בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

דיני מחובר תלוש וקרקע

בכמה הלכות אנו מוצאים חלוקה בין 'קרקע' ל'מטלטלין'. בשיעור זה מתבאר שהחלוקה אינה תמיד זהה, ויש לדון בכל נושא לגופו מהיכן חלוקה זו נובעת וממילא מהי ההגדרה המדוייקת של 'קרקע' – קרקע ממש, מחובר, דבר שיש לו אחריות ועוד. השעור ניתן בבית הכנסת בכפר דרום.

undefined

הרה"ג צבי שכטר

כ"א תמוז התשס"ה
9 דק' קריאה 48 דק' האזנה
מחלוקת רבי מאיר וחכמים בדין ענבים העומדות להיבצר
הלכה מוסכמת היא שאין נשבעים על הקרקעות, ושכל המחובר לקרקע הריהו כקרקע. ונחלקו התנאים במסכת שבועות 1 בדין ענבים העומדות להיבצר:
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן בַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע; וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד? עֶשֶר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לָךְ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ - רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב שְׁבוּעָה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע.
לדעת חכמים – כיון שפיזית הם מחוברים לקרקע חל עליהם הדין ש"כל המחובר לקרקע הריהו כקרקע", ולדעת רבי מאיר אין דינם כקרקע, כי הם עומדים להיבצר וכבר אינם זקוקים לחיבורם לקרקע. התוספות מביאים שרבינו חננאל פוסק כרבי מאיר, אולם לדעת רוב הראשונים אין ללמוד משם, והלכה כחכמים.
הרמב"ם בפירוש המשניות מביא את הסברו של הר"י מיגאש, שבאמת כולם מסכימים בדרך כלל שענבים העומדות ליבצר אינם כקרקע, ורק לגבי שומר סוברים חכמים שכיון שהמפקיד מוסר את כל האילנות והפירות המחוברים לקרקע ליד השומר, ומצווה עליו שישמור שאף אחד לא יגע בהם - אין דינם כקרקע, כיון שהמפקיד מקפיד שלא יגע בהן, וממילא אין הן נחשבות עומדות ליבצר. אולם בענינים אחרים, בהם סברא זו אינה שייכת, מודים גם חכמים שענבים אלו נחשבות כבצורות.
ויש שרצו לומר שזו אף דעת הרמב"ם עצמו בספרו היד החזקה, וכך אכן משמע מכך שבכמה מקומות הוא כותב שענבים העומדות ליבצר הריהן כבצורות, ורק בהלכות שומרים הוא הביא את מחלוקת רבי מאיר וחכמים.

ראיית רבינו חננאל שהלכה כרבי מאיר
כאמור, רבנו חננאל כתב שהלכה כרבי מאיר, והוא לומד זאת מהגמרא במסכת כתובות. הגמרא שם עוסקת בדין גביה מיתומים: בדרך כלל, אם אדם חייב לחבירו כסף, כגון שלוה ממנו, ואין לו כסף לשלם - ניתן לגבות גם מן המטלטלין (ומשאירים לו רק את צרכיו ההכרחיים); אולם אם הלווה מת, ניתן לגבות מהיתומים רק מהקרקעות. הגמרא דנה האם המלוה יכול לגבות מפירות המחוברים לקרקע, ואומרת שאם הם צריכים לקרקע אז דינם כמחובר, ואם אינם צריכים לקרקע אין המלוה יכול לגבות מהן, ומכאן למד רבנו חננאל שפירות שאינם צריכים לקרקע נחשבים תלושים, כדברי רבי מאיר. אולם, התוספות מחלקים בין הנידונים, וכותבים שאין להוכיח מהלכות גביה מיתומים על מחלוקת רבי מאיר וחכמים ביחס להלכות שבועה. בהמשך נתייחס לביאור ההבדל בין הנידונים.

עבדים – דינם כקרקע או כמטלטלין?
במסכת בבא קמא 2 נחלקו אמוראים האם דין עבדים כדין קרקע או כדין מטלטלין, ובסוגיא מובאות שלשה השלכות לכך:

א. גביה מיתומים , אם המלוה לא הניח קרקע אלא עבדים,
ב. פרוזבול – ההלכה היא שאם המלוה אינו רוצה שהחוב יבטל בשנת השמיטה עליו לכתוב פרוזבול, ואין כותבים פרוזבול אלא אם יש ללווה קרקע. מעתה דנה הגמרא מה הדין אם יש ללווה רק עבדים.
ג. קנין אגב –הכלל הוא ש'נכסים שאין להם אחריות' נקנים עם 'נכסים שיש להם אחריות', כלומר אם הקונה עושה מעשה קניין בקרקע הוא יכול לקנות אגב כך גם מטלטלין. ודנה הגמרא האם דין עבד כדין קרקע, וכשאדם קונה עבד - האם הוא יכול לקנות אגב כך גם מטלטלין.

התוספות במקום תמהים: פשוט במשנה שאין נשבעים על העבדים כשם שאין נשבעים על הקרקע, ואין בעבדים דיני שומרים, ואין מעילה בעבדים, וכן רואים בהלכות נוספות. ההשוואה בין עבדים לקרקעות נלמדת מהפסוק "והתנחלתם" שנאמר לגבי עבדים, ומכך שהתורה קוראת לעבדים 'נחלה' אנו לומדים שעבדים נחשבים כקרקע. אם כן, מה פשר דיון הגמרא כאן, כאשר בכמה וכמה מקומות מפורש שעבדים הוקשו לקרקעות? ועל כן מסבירים התוספות, שהגמרא דנה רק ביחס לדינים מדרבנן, האם נאמר שכיון שבענינים מדאורייתא דין עבדים כקרקעות ממילא גם בענינים דרבנן השוו חכמים דין עבדים לקרקעות, או שכיון שעצם ההשוואה בין עבדים לקרקעות היא חידוש שאיננו יודעים את טעמו, אין להרחיבו לענינים דרבנן.
הסבר זה מחייב את התוספות לומר שכל הנידונים בגמרא בבבא קמא הם מדרבנן בלבד. לגבי דין פרוזבול כך היא אכן ההבנה הפשוטה, אם כי לפי דעה אחת בראשונים המובאת בתוספות במסכת גיטין זהו דין דאורייתא. לגבי קנין אגב זהו חידוש של התוספות כאן מכח הסוגיא, והם מבארים זאת בכך שדין זה לא נלמד מפסוק בתורה אלא מפסוק בדברי הימים, ו"דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן". ויש להעיר שהתוספות בתחילת קידושין כותבים בפירוש שקניין אגב הוא מדאורייתא, כפי שציין רבי עקיבא איגר במקום. ולגבי גביה מהעבדים מסבירים התוספות שזהו דין דרבנן משום ש"שעבודא לאו דאורייתא", מהתורה יש רק 'שעבוד הגוף', אבל לא שעבוד נכסים. בשאלה אם 'שעבודא דאורייתא' או 'שעבודא לאו דאורייתא' נחלקו האמוראים בכמה מקומות בגמרא, ובעקבותיהם נחלקו גם הראשונים. הש"ך עורך את שיטות הראשונים מערכה מול מערכה, ומסיק שזהו ספיקא דדינא 3 .

מחלוקת הראשונים בדין שעבוד על מטלטלין
בעל 'קצות החושן' מביא את שיטת הרשב"א, שההבדל בין קרקע למטלטלין לגבי גביה מיתומים קיים רק אם השעבוד הוא מדרבנן, אולם אם השעבוד מהתורה - אין הבדל בין קרקע למטלטלין, שהרי גם המטלטלין משועבדים למלוה כשם שהקרקע משועבדת, ואין סיבה שהוא לא יוכל לגבותם מהלוה. אולם לפי הרמב"ם ההלכה היא ש'שעבודא דאורייתא' ואף על פי כן הוא סובר שהמלוה אינו יכול לגבות מהמטלטלין שביד היתומים, ונמצא שלפיו ההלכה שהמטלטלין אינם תחת שעבוד המלוה היא דבר תורה. וכותב הקצות שגם מדברי התוספות מבואר שהם סוברים כרמב"ם, שהרי אם הם היו סוברים כרשב"א הם לא היו צריכים לומר שהסוגיא בב"ק היא רק לשיטה ששעבודא לאו דאורייתא, שכן גם לשיטה ששעבודא דאורייתא - ההבדל בין הקרקע למטלטלים הוא מדרבנן.

שיטת הראב"ד
הראב"ד 4 אינו מקבל את שיטת התוספות, שהרי בדרך כלל אנו אומרים 'כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון'. כיצד אם כן נסביר את הסתפקות הגמרא במסכת בבא קמא מהו דינם של עבדים? נביא את דברי הראב"ד, וכפי שהסבירם הש"ך.
המשנה במסכת קידושין 5 אומרת:
נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף, וּבִשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה; וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת אֵינָן נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף, וּבִשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה. וְזוֹקְקִין נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן.
נשים לב לביטויים שבו משתמשת המשנה: המשנה אינה אומרת 'קרקעות נקנים בכסף בשטר ובחזקה, ומטלטלין אינן נקנים אלא במשיכה' וכו'. הביטויים בהם משתמשת המשנה הם 'נכסים שיש להם אחריות' ו'נכסים שאין להם אחריות', והרשב"א מבאר שאכן הביטויים אינם מקבילים, ובכל נושא יש לבחון את ההגדרות לפי ענינו. ונבאר את הדברים.
כאמור, שיטת הרמב"ם היא ששעבוד נכסים קיים רק בקרקעות ולא במטלטלין. ומבאר זאת הרשב"א ששעבוד הנכסים נובע מכך שאלו הם נכסים שיש להם אחריות, המלוה יכול לסמוך על כך שיגבה את חובו, ועל כן השעבוד קיים רק בקרקעות שאותם אין הלווה יכול להבריח או למכור לאדם אחר, שהרי ידוע מקומם "והארץ לעולם עומדת".
וכך מבאר גם הראב"ד לגבי המשנה במסכת קידושין, שהדינים המובאים בה – אופן הקניין, קניין אגב וגלגול שבועה - אינם תלוים בהבדל בין קרקע למטלטלים, אלא בהבדל בין ל'נכסים שיש להם אחריות' לבין 'נכסים שאין להם אחריות'. משום כך טוען אחד האמוראים במסכת בבא קמא שלגבי שעבוד נכסים דין עבדים כדין מטלטלין, שהרי הם יכולים לברוח או למות וממילא אין דעת המלוה סומכת עליהם. וכן ההלכה שאין כותבים פרוזבול אלא על הקרקע מבוססת על כך שהמלוה סומך דעתו עליה, וכמו שהסבירו הראשונים. וכותב הרשב"א שגם קניין אגב תלוי ב'אחריות', כמבואר בלשון המשנה במסכת קידושין (אם כי יש להבין את הטעם לכך).
הש"ך מסכים עם שיטת הראב"ד, וכותב שדברי התוספות דחוקים.

האם קטן יכול למכור עבדים?
חכמים תקנו שקטן שהגיע ל'עונת הפעוטות' (גיל 8-9) יכול למכור מטלטלין כדי שיוכל לחיות, אך לא קרקע. וכתב רבי עקיבא איגר בשם אחד האחרונים שלפי דברי התוספות, שענינים דרבנן עבדים לא הוקשו לקרקעות – קטן יכול למכור עבדים, ואין דינם כקרקעות. אולם, אם נלך בשיטת הראב"ד אז אין מקום לדברים אלו, שהרי לפיו אין הבדל בין ענינים דאורייתא לענינים דרבנן.

דחית ראיית רבנו חננאל
כפי שהבאנו למעלה, רבנו חננאל מוכיח שהלכה שאין נשבעים על ענבים העומדות להיבצר, כדעת רבי מאיר, וזאת מהגמרא בכתובות שאומרת שאם הלווה מת אין המלוה יכול לגבות מענבים אלו, משום שדינם כמטלטלין. אולם הש"ך, שפסק כשיטת הראב"ד, מבאר שלפי שיטתו אין ראיה מגמרא זו כנגד הראשונים שפוסקים כחכמים. דין גביה מיתומים אינו תלוי בקרקע אלא באחריות, שכל דבר שהמלוה סומך עליו הריהו יכול לגבות ממנו, ומעתה מובן שאין המלוה סומך על ענבים העומדות להיבצר, שהרי היתומים יכולים לקטוף אותם, וזאת למרות שהם מוגדרים כ'קרקע'. דומה הדבר לדין עבדים, שכאמור אף הם נחשבים קרקע ובכל זאת אין המלוה יכול לגבות מהם משום שהם נכסים שאין להם אחריות.

ראינו עד כאן, שהחלוקה בין 'קרקע' ל'מטלטלין' אינה זהה בכל המקומות. כאמור, עיקרון זה עולה גם מדברי הרמב"ם, לפיו מחלוקת התנאים לגבי ענבים העומדות להיבצר היא רק בדין שבועת השומרים, שכיון שהמפקיד מקפיד שהנפקד לא יזיז כלום אז יש מקום לדמותם לקרקע, אולם בענינים אחרים – ודאי שאינם נחשבים קרקע.

דבר מחובר אינו נאסר לעבודה זרה?
נביא דוגמאות נוספות למקומות בהם מצאנו את החלוקה בין קרקע למטלטלין. בתורה אנו לומדים שדבר שנעבדה בו עבודה זרה אסור בהנאה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם ירְשִׁים אתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" 6 . מהמילה 'על ההרים' למדו חכמים שההרים עצמם לא נאסרים גם אם נעבדה בהם עבודה זרה. בפשטות, משמעות הלכה זו היא שדבר מחובר לא נאסר. והנה, הרמב"ם כתב שבהמה הנעבדת אינה נאסרת (לצרכי הדיוט, אך אסור להקריבה במזבח), ומבואר מדבריו שזוהי אותה הלכה שההרים אינם נאסרים. הרמב"ם 7 מצטט את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה ש"דבר שאין בו תפיסת יד אדם אינו נאסר": בעבודה זרה, אדם משתחוה בדרך כלל לכסא, לשולחן ולכסף, כל אלו נעשו בידי אדם. אולם דבר שלא נוצר על ידי אדם, כמו בהמה וקרקע – לא נאסרו. יש לציין שמדברי רש"י והתוספות מבואר שדין בהמה ודין הרים שאינם נאסרים הם שני דינים נפרדים.
להבנה זו יש כמה השלכות. לדוגמא, יש אבנים המחוברים להר מששת ימי בראשית, במשך הזמן הן לפעמים נופלות מההר ואז אין דינם כמחובר, ואף על פי כן אומרת הגמרא שמי שישתחווה לאבן כזו הריהו פטור. כך גם אם נפלו פירות מאילן המחובר לקרקע – לכל הדעות דינן כדבר תלוש, אולם כל זמן שלא הגביהו אותן הריהן נחשבות דבר שאין בו תפיסת יד אדם, ואינם נאסרים.
וכן להיפך, אנו מוצאים דברים שדינם כקרקע ובכל זאת אינם נאסרים. נחלקו התנאים האם דבר תלוש שלבסוף חיברו לקרקע - נחשב קרקע או מטלטלין. הכל מודים שאם אדם נטע אילן ואילן זה השריש אז דינו כקרקע, והמחלוקת היא כשאותו דבר לא היכה שורשים בקרקע. וכתבו התוספות במסכת שבועות שדין בית תלוי במחלוקת זו, שהרי בית עשוי מאבנים תלושות שאחר כך חיבר אותן, ואין לו שרשים בקרקע. אולם, הש"ך 8 חולק על כך וכותב שבית ודאי דינו כמחובר. ולכאורה קשה על דברי הש"ך מגמרא מפורשת 9 , שאם אדם השתחוה לבית הבית נאסר! לפי המבואר למעלה אין כאן כל קושיא, שכן דין עבודה זרה אינו תלוי בחלוקה בין קרקע למטלטלין אלא בשאלה אם יש בו תפיסת יד אדם או לא, ובית ודאי נוצר בידי אדם.

שחיטה עם דבר תלוש
במסכת חולין 10 אומרת הגמרא שניתן לשחוט בהמה רק בדבר תלוש, והיא לומדת זאת מפרשת העקדה שבה נאמר "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" 11 , והרי אברהם אבינו חשב לשחוט את בנו כקרבן. והנה אומרת המשנה במסכת חולין 12 "כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה - פָּסוּל בִּמְלִיקָה; כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה - פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה". כלומר, בקדשים צריך למלוק את העוף עם הציפורן, ולא לשחטו בסכין; ואילו בשחיטת חולין להיפך, צריך דוקא לשוחטו אך אם ימלוק אותו בציפורן הריהו פסול, משום ששחיטה יכולה להיעשות רק על ידי דבר תלוש. ובהלכות שחיטה נפסק על פי הראשונים, שגם אם יש בהמה עם ציפורן אי אפשר לשחוט תרנגולת עם אותה ציפורן, שכן גם היא מחוברת לגוף הבהמה. ותמה ר' עקיבא איגר, כיצד למדו הראשונים דין בהמה מדין אדם? בפשטות, דוקא לגבי אדם מצאנו שנחשב קרקע וזאת בדין עבדים שהוקשו לקרקעות (ואף אם נאמר שדין זה הוא רק בעבדים אך לא בבני חורין, ניתן להבין שחכמים גזרו גם בבן חורין), ועל כן ניתן להבין את הפסול שבשחיטה על ידי ציפורן, אולם כיצד ניתן להרחיב דין זה לבהמה, שודאי אינה מוגדרת 'מחובר'?
מבאר האור שמח 13 ששאלה זו אינה קשה, כי הפסול לשחוט במחובר אינו תלוי ב'קרקע' המנוגדת ל'מטלטלין', אלא בשאלה האם המכשיר בו אני משתמש לשחיטה מחובר לדבר אחר שאינו סכין. אם יש לסכין ידית אז אין בעיה, כי הידית היא חלק מהסכין, אולם אי אפשר לומר שכל גוף האדם או הבהמה אם בית יד לציפורן, ולכן אי אפשר לשחוט בציפורן.

חיוב עציץ נקוב במצוות התלויות בארץ
בכמה משניות במסכת זרעים מבואר שדבר הגדל בעציץ נקוב בארץ ישראל נחשב שגדל בארץ ישראל עצמה, והוא חייב בכל המצוות התלויות בארץ. אם העציץ אינו נקוב, החיוב שלו בתרומות ומעשרות הוא רק מדרבנן. התוספות 14 מוכיחים מהגמרא שאפילו אם העציץ מוגבה מעט מעל פני הקרקע הוא עדיין נחשב מחובר לקרקע, אלא שהם מקשים על כך מהגמרא במסכת שבת, שאומרת אם אדם מגביה עציץ נקוב למקום מעט יותר גבוה הריהו חייב משום קוצר, והרי העציץ עדיין יונק מהקרקע! ומפרשים התוספות שצריך לומר שאכן אין כוונת הגמרא שיש על הגבהה כזו חיוב מהתורה, אלא זו רק חומרא מדרבנן (ומעירים שכך פירש גם רש"י).
אולם, מדברי הרמב"ם מבואר שהאיסור להגביה עציץ נקוב הוא מהתורה, ובעולם הישיבות מסבירים את שיטתו שהגדרת 'קרקע' לגבי תרומות ומעשרות אינה זהה להגדרתה לגבי שבת. החיוב בתרומות ומעשרות אינו מצריך חיבור לקרקע אלא יניקה ממנה, כל דבר שיונק מהקרקע הריהו מגידולי ארץ ישראל וחייב בתרומות ומעשרות. אולם מלאכת קוצר אינה תלויה ביניקה אלא בדבר אחר. יש לדון מהו אותו 'דבר אחר', אך לא ניכנס לכך כאן 15 .
לסיכום, בהלכות רבות יש הבדל בין קרקע למטלטלין, אך לא תמיד ההבדל נעוץ בחלוקה בין קרקע למטלטלין עצמם. לפעמים ההבדל הוא בין נכסים שיש להם אחריות לבין נכסים שאין להם אחריות, לפעמים ההבדל הוא בין דבר שיש בו תפיסת יד לבין דבר שאין בו תפיסת יד אדם, בין דבר היונק מן הקרקע לבין דבר שאינו יונק ממנה, וכו'. נמצא שביחס לכל דין בו מובאת חלוקה זו - תמיד צריך לברר את משמעות החילוק בין קרקע למטלטלין.


^ 1 פרק ו, משנה ו.
^ 2 יב ע"א.
^ 3 בגמרא במסכת כתובות יש גם מי שאומר שאפילו שעבוד הגוף אינו מהתורה, אלא יש רק מצוה לפרוע, ומי שאינו רוצה לשלם כופין אותו מדין כפיה על המצוות, אך לא מצד שעבוד הגוף. אולם הש"ך כותב שדעה זו נדחית מכל וכל.
^ 4 מובא בש"ך על שולחן ערך חושן משפט, סימן צה.
^ 5 פרק א, משנה ה.
^ 6 דברים יב, ב.
^ 7 הלכות עבודה זרה, פרק ח, הלכה א.
^ 8 שם.
^ 9 עבודה זרה מז ע"ב.
^ 10 טז ע"א.
^ 11 בראשית כב, י.
^ 12 פרק א, משנה ד.
^ 13 בהלכות גירושין.
^ 14 גיטין ז ע"ב ד"ה 'עציץ'.
^ 15 שיעור זה הוא סיכום של שיעור שניתן בעל פה, וזמן השיעור תם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il