בית המדרש

  • חכמת החינוך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

מצוות שחיטת הפסח

undefined

הרב אלחנן פופקו

תשרי תשע"ט
4 דק' קריאה
לשחט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים שה תמים זכר בן שנה, או גדי בבית הבחירה, וזה נקרא קרבן הפסח, שנאמר (שמות י''ב, ו') ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. וענין המצוה הוא, שמתקבצים אנשים מישראל לחבורות ולוקחין מן השוק או מביתם גדי אחד או שה תמים זכר בן שנה, ושוחטין אותו בעזרת בית המקדש ביום י''ד בניסן בין הערבים, ואחר כך לערב אוכלין אותו בין כלם אחר מאכלם, שמצותו לאכלו על השבע. (פסחים ע.)
משרשי מצוה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הנסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים.
דיני המצוה, כגון זמן שחיטתו ביום אימת, (שם נ''ח.) ושהוא נשחט בשלש כתות בעזרה, (שם ס''ד.) וכי דוחין שבת עליו, (שם ס''ה:) ודיני מנוייו, וקריאת ההלל עליו, ותקיעת חצוצרות, ויתר פרטיה מבוארים במסכת פסחים. (עי' רמב''ם הלכות קרבן פסח א', י''ב).
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה במזיד ולא עשה פסח, חיב כרת. בשוגג אינו מביא קרבן, לפי שזה הוא אחד משלשה חטאים שבזדונן כרת ואין בשגגתן חטאת, והן זה, מגדף ומבטל מילה.

מצוה ה-שחיטת הפסח
המצווה החמישית היא מצוות שחיטת הפסח, שנצטוינו בה לשחוט את קרבן הפסח ביום י''ד בניסן בין הערביים, וילפינן לה מדכתיב (שמות י''ב, ו') ''ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים''.

ויש לעיין מהו גדר מצווה זו, האם סגי במה שיישחט הפסח על ידו ויוצא בכך יד"ח דומיא דשחיטת קרבן עולה וכדומה שהבעלים מקיימים את מצותן במה שהביאו קרבן שנשחט וקרב על ידי הכהנים, או בעינן שייחשב כאילו הוא בעצמו הביא את הפסח דומיא דמצוות אכילת מצה שהמצווה היא שכל אחד ואחד יעשה אותה בעצמו .

ובפרט יש להסתפק כן אחרי שמצינו בדברי הרמב"ם - והחינוך שהלך כדרכו בעקבותיו - שמנו את מצוות שחיטת הפסח ומצוות אכילת הפסח לשני מצוות נפרדות , וחזינן מדבריהם שמצוות שחיטת הפסח אינה ככל מצווה של הבאת קרבנות שהאכילה והשחיטה נמנו למצווה אחת, ואם כן יש לעיין מהו חיובו ואחריותו של בעל הקרבן במצווה זו של הבאת הפסח שרובה אין הבעלים מקיימה בעצמו.

עוד יש לעיין לפי דברי הרמב''ם והחינוך דשחיטת הפסח היא מצווה בפני עצמה, האם מצוות שחיטת הפסח דרמיא על כל אחד ואחד היא מצווה היא חלק ממצוות הקרבן, והיינו שהיא דין מדיני הקרבנות כמו זריקת הדם והקטרת אימורים, או שמא היא חלק ממצוות קרבן הפסח, והיינו שהיא מצווה שתלויה בבעל הקרבן וכמו דין אכילת הפסח ואיסור נותר דרמו עליה דבעל הקרבן והם בעיקרם קשורים למצוות הבאת הפסח.

עוד יש לעיין בזה, דהנה חקרו האחרונים האם לקרבן פסח יש דין של קרבן יחיד או דין של קרבן ציבור, דבתוס' ביומא (ו: ד"ה אמר) איתא דפסח אינו קרבן ציבור אלא שקבוע לו זמן ובא בכנופיא, אבל בספר גבורות ארי (שם) ועוד חלקו על זה וס''ל דפסח הוא קרבן ציבור .

ולפי זה צריך עיון עוד מהו גדר מצוות שחיטת הפסח שמנה כאן החינוך, דאם נימא דפסח הוא קרבן יחיד יש לחקור כנ''ל מהו גדר החיוב על כל יחיד כיוון שאין כל יחיד ויחיד שוחט, ואם נימא דהוא קרבן ציבור יש לעיין מהו גדר חיוב זה, דהא ודאי בעי' שכל יחיד מישראל ישתתף בקרבן זה.

ועי' בחינוך כאן שכתב דהמצווה היא ''לשחוט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים שה תמים זכר בן שנה'', ומשמע דעיקר קיום מצווה זו היא השחיטה בלבד, אבל עי' במנחת חינוך כאן (אות א') שכתב דעיקר המצווה היא לאו דווקא השחיטה אלא ההקרבה עד זריקת הדם, אבל בספר פתי מנחה (לגר''מ גיפטער) כאן דקדק מלשון החינוך שכתב בהמשך דבריו ''וענין המצוה הוא, שמתקבצים אנשים מישראל לחבורות ולוקחין מן השוק או מביתם גדי אחד או שה תמים...'', שחלק מקיום מצווה זו הוא ההפרשה ולקיחת השה, ודברים אלו אינם רק הכשר מצווה בעלמא אלא חלק מהמעשה מצווה ממש, ''דאף דההפרשה היא רק הכשר למצוות קרבן פסח כיוון דְמֶפָרֵש קרא לזה ההכשר יש לזה תורת מצווה בעצם'' ולא הוי הכשר מצווה בעלמא כבנין הסוכה או הכנת המצה שאינם חלק מעצם המצווה דכיוון שהכשר זה מפורש הוא ה''ז חלק מהמצווה עצמה.
ונראה לומר דנחלקו הראשונים במצווה זו בשאלה יסודית, והיא האם שחיטת הפסח היא בעיקרה חלק מחיובי קרבן פסח, דהיינו שבעיקרה מצוות שחיטת הפסח היא דין מדיני הקרבנות וכמו שמצינו בכל קרבן, או שמצוות שחיטת הפסח היא מצווה ממצוות היחיד הנוהגות בפסח שעיקרן תלויות בחג הפסח וכמו מצוות אכילת הפסח והמצווה לאכול ממנו נא, דהחינוך שמנאה למצווה בפני עצמה ס''ל שהוא דין מדיני הפסח דרמיא על כל אחד ואחד, וכן ס''ל כתוס' שקרבן פסח הוא קרבן יחיד ולא קרבן ציבור, ולכן מצוות השחיטה היא מצווה דרמיא אקרקפתא דכל אחד ואחד.

והנה נחלקו האחרונים במי שנשחט הפסח בעבורו מבלי שעשה שליח, דהמנחת חינוך כתב (כאן אות כ''ב) דבכה''ג אפשר דאינו פסול וזה לשונו: "גם גוף דין זה דנשחט הפסח שלא בשליחות אינו ברור דאפשר כיוון דנעשה המעשה והרי שחוט לפניך אפשר דאינו פסול" וכך כתב באו''ז (הל' פסח סימן רכ''ד צויין כאן במנחת חינוך החדשים) דבדיעבד קרבן פסח כשר אף אם לא עשהו שליח כיוון דזכות הוא לבעלים שישחטוהו עבורו, ודלא כנודע ביהודה שפסל בלא עשה שליח לשחטו אף בדיעבד.
אבל עי' באור שמח (הל' מקוואות פ''א אות י''א) שכתב וזה לשונו: ''ולכן הנני מפרש, דבאמת השחיטה כשירה בפסח בלא שליחות, רק דגבי שחיטת קדשים מצווה בבעלים…. רק דאפילו אם שחיט אחר מקיים מצות שחיטה הבעלים מדין שליחות, אבל כי שחיט בלא שליחותו אע"ג דלא קיים מצות ושחט בכ"ז אין הקרבן פסול, ויצא ידי חובתו, רק דמחוסר מצות שחיטה בבעלים, כן נראה. וכמו דאם לא סמך הקרבן כשר, כן אם לא נשחט על ידי בעלים או על ידי שלוחו גם כן כשר הקרבן.'' הרי דלדעת האור שמח יש בקרבן פסח שני דינים נפרדים, מצד אחד יש מצוות דרמיא אגופיה דכל אחד ואחד לשחוט את הפסח ומצוה זו אינה מדיני הקרבן אלא בעיקרה היא דין מדיני הפסח דרמיא אקרקפתא דגברא, ומאידך יש את המציאות של קרבן פסח והוא שאם הקרבן פסח של הבעלים נשחט כהלכה אף שנשחט בלא שליחות והבעלים לא קיים את המצוה עדיין יש לו דין קרבן פסח וזהו דין מדיני הקרבנות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il