בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת פרשת נח

דבקות מתוך תורה

בשם כל ישראל ◆ בשבילי נברא העולם ◆ דבר חי – דבר שחי מעצמו ◆ אחריות לכל הבריאה ◆ תורה שבע"פ – הקושי והגודל ◆ דבקות בתורה ◆ מילוי הלב באהבת ה' ◆ פתיחה למסכת יבמות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

חשוון תשע"ט
12 דק' קריאה 40 דק' צפיה
קיום המצוות בשם כל ישראל
לכבוד השבת הראשונה של הזמן הזמנתי את ה'קצות' לפתוח בהקדמתו לספר 'שב שמעתתא'... זו הקדמה נפלאה, אמונית, שבה הוא מביא הרבה פעמים את המהר"ל בגור אריה, בנצח ישראל, ועוד. היה בקיא בכל הספרים שלו. נביא את דבריו:
יתברך האחד וישתבח הבורא, בחכמתו ורצונו כל צבא השמים והארץ... ויברא את האדם על הארץ, ויפח באפיו נשמת חיים... והנה כל היצורים הנבראים האלה הם בכללם איש אחד.
כל הבריאה היא אדם גדול, והאדם הוא עולם קטן.
וזה מופת על אחדותו יתברך שמו, שהאחד בורא אחד, ולכן ראוי לכל איש קודם כל מעשה טוב וכל לימוד, לכוון 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל', ולקבל עליו מצוות ואהבת לרעך כמוך.
לפני כל מעשה או לימוד, על האדם לזכור שכל העולם הוא אחד, והוא חלק מכללות העולם. לעשות הכול לא רק כאיש פרטי שעובד את ה', אלא כחלק מכל הבריאה כולה שפונה לריבונו של עולם. ובאופן מיוחד – מתוך חיבור לעם ישראל, לכן צריך לזכור גם את מצוות ואהבת לרעך כמוך.
גם בסיום ההקדמה ה'שב שמעתתא' מזכיר את המדרש: 'לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות' (בראשית רבה מד, א), ומפרש ש'לצרף את הבריות' פירושו לעשות את הבריות מאוחדים. המטרה של המצוות היא ליצור אחדות בין כל הבריות, כי המצוות הן פנייה לריבונו של עולם, אבל הגודל של המצוות מתקיים כשהאדם יודע שהוא חלק מכל העולם, ושכשהוא מקיים מצוה כל העולם כולו מקיים את המצווה על ידו. זו הסתכלות גדולה, הסתכלות שלמה. ולא פרטית, מצומצמת ואגואיסטית.

בשבילי נברא העולם
המשנה במסכת סנהדרין (לז.) אומרת:
למה נברא האדם יחידי?... ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך.
הקב"ה ברא את אדם הראשון, וכולם בניו, לעשות שלום ביניהם.
ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - כולם דומים זה לזה. ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו.
כלומר, אמנם כולם בני אדם ויש להם מראה כללי דומה, אבל בכל זאת אין אדם דומה לחברו. העולם הוא בעצם אחד, ממקור אחד, אבל האחד הזה הוא מגוון מאוד. בכל אחד יש ייחודיות חיצונית, והצורה החיצונית מביעה את הפנימיות. כל אחד הוא מציאות מיוחדת, אבל הוא חלק מהכלל כולו.
ובעקבות זה אומרת המשנה: 'לפיכך, כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם'. יש לזה שני הסברים: הסבר אחד - 'בשבילי נברא העולם', כי מאדם אחד יצא עולם שלם, וזאת אומרת שבכל אחד יש פוטנציאל של עולם שלם. והסבר שני הוא שאדם צריך להגיד 'בשבילי נברא העולם' כי הוא מיוחד, ואת המיוחדות שלו אין אצל השני. הוא משלים את העולם במובן מסוים, ובלעדיו העולם יהיה חסר. 'בשבילי נברא העולם, גם אותי צריך, ואי אפשר בלעדי'. התפיסה הכוללת היא לדעת שלכל אחד יש את התפקיד שלו, אבל הוא חלק מכל הכלל כולו. הוספתי מעט על דברי ה'קצות' שם.

מה זה דבר חי? דבר שחי מעצמו
עוד שואל ה'קצות': למה ברא הקב"ה את האדם בעולם הזה? הרי הנשמה הייתה למעלה, נהנתה מזיו השכינה ולא היה חסר לה דבר, למה הקב"ה הוריד אותה למטה לעולם הזה? הוא מסביר שהקב"ה רצה שההנאה של הנשמה תהיה הנאה עמוקה, שלא יהיה 'נהמא דכיסופא', כשהנשמה לא עמלה על כל הטוב שהיא מקבלת, אז כל האושר שלה הוא אושר שטחי וחיצוני. היא מקבלת הנאה, אבל היא יודעת שזו לא יצירה שלה. לכן הקב"ה הוריד את הנשמה לעולם, כדי שהיא תתמודד עם המציאות של העולם הזה, ותעשה בו את רצונו של הקב"ה, ומתוך כך תזכה לעלות למעלה ולחיות חיים מלאים.
הפסוק אומר (משלי ה, טו): 'שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ'. הקצות מביא את הזהר שמסביר שמעיין ובאר נובעים מעצמם, אבל מי בור הגיעו ממקום אחר. אלו לא מים שלו, אלא מים שהוא מקבל. לכן מי בור לא נקראים 'מים חיים', ומי מעיין כן. דבר חי הוא חי מעצמו, לא שמקבל חיים ממישהו אחר. זו הסבה לכך שעני חשוב כמת, כי עני מקבל את כל החיים שלו, את כל העזרה מאחרים. וכן הרשעים בחייהם נקראים מתים, כי אין להם זכויות כדי לחיות. לכן נאמר על המצוות 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' (ויקרא יח, ה). ה'וחי בהם', אינו שכר על עשיית המצוות אלא מציאות, אם אתה מקיים את המצוות אתה נהיה חי. החיים הם מתוכך. 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' (דברים ד, ד).

אחריות האדם לכל הבריאה
זה לא רק עניינו של האדם, זה עניינו של כל העולם. האדם כלול בכל הבריאה כולה. ר' מאיר אומר במסכת סנהדרין (שם), שאדם הראשון 'מכל העולם כולו הוצבר עפרו', הוא רוצה ללמד אותנו שהאדם הוא תמצית של כל הבריאה ולכן מעשי האדם משפיעים על כל הבריאה. ממשיך ה'קצות':
ונמסר בידו כל כוחות הברואים, עליונים ותחתונים. בעלייתו – עולים, ובירידתו – חלילה - ירדו גם הם.
כך היה בדור המבול. האדם השחית את מעשיו ואחר כך ההשחתה הזו התפשטה גם על שאר הנבראים וגם על בעלי החיים - 'כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ' (בראשית ו, יב). הכול תלוי באדם.
ללמדך שכל העולם אחד, והאדם נמצא במרכזו, בידו קיומו של העולם, ובידו להחיות את כל העולם, המוני מעלה עם דרי מטה. להחיות אותם בחיים עצמיים.
כשאדם עושה מצוות הוא חי חיים עצמיים, זה לא רק הוא, כי הוא קשור בכל הבריאה כולה, וכל הבריאה כולה חיה מכוחו חיים עצמיים.

הלמדנים הישרים והלמדנים החריפים
ה'קצות' מביא את דברי המהר"ם אלמושנינו בפירושו לספר קהלת שהישרים בשכלם אינם חריפים כל כך, אלא החריפות שלהם אינה אלא אגב שבשתא. דווקא מי שיש לו שכל לא כל-כך ישר הוא יותר חריף:
לפי שאלו שאין שכלם ישר ויש להם מעכב בשכלם, כאשר יגבר השכל עולה השכל בחריפות גדול.
הישרים בלימודם מיד מבינים את התשובה, אך מי שאיננו ישר יש לו קושיא, והוא צריך לתרץ אותה, ולהתגבר על הקושי, וזה גורם חריפות.
כאשר אנחנו רואים בתבערת האש כאשר יוצק עליו מים אז יתגבר ויתגדל האש ביתר שאת ויתר עז ממוקדה מקדם.
רש"י ותוספות הן שתי שיטות של לימוד. בגמרא במסכת גיטין (ט.) מובא, שר' שמעון אמר רעיון. אמר עליו ר' יוסי את הפסוק: 'שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים' (משלי כד, כו). רש"י שם מפרש 'שפתיים ישק' - תיתן נשיקה! אלו דברים יפים נאמרו! אך תוספות מפרשים, שכשאדם שומע סברא חזקה, ואין לו מה לענות, השפתיים שלו נושקות זו לזו ונסתמות. בדרך כלל צריך לענות, אבל בדברים מושלמים אין מה לענות.
אלה שתי שיטות של התבוננות, ולכל אחת יש את המעלה שלה. אצל הישרים, מצד אחד אין חריפות, אבל יש תמימות של הסתכלות בריאה. ומצד שני, החריפים, גם אם הם פחות ישרים, בסוף מגיעים למסקנות הנכונות בחריפות יתר.
בזה נראה לפרש מאמרם 'והנה טוב מאוד', טוב - זה יצר טוב, מאוד - זה יצר הרע', לפי שיצר הרע נקרא כסיל, ויצר הטוב נקרא חכם. ולזה, כאשר תהיה התנגדות מצד הסכלות, יתגבר השכל ויתעלה במעלות רבות יותר מאשר היה מקודם. מה שאין כן אם לא היה יצר הרע מנגד, לא היה ההתגברות.
כשלא צריך להתאמץ לנצח, אז לא מתפתחים הכוחות. היצר הטוב נעשה טוב מאוד בגלל המאבק שלו עם יצר הרע.
וזה נראה כוונת מאמרם 'אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאוד'. אשרי איש ולא אישה? אמר רב עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, דהיינו שיש לו התנגדות מצד יצר הרע, ויתגבר עליו, ואז יהיה 'במצוותיו חפץ מאוד'.
שואלת הגמרא על הפסוק: וכי דווקא איש ירא את ה' ולא אישה? ומסבירה הגמרא, שהכוונה למי שעדיין צעיר ויצר הרע מתגבר בתוכו. מי שמתאמץ להתגבר כשהוא איש, כשיש לו יותר תסיסה של יצר הרע, אז במצוות הוא לא סתם חפץ, אלא חפץ מאוד ואת זה היצר הרע גרם! עניינו של האדם הוא לנצח, להתגבר וזה גם כל עניינו של העולם. לפני שהגיעה הנשמה לעולם לא היו לה התמודדויות, אבל זה ענינו של כל העולם, ואין הקב"ה מעמיד את האדם בניסיון, אלא אם כן הוא יכול לעמוד בו.

הקושי והגודל בלימוד התורה שבעל פה
בהמשך ההקדמה מביא ה'קצות' את דברי מדרש תנחומא (נח סימן ג) על הפרשה שלנו:
יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שבחר בישראל משבעים אומות, כמו שכתוב: 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו', ונתן לנו את התורה בכתב רשומות, ברמז צפונות וחתומות, ופירשו בתורה שבעל פה וגילה אותם לישראל.
בתורה יש כל מיני רמזים, היא סתומה, ותורה שבעל פה מבארת את כל מה שיש בתורה שבכתב.
ולא עוד שתורה שבכתב כללות. ותורה שבעל פה פרטות. תורה שבעל פה הרבה, תורה שבכתב מעט. תורה שבעל פה נאמר: 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים'.
המידה שבה מודדים את הארץ היא לא גודל הארץ. כלי המדידה הוא בגודל מסוים, ומודדים בו כל פעם עוד חלק ועוד חלק... ואומר הפסוק, שהמידה שבה משתמשים כשרוצים למדוד את התורה, היא יותר גדולה מכל הארץ. כך מפרש הגר"א את הפסוק.
וכתיב 'ולא תימצא בארץ החיים'. ומאי לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא?
אלא הפירוש הוא, שאם אדם רוצה ללמוד את התורה שבעל פה הוא צריך למסור את הנפש. הוא צריך לוותר הרבה כדי לשקוע בעולמה של תורה.
שנאמר: 'זאת התורה - אדם כי ימות באהל'. אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו באהלה של תורה. וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה, שנאמר: 'כי על פי הדברים האלו כרתי איתך ברית'.
תורה שבעל פה היא תורה חיה, תורה שמתקיימת בפועל. אלה לא הכללים הראשיתיים שיש בתורה שבכתב, זו תורת חיים, ועל זה כרת הקב"ה ברית.
ואמרו חז"ל: לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה 'למען הדברים האלה', ולא 'בעבור הדברים האלה', ולא 'בגלל הדברים', אלא 'על פי הדברים' - וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול, שהוא משולה לחשך, שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול - אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם. ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר: 'ויתיצבו בתחתית ההר'.
ומסביר המדרש, על מה כפה ה' את ההר כגיגית, על התורה שבכתב, הרי ישראל כבר קיבלו את התורה, ואמרו 'נעשה ונשמע'. מסביר המדרש, שהכפייה של ההר כגיגית הייתה על קבלת תורה שבעל פה. תורה שבכתב היא מעטה, ולא מלאה פרטים ופרטי פרטים, דקדוקים ודקדוקי דקדוקים, כמו התורה שבעל פה, שפרטיה חודרים לכל נבכי החיים ומסדרים את החיים שיהיו כולם מקודשים לכל פרטיהם. זו כבר דרישה גדולה, ולכן היה צריך הקב"ה לכפות הר כגיגית כדי שישראל יקבלו את התורה שבעל פה, כי התורה שבעל פה:
עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'.
המדרש שואל: מדוע בפרשה ראשונה של שמע נאמר 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ', ובפרשה השניה כתוב: 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם', ולא כתוב 'בכל מאודכם? מסביר המדרש, שהפרשה השנייה עוסקת במצוות ושכרן. הפרשה הראשונה, פרשת שמע, לא מדברת על שכר המצוות, אלא על לימוד התורה, ובלימוד התורה צריך לאהוב את ה' 'בְכָל מְאֹדֶךָ'.
מה זה בְכָל מְאֹדֶךָ? חז"ל מסבירים - 'בכל ממונך', ומסבירים 'בכל מידה שהוא מודד לך'. אך פשט המילים הוא: מאוד מאוד, בלי גבול. כאילו היה צריך להיות כתוב: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ מאוד מאוד מאוד. כמובן, זה כולל גם את הממון ומצבים של התמודדויות וצרות, להמשיך לאהוב את הקב"ה בכל מה שהוא נוהג אתך.
ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה... לפיכך מתן שכרה לעולם הבא.
כלומר, עיקר השכר הוא לעולם הבא. 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ותלמוד תורה כנגד כולם'. (פאה א, א) יש מעט שכר בעולם הזה, אבל עיקר השכר הוא בעולם הבא.
אנחנו עוסקים בתורה שבעל פה, והמדרש אומר לנו - צריך בשביל זה נכונות להקרבה, פירושו של דבר, שאם אדם רוצה באמת לזכות באוהלה של תורה, אומר לו הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, יג) שלא יפסיד לילה אחד מלילותיו, כי רוב הלימוד הוא בלילה. לקנות את התורה באמת אפשר רק בשקידה גדולה.

דבקות בתורה
אני רוצה להסביר מה פירוש 'לקנות את התורה'. לא מדובר לקנות ידע, אלא מדובר להיות מחוברים אל הקודש, להיות עוסקים בקדושתה של התורה. בשביל זה צריכים באמת להתבטל אליה, ולהתמסר אליה, ואז אדם מתעלה מעלה מעלה בקדושת התורה. לא רק שהוא הספיק הרבה, ושהוא יודע הרבה. כמובן שאדם שמתמסר גם מספיק ויודע הרבה, אבל העיקר הוא עצם העיסוק בעניינה של התורה, כי התורה היא דבר ה' העליון, שלמעלה מהבנתנו ולמעלה מהשגתנו, והוא משתלשל ויורד ממקורו העליון ועד הבנתנו. אנחנו נוגעים באפס קצה של מעלת התורה, ולנגוע בחלק מכל הגודל הזה של התורה זו זכות עצומה. אדם צריך כל הזמן לחשוב ל'איזו זכות אני זוכה'!
לימוד התורה גם משפיע בעליונים, ולא רק בעולם הזה, אלא גם דרי מעלה וגם דרי מטה. העולם מתרומם על ידי שאנחנו עוסקים בתורה. צריך להבין את מעלתה של התורה ועליונותה. לכן ההתמסרות לתורה היא לא דבר חיצוני, אלא קשר עמוק. ואיך מגיעים לזה, על ידי התבוננות במעלתה ובקדושתה של התורה. לימוד התורה, ועשיית רצונו של הקב"ה מחייה אותנו, ולא רק אותנו, אלא את כל העולם כולו.
דבר שני, שקידה. מתוך שאוהבים את התורה שוקדים על התורה, ומתוך ששוקדים על התורה, אוהבים את התורה. אם אדם אוהב מאוד את התורה, אז הוא דבוק בה. ואם אדם דבוק בה, על ידי שהוא שוקד, אז הוא אוהב את התורה, הוא מתחבר מאוד אל התורה.
לא מדובר כאן שאדם יעשה למעלה מכוחותיו, אף אחד לא נדרש לעשות דברים למעלה מכוחותיו, להפך, כך הוא עלול ליפול מפני שהוא מיצה את כחותיו יותר מדי. מצד שני אדם צריך להאמין בכוחות שלו, לדעת שיש לו יותר כוחות ממה שהוא מנצל, ואפשר תמיד להוסיף ולהוסיף. זה ענייננו בישיבה.

עבודת הדור: מילוי הלב באהבת ה'
חז"ל אומרים לנו (שיר השירים רבה, א), שכשהקב"ה נתן את התורה כשהוא אמר 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' - נתקעה התורה בלבבם באופן מוחלט. התורה והם היו לדבר אחד, בלי אפשרות לשכוח את דברי התורה. וכשהוא אמר: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' - פסק מהם היצר הרע. אך הם נבהלו, ולא יכלו לעמוד בגובה הזה, ובאו אל משה ואמרו שהם לא יכולים לעמוד בזה, ואז את שאר הדברות שכביכול אמר משה, פתאום הם התחילו לשכוח. אז הם התחרטו, וביקשו לחזור למעלה הגדולה הזו, ביקשו 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ'. אמר להם משה - זה יהיה לעתיד לבוא.
עכשיו אנחנו מתקרבים לעתיד לבוא. אנחנו צריכים לעקור את יצר הרע מלבנו, דווקא עכשיו כשהוא מתגבר. ההתגברות שלו היא סימן לכך שזה התפקיד עכשיו. בגלל הקושי, אנחנו נהיה חייבים למצוא את הדרך לכך שהלב שלנו יהיה כל כך מלא באהבת ה', באהבת התורה, בידיעה של ארץ ישראל, של עם ישראל, של להיטיב עם הבריות – עד שלא יהיה מקום פנוי בלב. הכול יהיה מלא באהבת ה'. זאת הדרך היחידה להתמודד בהתמודדויות של הדור שלנו.
להילחם ולהגיד 'זה אסור', להילחם ברע ובחושך עם מקלות – בלתי אפשרי. צריך להאיר אור, להתמלא באמת באהבת התורה, באהבת המצוות, והכול מתוך אהבת ה' יתברך. ה' הוא כל כך אוהב אותנו, ו'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים' - אנחנו צריכים להחזיר אהבה לריבונו של עולם. 'אהבת עולם אהבתנו, אהבה רבה אהבתנו', הקב"ה אוהב אותנו, וכל הזמן דואג לנו ומיטיב אתנו בלי גבול.
צריך כל הזמן לחיות את ההרגשות והתובנות האלה, לחשוב על זה עוד פעם ועוד פעם. אנחנו חייבים לבנות מהלך שיחזק אותנו באהבת התורה, שיהיה כל כך גדול שיסלק את כל הדברים האחרים. יש בידינו לעשות את זה. אנחנו צריכים להאמין בכוחות שלנו.
הדרך היא לא מהיום להיום או למחר, לא בבת אחת יכול אדם לעשות את השינוי. שינוי שקורה בבת אחת הוא שטחי, כמו שעולים מהר כך גם נופלים ממנו מהר. אנחנו מציבים מטרה, שאיפה. אני חושב שאני אומר את מה שאתם רוצים, שאיפה אמתית להגיע לשקידה גדולה, לדבקות גדולה - זו בעצם מטרה של כולנו, שצריך להתקדם אליה יותר ויותר כל הזמן. ואיש לרעהו יאמר חזק. עד שנצליח ליצור מין טיפוס כזה של אדם, שיהיה מאוד חזק באהבת התורה, באהבת ה', ויחד עם זה בריא בהסתכלות שלו. מישהו שלא מתגרה מכל מה שמנסה לגרות אותו. יש לו בריאות, הוא לא נמשך לדברים האלו, הוא מרגיש את השטחיות שלהם, את הזוהמה שיש בהרהורים הלא טובים, במחשבות הלא טובות, בדיבורים הלא טובים. הוא נדחה מזה, כי הוא שייך לקודש.
ככל שהאדם קשור לטוב, הוא מרוחק מהרע. אני מאמין בכם. אנחנו דור חזק, דור עם סייעתא דשמיא, אנחנו בארץ ישראל, ויש בארץ ישראל סייעתא דשמיא גדולה. כאן אנחנו נמצאים בתוך עצמנו, ולא מעורבים עם גוים. אלו שתי מעלות: גם מעלת ארץ ישראל, וגם שאנחנו בינינו לבין עצמנו. יש לנו כוחות יותר גדולים ממה שהיו בדורות הקודמים, ולכן אנחנו גם יכולים, בעזרת ה'.

פתיחה למסכת יבמות
אני רוצה לומר כמה מילים על המסכת. מסכת יבמות היא מסכת גדולה, והיא נחשבת אחת משלוש המסכתות הקשות. אני בטוח שתלמידי הישיבה יכולים להשתלט עליה ולהקיף אותה. הלימוד העיוני לא יהיה על כל המסכת, כי אי אפשר. אם במסכת קידושין לא מספיקים את הכול בעיון, על אחת כמה וכמה במסכת יבמות. אבל צריך לדעת את כל הנושאים, להקיף אותה בבקיאות - אני חושב שהדבר הזה אפשרי. זה לא בשמיים ולא מעבר לים.
אני רוצה להסביר את הרעיון של הייבום. כתוב: 'זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם... בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ' (בראשית ה, א). ובהמשך - 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ - וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת'. כלומר, הבן הוא המשך הדמות של האבא. אף על פי שנגזרה על אדם הראשון מיתה, לא נגזרה על מין האדם מיתה. אדם ממשיך על ידי בנו, ובנו על ידי בן בנו, וכן הלאה. יש נצחיות. זה הפירוש למילים 'בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ', שבאדם יש צד נצחי. ועל כן, 'כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ' כשאין מי שממשיך אותו - זו טרגדיה. אדם מתחתן עם אישה, הוא כורת אתה ברית 'אנחנו יחד בונים את ההמשך'. ואיך אפשר להמשיך את הדמות של האדם שמת, אשתו היא קצת כגופו, ואחיו גם כן, אז אומרת לנו התורה להקים שם לאח שמת. אי אפשר אחרת, כי צריך המשכיות וכאן יש אפשרות. מי שמת לפני שנישא - אומר עליו המדרש 'בכו בכה להולך', אבל כשיש את האפשרויות הזו להמשיך אותו - זה תיקון גדול, יש כאן משהו פנימי, נשמתי. הביטוי 'להקים שם' הוא עמוק, לא משהו שטחי.
אחד הדיונים של המסכת הוא, שאם האחים לא רוצים, והאישה כבר מחוברת בברית הזו, אז צריכים לפתוח את הקשר הזה והתורה אומרת לנו איך משחררים כזה קשר. וכאן יש רעיונות פנימיים עמוקים מאוד. לפעמים אנשים שואלים: 'למה האישה משעובדת?!' להפך, זה לא שעבוד, אלא המשך הברית שהיא בעצמה כרתה. ואדרבה, יש בזה גם צד של חסד, שהיא לא נזרקת, אלא נשארת בבית בעלה, ויש מי שמטפל בה. יש לזה הרבה צדדים רעיוניים מוסריים. אבל שורש הדבר הוא רעיון פנימי עמוק של המשך צלם ודמות האדם.
מזה מתגלגלות במסכת הלכות של איסורי ביאה - עם איזה נשים מותר להתחתן, וכל ענייני הלכות איסורי ביאה, והיתרי ביאה. כל ענייני גרות; מצוות פריה ורביה; ומתגלגלות מזה הלכות התלויות בארץ; דיני כהנים וחללים, ועוד.
יש סוגיות רבות שנפגשים בהן רק במסכת יבמות, וכדאי לדעת ולהאמין שיש אפשרות להקיף את המסכת הזו ולדעת אותה היטב. בשביל זה כמובן צריך להשקיע, אבל אפשר. צריכים לשאוף שבסוף הזמן המסכת תהיה בידינו בעזרת ה'. אני רוצה לאחל לכולנו שבעזרת ה' יהיה לנו זמן טוב, חורף טוב, נידבק בתורה כמו בדברי האור החיים - שנחיה אותן. בעזרת ה'.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il