"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ"

מה כוונת הכתוב בדבריו : מיד כל חיה אדרשנו? האם הקב"ה בא חשבון עם בעלי החיים ומחשב שכר חיה כנגד הפסדה?
כך לכאורה עולה מדברי המדרש: "שאם החיות יהרגו אותו, כגון שטרפו ארי או נחש ויהרגנו, אני אדרוש ואתבע דמו מן החיות."

הבנה זו מעוררת תמיהה רבה: האם אריה שטרף אדם ח"ו הוא אריה רשע?
הרמב"ן מתפלא אף הוא: "תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתיענש או שתקבל שכר." הרמב"ן מעלה אפשרות: "אולי יהיה כן בעניין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תיטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המִדְבַּר חייב מיתה. וציווה כן בבני נח כבישראל."

כלומר, קשה לומר שדעת התורה שיש לבע"ח שכר ועונש, שכן אין בהם דעת. אי אפשר לומר שזאב שזולל כבשים הוא בעל תאווה, אבל קיימת כמין גזרה אלהית, שאם החיה "מתעסקת" עם האדם, היא תשלם על זה.
הרמב"ם (מורה נבוכים ג' פרק י"ז -הדעה החמשית) שולל לחלוטין כל תפיסה של גמול וכל שכן בחירה בקרב בעלי החיים, תפיסה שהייתה נחלתם של כמה מהוגי הדעות בזמנו: "עד לידי כך הגיעו הללו כאשר נאמר להם ומדוע נהג בצדק באדם ולא עשה כן בזולתו, ובאיזה חטא נשחט בעל החי הזה, והביאו עצמם לידי זרות במה שאמרו כי זה יותר טוב לו כדי שיגמלהו ה' לעתיד לבוא, ואפילו הריגת הפרעוש והכנה חיובי שיהא להם בכך גמול לפני ה', וכך העכבר הזה שלא חטא אשר טרפו חתול או דאה, אמרו כך גזרה חכמתו ביחס לעכבר זה ועתיד לגומלו על מה שאירע לו לעתיד לבוא...

אמנם זה הגמול לבעל חי שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו לפנים וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל כאשר שמעוהו מכת המעתזליה ישר בעיניהם והאמינוהו."

יש בעייתיות גדולה, בתפיסה שיש שכר או עונש לבעלי חיים, בעיה שהיא גם סכנה. שכנת ההשוואה לבעלי חיים. אם אנו מפתחים תביעה מוסרית לבעלי חיים אנו עלולים להשוות את המוסר האנושי למוסר הטבעי חייתי ובסופו של דבר, להמיט חורבן על מעלת האדם וממילא על יכולתו להכיר ולדבוק בה'.

אמנם, מאידך יש בעייתיות בהפרדה המוחלטת בין האדם לחי והיא ניתוקו של ה' מעל מערכת הבריאה והופעתו אך ורק בהכרת האדם. כביכול לקב"ה אין עזק עם מי שאין בו דעת. מורכבות זו נראית היטב בדברי רבי משה חפץ (מחכמי איטליה במאה ה-16), בספרו על התורה "מלאכת מחשבת": "ראיתי להתמרמר על אנשים שלמים הם אתנו מבני ישראל אשר פחדו פחד לאמור שה' יתברך ישלח השגחתו על כל חי, גם אשר לא מבני אדם... וכשר בעיני הדבר שה' יתברך המשפילי לראות בשמים ובארץ ישגיח בגבורתו על כל הנבראים מקרני ראמים עד ביצי כינים ויענישם אם יחטאו בחטאם המוגבל, ואם ייטיבו – הנה שכרם אתם. וראיות מדברי חז"ל – הנה רבו מארבה. לבד אתעכב בראיות מסיפורי התורה... "מיד כל חיה אדרשנו" – אלו דברים ככתבם וכלשונם שיעניש ה' החיה על הרציחה... ואם גבוה מעל גבוה שומר ומביט בשפלותנו יושב בשמים רואה את בני האדם, מדוע לא ישגיח בבעלי חי? האם ערכם רחוק מערכנו כאשר אנחנו מן השמים? וכמה מן החיות משובחים יותר מאישי האדם?"

אכן, קשה לסלק לחלוטין את השגחתו ית' מעל ביצי הכינים, אבל בה במידה האם יתכן שנשב יחד עם היתוש של טיטוס בגן עדן ונהנה מזיו השכינה?