כסף סיגים, מצופה על חרסי האליליות הקדמוניה, וכל זוהמת שפלותה, שעליה הננו נלחמים, ועוד נלחם בכל עז רוח ה' אשר תשגבנו סלה" ("אגרות", ח"ג דף קנז).

ח. ואין להתייחס ב"אחוה" אל אותם הכופרים בקדושת התורה. כך כותב במאמרו "אפיקים בנגב" ("אוצרות הראי"ה", מהד' קמא דף 771, מהד' שניה, ח"ב עמ' 121-122) וזו לשונו: "אותם שקורעים מעליהם את מעיל הדת וכופרים בתורה, חושבים עצמם בתור 'בני ישראל' שהם עומדים בחוג עמם וכו' לא, ולא! שומרי התורה והמצוות הם אינם מכירים ולא יוכלו להכיר שום אחוה לאומית עם אותם שניערו חצנם מנשמתה של האומה ומקור חייה. וכו'. אל נא תכשלו באיזה דברי חנופה של אנשים מרופפים משומרי תורה שלא יגלו לכם את היסוד המר הזה, ועוד יעפילו לשית בחלקות (בהחלקת לשון) להביע דברים שהם סותרים אותו. הוי! כמה שנוא הוא השקר, כמה מכשיל ומתעה הוא!" עכ"ל.

ט. וחזר על זה, על כמה דברי בלע בקונגרס הציוני, הגיב הרב: "על ההחלטה ש'כפירה אינה מעכבת מלהיות יהודי', עלינו לעורר כי (זה) לא יתכן, כיון שאנו חיים על פי תורתנו הקדושה, וע"פ דין תורה ניטלה מאפיקורסים כל חיבת אחוה, לא יתכן להתקיים בישוב מדיני בהיתר כפירה ח"ו" ("גנזי ראי"ה", חוברת ג' גאולה ומלכות, מהד' קמא עמ' 24; מהד' שניה עמ' 78). ושם כתב על הטועים באמונה, ואעפ"כ אוהבים את עמם וחפצים בהצלחתם, "מכל מקום הרי חובת האחוה בטלים הם ממי שכופר בתורה" (שם דף 28 ודף 82, כנ"ל).

י. (חוץ מעם ישראל) "אין עוד אומה בעולם שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור אלוהי עולם שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה וכו'. על כן מי שגורם בדעותיו ומכל שכן במעשיו, רפיון להדיעה (הזאת) שמחיה את האומה, הוא פושע לאומי, שהסליחה לו איולת" ("אגרות", ח"א עמ' כ).

י"א. ועוד מובא במאמר אפיקים בנגב - "הנסיון להחיות את החוש הלאומי העז באמצעים מלאכותיים לא יצליח, בשום אופן לא יצליח. אלא כמתכונתו בטבעו ומדתו, שהיא בלב שומרי תורה וחרדים אל דבריה, וכו' ". ועוד ממשיך - "שוא כל התרופות, הבל כל הרפואות החיצוניות, אחת היא הרפואה ואין שניה לה:" נמצא גם כן בספר אוצרות הראי"ה מדורה ב' חלק ב' עמ' 111-112.

הרי מזה למדנו שהרב קוק לא טעה ח"ו ולא הלך שולל. הוא עצמו ידע מראש כי אם לא נצליח להכניס "רוח ישראל סבא" לתוך ציבוריותינו הלאומית, התוצאה תהיה ח"ו מפח נפש. והוא הודיע לנו על כך. ושמא מחמת שהעלמנו עין מאזהרתו זאת, מתוך שתיקה ששתקנו לחילולי שבת המחפירים, ולא מחינו על תרבות קלוקלת של סרטים ותוכניות מתועבות בלתי מצונזרות שבקולנוע ובטלויזיה, ולא מחינו על ספרות תועבה, ולא פעלנו נגד זימה הפושה, ונגד בתי הימורים שעל גבולינו, לכן הגיע עונשינו. מתוך שרצינו "התחברות" עם המובילים שבציבוריותינו, שתקנו למראה השחיתות. ועל זה אנו נתבעים היום.

והנה מי שהוא חדור אמונה בכל עומק נפשו, לא ירפה ולא יחשה מלחזור על עקרון זיקתנו להקב"ה, בכל מלל ובכל מבטא פה. וכך ניסח הדברים רבנו יונה, מגדולי הקדמונים:
"להודיע בכל מבטא שפתיים ובכל הנהגה ופעל כפים, כי יסוד לנפש והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו (היא) עבודת השי"ת, ויראתו ותורתו" ("שערי תשובה", ח"ג פסקא קמח). ואחר כך מעורר על הפגם של המשבח את הרשע: "מעלות האדם לפי מי שהוא מהלל וכו' (ועליו) לגנות את העבירות וכו'. והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים הוא וכו' מחלל את עבודת הש"י". (וחזר להוסיף דברים שם בפסקא קפט, שאע"פ שלפעמים משבחים את הרשע על דברים טובים אשר בו, יש להזכיר בו זמנית את הסתייגותנו ואת ביקורתנו נגד הכפירה אשר בו, נגד יחס מזלזל שיש לו לתורה).

פסוק הוא במשלי (כח, ד) "עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם". והעיר הגר"א הרי פתח בלשון יחיד ("רשע") וסיים בלשון רבים ("בם")? אלא כוונתו להתריע גם נגד הרשע וגם נגד המהללים ומשבחים אותו.

לכן לבוא לידי תשובת המשקל, לעשות תיקון על מה שאני והדומים לי קלקלנו בעבר, עלינו להתייחס בעתיד בשלילה גמורה לכופרים המכחישים את י"ג עיקרי הדת, למרות שהם חברי השלטון במדינתנו האהובה. עלינו לדרוש מהמפלגות המייצגות אותנו בכנסת, לא להצטרף לקואליציה שאינה קשורה ליסוד קדוש זה של אמונת ישראל. אין אנו תובעים כעת שכולם יקיימו תורה ומצוות, אבל לכל הפחות יודו עקרונית וידיעו לכולם כי התורה וי"ג היסודות הם אמת ואנו רוצים לקיים רצון ה'. ועוד, אין לנו לחבב ראש ממשלה שאיננו מכריז ברבים את שעבודו של עם ישראל לה' ולתורתו. ושמא עי"ז נעלה שוב לדרך המלך של "גאולה נגלית". נמציא לנו מזור ממכתנו הנוכחית. "עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע".

על יחסינו למדינת ישראל
ודאי כי אין אנו מפקפקים שאנו נמצאים בשלבי גאולה. ראיה אחת לכך היא קיום דברי חז"ל: "אין לך קץ מגולה יותר מזה!" ופירש רש"י: "כשתתן א"י פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ". וכולי עלמא מודה שזה נתקיים בעידננו. ועוד הוכחה יש לנו מקיום דברי "קול התור" (פרק א, פסקא ט"ו, "התקופה הגדולה", עמ' תעה, ובמהד' כספר נפרד, עמ' 33) כאשר יש בישראל לכל הפחות ששים רבוא יהודים, נדע כי התחילה הגאולה. וכן כתב הרב קוק ("עין איה", ברכות, דף 372). הרי סימן גדול זה כבר נתקיים ב"ה! ועוד, הנסים הרבים המלווים אותנו זה כבר מאה שנה, ובצורה גוברת והולכת, הם המלמדים שה' מממש כאן תכניתו להביא גאולת עולמים. ואנו נעשה מה שמוטל עלינו, לעשות חלקנו בתהליך קדוש זה.

אמנם יש לענין המדינה שלש כיתות בין היהודים שומרי התורה. יש "הנלהבים" (ביטוי של מחבר "אור שמח" באגרתו בענין ג' השבועות, לענין ה"ציונים" המתלהבים מאד) הרואים לפניהם רק את הענין המדיני, ומעלימים עין או ממעיטים בערכם של החסרונות והליקויים. לעומתם יש קנאים קיצונים בכיוון נגדיי השוללים כל רעיון של "השתדלות דרך הטבע" במעשינו הציבוריים, וממתינים לנסים גלוים מאת הקב"ה. ויש דרך שלנו, אנשי ההתיישבות, של פעילות אנוש לבנות חיים ציבוריים מתוקנים בארצנו החביבה, מתוך תקוה לסייעתא דשמיא. ויש לנו "עין טובה" על כל מי שנותן מכחו והונו למען מפעל ציוני זה. וזה דלא כמתנגדים לכל "תיקון חברתי" מטעם המדינה.

וכך כתב הראי"ה: "מתוך קטנות אמונה נדמה שכל מה שבני אדם מזדרזים לחזק את מעמדם, להילחם נגד הרעות המתרגשות בעולם, לרכוש להם מדע, גבורה, יופי, סדר, שכל אלה הינם דברים היוצאים מחוץ להתוכן האלוהי שבעולם. ומתוך כך עין צרה צופה מתוך כמה אנשים, שלפי דעתם (המוטעית) עומדים הם על הבסיס האלוהי, על כל התקדמות עולמית. שונאים (הם) את התרבות, את המדעים, את התחבולות המדיניות, בישראל ובעמים. אבל כל זה טעות גדולה היא, וחסרון אמונה. הדיעה הטהורה רואה היא את ההופעה האלוהית בכל תיקון חיים, יחידי וציבורי, רוחני וגשמי. היא מודדת את הענינים רק במדת התועלת שהם מביאים, או הקלקול שהם מקלקלים" וכו' ("ערפלי טהר", עמ' סז; קבצים, קו"ב פסקא קצ). ועוד האריך בנושא שילוב תיקון המדינה עם ההתקדמות התורנית לענין יעקב אבינו ודוד המלך ("אגרות" ח"ג עמ' ו-ז).

אבל אין בזה די. אם כל מטרתנו היא לשם תועלת הגוף והצרכים החומריים, לא בכך נשיג גאולה. שאיפתנו לציון איננה כדי להנצל מרודפינו האנטישמיים שבאומות. אלא אנו מבקשים פדות נפשנו. כדברי הרב: "לא להנצל מכבלי הגלות, ולא להמלט מכיעורי מכאוביה המנבלים. לא, ליותר מזה באין ערוך (אנו מיחלים). לשם החשפת האורה כולה, לשם הזרמת זרמי חיי עד ממקור קודש הקדשים, ממקור ישראל, ממקור נשמתו העליונה, וכו' נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'!" ("אורות הראי"ה", קובץ שירים, בהוצ' מוסד הרב קוק, עמ' עו).

וזהו הנאמר ע"י הרמב"ם "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם וכו' ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל" (סוף הל' מלכים). וכמו שגם כן כתב "ומפני זה נתאוו כל ישראל וכו' לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה" וכו' (הל' תשובה, פ"ט ה"ב).

ובכן בתגובה להאשמת הרידב"ז נגד הרב קוק, הרב עונה: "ומה שמחרפני כת"ר שנעשיתי לעת זקנותי "ציוניסט", להקריב את נשמתי בשביל ישוב א"י; אהובי, אם כל ה"ציוניסטים" יהיו אוהבים את א"י ורוצים בישוב אה"ק בזאת הכוונה והמטרה הקדושה שאני מתכוין אליה, בשביל שהיא ארץ ה' שבחר בה השי"ת וחיבבה מכל העולם כולו, ויש בה סגולות קדושה לנבואה ולהשראת רוח הקודש, ולזכות ע"י ההליכה בה לעוה"ב וכו' וכו'. ואם יהיו כל ה"ציוניסטים" חושבים כן, תהיה בודאי תפארת גדולה לכל גדול בישראל ולכל גאון וצדיק להיות "ציוניסט" כזה" ("אגרות", ח"ב דף קצ"ד).

כלומר, חייבים אנו כולנו להתחיל בבניית צורה חדשה לאהבתנו את ציון, לכוון יותר שאנו רוצים כאן ממלכת התורה. אנו רוצים שתהיה ארצנו מגדל אור להזריח אהבת ה' ויראתו. חזרתנו לציון היא חזרה למקור חיינו, הקב"ה. בנין א"י היא רק מצוה אחת מכלל תרי"ג, אמנם מצוה חשובה ביותר ושקולה ככל התורה כולה, אבל היא לא נתפשת כנפרדת מהן. וכאשר יפורסם בעולם גישתנו העילאית הזאת, תצא תקנה גדולה לכל הנסיגה הנוראה הזאת.

וכאן עלינו להבהיר נקודה נפלאה. שמעתי דבת רבים הסבורים (מתוך אכזבתם) כי מהיום והלאה יש "להתנתק מהמדינה". כלומר להפסיק לשרת בצה"ל, להפסיק פעילות בעניני מוסדות המדינה. אפילו לחדול מן השתתפות בפעילות פרלמנטרית. "להסתגר תוך חוגינו המצומצם". נלע"ד הללו טעו בכיוון. כאשר בן אדם משרת בצה"ל הוא איננו משרת "את המדינה" אלא הוא מגן על כלל אזרחי ארצנו מפני אויב מאיים. כאשר אדם פועל ויוזם פעולות ציבוריות, הוא מועיל לכלל התושבים, ולא לאיזו "חברה בע"מ" הקרויה "מדינה". אסור להסתגר ב"גיטו" כאילו אנו עדיין במדינת פולין. "אהבת ישראל" שלנו צריכה להמשיך ולפעול כבימים קדמונים, ועוד ביתר תקף. מושג "מדינה" הוא רק שם כללי לפעילות ציבורית, ואין אנו משרתים את "מקבלי ההחלטות" שבה אלא את כלל האוכלוסיה. וזאת מצוה ככל המצוות.

יתן ה' ונצליח להשלים את המלאכה של תועלת עמנו. הבה ונתחיל!
(כאמור לעיל במאמר, אנו מתייחסים כאן מה כלל הציבור צריך ללמוד מן המשבר הכללי לציבור אוהבי ציון. עלינו להתחזק ולתקן מה שהיינו בו חלשים. אבל אותם עשרת אלפים שגורשו, לא מפני זאת סבלו, אלא מפני אותן הסיבות הכלליות שרשמנו בתחילת המאמר, "חבלי משיח" ויסורי הצדיקים, וכנ"ל. אשריהם.)


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il