בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מצורע
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

פרשות תזריע-מצורע תשנ"ט

לימודה, דיוקה וערבותה של תורה. טומאה וטהרה בימינו. "תורת המוציא שם רע". איחוד הקדש והחול. שבת וראש-חודש. ימי גאולה. צבא והתישבות. בין פסח לעצרת.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשנ"ט
14 דק' קריאה
לימודה, דיוקה וערבותה של תורה
על הפסוק: "ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים, שחורות כעורב" (שה"ש ה, יא) אומר המדרש: "שחורות כעורב אלו קוצי האותיות דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר: תלתלים במי הן מתקיימות - במי התורה מתקיימת - במי שמשחיר ומעריב בהן. א"ר שמואל בר אמי: דברי תורה צריכין השחרה והערבה". צריכים להשכים ולהעריב בדברי תורה.

"ר' חנין דציפורין פתר קרא בתלולית זו של עפר. מי שטפש מהו אומר, מי יכול לקצות את זו. מי שפקח מהו אומר, הריני קוצץ שתי משפלות היום, שתי משפלות למחר, עד שאני קוצץ את כולה. כך מי שטיפש אומר: מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין ל' פרקים, כלים ל' פרקים. מי שפיקח מהו אומר, הריני שונה שני הלכות היום, שני הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה. א"ר אמי: "ראמות לאויל חכמות" (משלי כד, ז), א"ר יוחנן: משל לככר תלוי באוירו של בית. מי שטיפש אומר: מי יכול להוריד את זה, מי שפיקח אומר: ולא אחר תלאו?! אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו. כך מי שטיפש אומר: מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם, מי שפיקח אומר: והוא לא מאחר למדה?! אלא הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר, עד שאני לומד את כל התורה כולה. אמר רבי לוי: משל לטרסקל נקוב, ששכר בעליו פועלים למלאכתו. מי שטיפש מהו אומר, מה אני מועיל, מכניס בזו ומוציא בזו! מי שפיקח מהו אומר, ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל?! כך מי שהוא טיפש מהו אומר, מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה. מי שהוא פיקח מהו אומר, ולא שכר יגיעה הקב"ה נותן?!" 1
תחילת המדרש עוסק בקושי בעצם השגתה של התורה. החלק האחרון דן בבעיית הזיכרון, ומסביר את הערך העצמי שיש בעצם הלימוד.

"א"ר זעירא אפי' דברים, שאתה רואה אותן קוצין בתורה, תלתלי תלתלים הן. יכולין להחריב את העולם כולו, ולעשות אותו תל. כעניין שנאמר: (דברים יג, יז) 'והיתה תל עולם לא תבנה עוד'". כל שינוי באות אחת, ואפילו בקוצה של אות, יכול לשנות את כל המשמעות. "'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' (דברים ו, ד), אם אתה עושה דלת - ריש, אתה מחריב את כל העולם כולו. 'לא תשתחווה לאל אחר' (שמות לד, יד), אם אתה עושה ריש - דלת, נמצא מחריב את כל העולם כולו. 'ולא יחללו את שם קודשי' (ויקרא כב, ב), אם אתה עושה חית - הא, נמצא מחריב את העולם כולו". התורה מדוקדקת, ואם לא נדייק בה, נהפוך את העולם, חלילה, לתילי תילים.

"רבי שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה. אע"פ שהם נראות כאילו הם כעורות ושחורות לאומרם ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים, נידה ויולדת. אמר הקב"ה, הרי הן ערבות עלי, שנאמר, (מלאכי ג, ד) 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים וגו ". תדע לך שהוא כן - שהן ערבות, שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו כאחת, אפשר היה לומר את כל דיניהם בפרשיה אחת, ובכ"ז לא נאמרו כאחת, אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה. 'איש איש כי יהיה זב מבשרו', ו'אשה כי יזוב זוב דמה'" 2 . עם כל הנושא הלא סימפטי של הפרשיות הללו, אמר הקב"ה הרי הן ערבות עלי - שחורות כעורב.
עסקנו היום בפרשה, בדברים הנראים כעורים ושחורים, אבל זה דווקא בגלל גדולתם של ישראל. רק ישראל, הצריכים להתרומם למדרגה עליונה, למדרגות של קודש, נדרשים להתרחק מענייני טומאה, ולכן יש להם דיני טומאה וטהרה.

טומאה וטהרה בימינו
היום הפרשיות הללו לא כ"כ מדברות אלינו. אנחנו כלל לא יכולים לתאר לעצמינו איך אפשר לחיות במציאות של שמירה על ענייני טומאה וטהרה, איך אפשר להקריב קורבן פסח וכו'. חסרה אצלינו הקדושה. אין לנו קדושת בית המקדש, קדושת תרומות, חלה וכו', ולכן אין גם דיני טומאה. אנחנו צופים ומתחננים להגיע לבנין בית המקדש, והמדרגה הזו מחייבת רוממות גדולה של טהרה.

בינתיים, כאשר אנחנו עוסקים בענייני טומאה וטהרה, אנחנו דורשים דרשות, ומשתדלים לראות את הרוח הפנימית של ענייני טומאה וטהרה.

"תורת המוציא שם רע"
"זאת תהיה תורת המצורע - תורת המוציא שם רע" 3 . כשעוסקים בפרשת מצורע, עוסקים בענייני לשון הרע, ענייני שמירת הלשון, וכל הגורמים המביאים לידי הנגעים הללו, ולא בעצם ענייני המצורע. ובאמת יש קשר בין מוציא שם רע, ובין סוגי הטומאות הנידונות בפרשה.

כל הטומאות הללו, הן טומאות היוצאות מגוף האדם ומתגלות. הפצעים של צרעת, הנגעים, זב, זבה וכד', הן טומאות, שנפרדות ויוצאות מתוך גופו של האדם, ומתגלות כלפי חוץ. כל עוד הדם או הפצע לא יוצא, הטומאה כמוסה בגוף, ואין לה גדרי טומאה. רק לאחר שהיא יוצאת החוצה ומתגלה, מופיעה גם הטומאה. הטומאה כאן מתגלה על הדברים החיצוניים: העור, הבגד, הכלים וכו', על המסגרות החיצוניות שבתוכן נמצא תוכן פנימי.
בשעה שהטומאה מופיעה, אז מתחיל תהליך הריפוי והתיקון. כאשר הטומאה יוצאת, האדם בעצם משתחרר מקלקול פנימי שהיה חבוי בתוכו, וברגע שהקלקול הזה מתגלה, מתחיל הטיפול שבאמצעותו באה הרפואה.

גם הדיבור מוציא החוצה את הצפון בתוך תוכו של האדם. אם הדיבור הוא דיבור טוב, הוא כמובן גורם לכל מיני הופעות טובות. אבל אם חלילה הוא דיבור גרוע, הוא מוציא מן הכח אל הפועל דברים לא טובים, המתפשטים אח"כ אל כל ההופעות של האדם: לעור, לשערות, לבגדים ולבית, שהם כולם המסגרות להופעתו של האדם.

איחוד הקדש והחול
הרב בשמועות הראי"ה מביא שלוש נקודות שמבוטא בהם יחס מיוחד לממון. בענייני נגעים, אצל יעקב אבינו ואצל רבן יוחנן בן זכאי.
בענייני נגעים נאמר בפרשתנו (ויקרא יד, לד): "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם", ואמרו בתוספתא: "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך דרוש וקבל שכר" 4 , כל הדינים והפרטים, הכל כדי לדרוש ולקבל שכר.

ואכן, דרש ר' מאיר: "וצוה הכהן ופינו... וכי מה מיטמי לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכתו, מטבילן והן טהורין - למה הכהן מצוה להוציא מהבית כלי עץ, בגדים ומתכות? הרי גם אם יִטמאו, אפשר להטביל אותם והם יטהרו. - על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו" - כלומר, כלי חרס, שאם ישארו בבית ויִטמאו אין להם תקנה, אע"פ שהם פחותים, ציותה התורה באופן מיוחד להוציאם מהבית. וכי מה מִטמא בנגעים הרשעים או הצדיקים? הווה אומר הרשעים. - הרשעים, הם אלה שעלולים ללקות בצרעת. - אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, ק"ו על ממונו החביב... אם כך על של רשע קל וחומר על צדיק" 5 . כלומר, התורה כאן מלמדת אותנו לחוס על ממונם של ישראל. לא רק על ממון יקר של ישראל כשר, אלא אפילו על הממון הכי פחות של האנשים הכי פחותים.
כעין זה מצינו אצל יעקב אבינו. "ויותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כה) - "אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים" 6 . לאחר שהעביר את כולם את הנהר, ונשארו לו שם דברים קטנטנים, בלתי חשובים, חוזר יעקב לצד השני לקחתם. הוא לא מוותר גם על הפכים הקטנים.

חז"ל דרשו: "מה הקב"ה כתוב בו 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' (ישעיה ב, יז), אף יעקב 'ויותר יעקב לבדו'" 7 . כלומר, כמו שרבש"ע הוא בבחינת 'לבדו' - "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", "אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה), כך גם יעקב, באופן מסוים, הוא בבחינת לבדו.
המדרש הזה תמוה מאד. הרי יעקב נשאר לבדו, מפני שהלך לאסוף פכים קטנים, מידה שנראית לנו באופן חיצוני כקמצנות ח"ו. הלבדיות הזאת של יעקב, זה הדבר שמדמה אותו לרבש"ע, שאפילו על 'פכים קטנים' הוא לא מוותר?!

וכך אצל רבן יוחנן בן זכאי. "כשחלה ר' יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו... בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא" 8 . מובן, מדוע מעסיק את ר' יוחנן לפני פטירתו עניין בואו של חזקיהו מלך יהודה, אבל מדוע הוא מתעסק עכשיו בכלי חרס, ומבקש לפנות אותם שמא יִטמאו ויצטרכו לשבור אותם?

הרב נותן לנו הסבר עקרוני שמסביר את שלושת הדברים
אנו חיים בעולם של פירוד והבדלה. הבדלה בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה וכד'. אבל בראשית הבריאה האור והחושך היו מאוחדים, ורק אח"כ נאמר (בראשית א, ד): "ויבדל א-להים בין האור ובין החשך". לעתיד לבא נתנבא ישעיה: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (כד, כג), "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" (ל, כו). משמעותה של הנבואה הזאת היא, שיטושטש ההבדל שמבדיל בין אור לחושך. הכל יהיה אור.
כלומר, בשורש המציאות כל המדריגות הנמצאות בעולם מאוחדות. רק כשהן מתפשטות אל המציאות הן נפרדות, ויש אור לעומת חושך, ומדריגות שונות בין האור לחושך. אבל לעתיד לבא אותן מדריגות שבעולם הזה הן נפרדות זו מזו, ואפילו מנוגדות זו לזו, יתרוממו ויתאחדו.

כך ההבדל בין ישראל לעמים, שנקבע במתן תורה -"ואבדל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו), יטושטש לעתיד לבא, כדברי צפניה הנביא (ג,ט): "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד". וכך גם ההבדל בין שבת לחול. לעתיד לבא יהיה יום שכולו שבת 9 . החול יתאחד עם הקודש, יתקדש, והכל יהיה מדרגה של קדושה.
ההבדלה בין הקודש והחול איננה הבדלה מוחלטת, אלא זמנית בלבד. היא באה לעולם עם חטא עץ הדעת, שהפריד והבדיל בין הגשמי לרוחני. אבל כאשר נגיע ל'תיקון עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך', אז יוסרו כל ההבדלות והמפרידים. בינתיים האור צריך להשפיע על החושך, הקודש על החול, ישראל על העמים וכו'.

"ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". לעתיד לבוא כאשר הכל יתאחד, כל הדברים הקטנים יוארו באור גדול ויתאחדו, יבינו שלכל דבר במציאות יש משמעות, אז יהפכו כל העמים שפה אחת, ואז יהיה יום שכולו שבת מנוחה.
זו המדרגה המיוחדת של יעקב אבינו - 'ויותר יעקב לבדו', מעין מה שנאמר על רבש"ע 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'. ה'פכים קטנים', היו חשובים לו, לא חלילה, מפני שהוא היה קטנוני, וביטל את זמנו על עניינים טפלים, אלא, מפני שהוא ראה אותם כחלק מהמציאות הגדולה, הכוללת. לכל דבר יש תפקיד, גם ל'פכים קטנים'.
היום, אדם הרואה על הרצפה סכום כסף קטן, הוא לא יתכופף להרים, חבל על המאמץ, זה 'פכים קטנים', אין לזה ערך! אבל כאשר מסתכלים על העולם במבט האחדותי השלם, מתברר שאין דבר שאין לו ערך. כל דבר מקבל משמעות גדולה, מפני שהוא מתאחד אל השלמות העליונה האלוקית. זה היה עניינו של יעקב, שחזר בשביל 'פכים קטנים'. הוא הבין שאין שום דבר מיותר במציאות, הכל הוא חלק מהגדלות השלמה.

רבי יוחנן בין זכאי לפני פטירתו, לפני עלייתו לעולם העליון, בעומדו במעמד השיא של מציאות האדם בעולם הזה, לפני פגישה עם הופעות גדולות מאוד, הוא מדבר על 'הכינו כסא לחזקיה מלך יהודה', ויחד עם זה הוא אומר 'פנו כלים מפני הטומאה'. זה לא שטויות, הוא לא אומר את זה בגלל קמצנות, שלא יפסידו בניו כמה כלי חרס, אלא זו הסתכלות כוללת, הרואה את השעה הזאת בכל שיאה וגדלותה, וגם את הדברים ה'קטנים' האלה, שצריכים לשמור על קיומם, תפקידם ועניינם.

חז"ל אומרים 10 , שחזקיה היה יכול להיות משיח, ולמה נימנע ממנו? מפני שלא אמר שירה על הנס הגדול, שבלילה אחד הרג רבש"ע את כל חיל אשור, עד שפתחה הארץ את פיה ואמרה שירה. ועוד אמרו עליו, שלא היו בימיו עובדי אדמה '"לשמיר ולשית". יהיה' (ישעיה ז, כג). אומר הרב, 'יש לפרש שלכן לא יכול היה להעשות משיח, כי לא הייתה דאגה לארץ, עד שהיא עצמה נאלצה לפתוח בשירה'. כלומר חזקיה מלך יהודה היה רוחני מאד, בימיו לא היה נער ונערה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה 11 . אבל מאידך, הוא לא המשיך את המדרגה הזאת למציאות הגשמית של העולם, הוא לא רומם את המדרגה של הארץ, עד שהיא נאלצה לומר שירה בעצמה. רבי יוחנן בן זכאי אומר לפני פטירתו 'פנו מקום לחזקיה מלך יהודה', ויחד עם זה 'הוציאו כלים מפני הטומאה', להראות שסדר הגאולה צריך לכלול את כל המדרגות יחד. ובזה היה תיקון לעניינו של חזקיה מלך יהודה.

שבת וראש-חודש
אנחנו נמצאים בשבת ראש-חודש, כפילות מדרגות של קדושה. שבת היא השיא של הקדושה, המקור לכל קדושת הזמנים. קדושת השבת היא קדושה מופשטת. אנחנו מתרוממים ומתנתקים מהמציאות. לא עובדים, לא עושים מלאכה ולא חיים חיי מעשה. עוזבים את חיי המעשה ועולים למדרגה אחרת עליונה.

לעומתה, ראש-חודש זהו המצב המינימלי של הופעת קדושה בתוך החול. יש מדרגות שונות - שבת, יום טוב, חול המועד וראש-חודש. חול המועד, מדרגתו גבוהה משל ראש-חודש. חול המועד אסור במלאכות מסוימות, לעומת ראש-חודש המותר בעשיית מלאכה. אמנם, נהגו נשים שלא לעשות מלאכה בראש-חודש, ויש לכך מקורות שונים, אבל מצד עיקר הדין אין איסור עשיית מלאכה בראש-חודש 12 , ולכן הוא מבטא את הקדושה שחודרת ומופיעה בתוך החול. יום טוב של חול.
בקדושת ראש-חודש אנחנו נמצאים בתוך כל המציאות ומקדשים אותה. בזמן שאין איסור מלאכה, יש עניין לעבוד, לפעול ולעשות 13 , "ששת ימים תעבוד". ובתוך החול, בתוך המציאות, מופיעה בחינה של קדושה. בשבת ראש-חודש מתאחדות הקדושות. אמנם בפועל לא באים לידי ביטוי חיי המעשה, אבל בכ"ז יש כאן התאחדות של מדרגות שונות בקדושה. זה המשך לעניין שראינו לעיל, עניינו של הקודש להתפשט אל כל המדרגות, לקדש את החול ולהופיע בכל המציאות.

קראנו בהפטרה (ישעיה סו, כג): "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'". מדובר על שני הזמנים הללו, שבת וראש-חודש. אומר הנביא: 'יבוא כל בשר להשתחות לפני'. לא אדם, לא נפש, לא רוח, לא נשמה, אלא בשר, שהוא החלק המגושם שבאדם. על שם זה נקרא האדם?! כשרוצים לומר, שיבואו כל האנשים, אומרים 'יבוא כל בשר'?! צריך לומר שתבוא הנשמה! הבשר יחזיק אותה, יעטוף אותה, יסייע לה לבוא, אבל לא 'יבוא כל בשר'!
אלא, לעתיד לבוא הבשר יתקדש. תהיה מדרגה עליונה, שכל המציאות מתקדשת, סדר החיים אמנם נמשך, הבשר קיים, לא מופשטים ועוזבים את המציאות ומתרוממים למדרגת נשמה, אבל המציאות כולה מתרוממת, גם בשרו של האדם עובד את רבש"ע. הבשר נטהר ומתקדש, ולכן "יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'". זו הסיבה שבישראל יש דינים שחלים על גוף האדם, מפני שגם הגוף צריך להיות מקודש, לא רק הרוח, לא רק הנשמה. זה התוכן של הפרשה שלנו.

ימי גאולה
אנחנו עומדים בערב יום העצמאות, ימי גאולה, ימים בהם אנחנו קרובים לעתיד לבוא. בחודש הזה אנו חוגגים על שני נסים גדולים שנעשו בתקופתנו, יום העצמאות ויום ירושלים. שני שלבים בתהליך הגאולה, בתהליך החזרה של עם ישראל, הגוף והנשמה כאחד לארץ-ישראל, לארץ ה', לשמים של ארץ-ישראל, לבית המקדש של מעלה העומד כנגד בית המקדש של מטה.
אנחנו, בני-תורה ממשיכי דרכו של מרן הרב, זכינו לראות את הקדושה הנמצאת בהופעה הזו של הגאולה, של התחיה, ולהמשיך לתוכה תוספת של קדושה.

ראיתי כאן הודעות על 'הפנינג' וכד', שיתקיימו בישוב ביום העצמאות. כל שנה מבקשים ממני לדבר באירועים, ואני אומר: "אני מדבר בבית-הכנסת". אני לא אוהב שמלבישים כיפה על דבר חילוני, והכיפה הזו היא הדתיות של הארוע. צריך לעשות דבר מרומם, מתוך הקודש. צריכים לגלות את תוכן הקדושה המיוחד של היום. ב"ה פה בישיבה לא רק התפילות חגיגיות, אלא גם המסיבות הן של תורה, התעסקות בדברי תורה. אמנם, לא היה כל כך פשוט לעשות את המעבר הזה. היה בישיבה מנהג, שביום העצמאות חייבים לעשות איזשהו טיול, וכדי לעלות מדריגה, נקטתי פעם באופן חריף. היתה צעדה בנצרים, ולמרות שהיה מאד חשוב לנסוע לשם, אמרתי לתלמידים, שמי שנוסע, שיישאר שם כל הזמן. באמת זה היה קצת חריף, בדר"כ בישיבה לא אומרים לא לעשות דברים מסוימים, אלא מתוך הבנה וכו', אבל מהחריפות הזאת יצא שמאז הישיבה עלתה דרגה, ויום העצמאות הוא יום שמתרוממים בו בלימודה של תורה.

יום העצמאות איננו יום, שלאחריו צריך שבועיים מנוחה כדי להיכנס בחזרה ללימוד, אלא הוא חלק מההוויה של הישיבה. ההתרוממות הרוחנית של יום העצמאות, היא רוממות של קדושה, היא חלק מלימוד התורה שלנו, מעצם התורה, מעצם סדר הזמן. הזמן נפתח ביום העצמאות, מפני שיום העצמאות הוא יום של קדושה. זה לא שלמרות יום העצמאות נלמד טוב, אלא בגלל יום העצמאות, על ידי יום העצמאות נלמד טוב. זה לא פוגם בלימוד, אלא חלק מהמהות.
אנחנו לא מתנתקים מהשמחה, להיפך, אנו שמחים שמחה של קדושה, שמחה של התרוממות. צריך לשאוף שהסדר הזה יתפשט הלאה, שזה יהיה הסדר הרגיל. ביום העצמאות, יום שמוטבע בו תוכן עמוק של התרוממות רוחנית, עוסקים בענייני דיומא, בסוגיות הנוגעות לעניינו של יום מבחינה רוחנית, מבחינה הלכתית וכד'. לימוד התורה ויום העצמאות אינם שני דברים מנותקים, שמנסים לחבר אותם באופן מלאכותי, להראות שאנחנו גם דתיים וגם ציוניים, זה חדא! זאת מציאות אחת!

אשרינו מה טוב חלקינו, שעלינו מדריגה, אבל צריך לעבור לשלב חדש. לא רק שלא נוסעים אלא באים אלינו, צריך לעשות מרכז של לימוד, שיהיה יום בו כל הציבור מתכנס אל הישיבות. יום שעוסקים בו בהודאות על העבר ובתפילות על העתיד, בהתבוננות ובבירור הסוגיות החדשות שהדור שלנו נפגש איתם ועוסק בהם. לשלב הזה אנחנו צריכים להגיע.

צבא והתישבות
המח"ט החדש של בנימין עשה השבוע סיורים להכיר את התושבים, וביקר גם אצלי. היתה שיחה מאוד מעניינת. הסברתי לו על הקשר שלנו עם הצבא, על קדושת הצבא, איך אנחנו רואים את עניינו של הצבא וכו'. אמרתי לו, שלפי השקפתנו, הצבא איננו חובה ציבורית אזרחית בלבד, אלא מצווה, תוכן פנימי של קדושה. סיפרתי לו, שכאשר היה נכנס תלמיד במדים אל הרב צבי יהודה, הוא היה קם ונותן לו נשיקה. השבוע בא אלי מלבנון תלמיד עם בגדי צבא, ונזכרתי איך הרב צבי יהודה היה עושה, אבל אני התביישתי.
הוא אמר לי, שיש בעיה שמאד מעסיקה אותו. לפעמים איזה ישוב פורץ דרכים, תופס גבעה וכד', והוא כמפקד, כמייצג את הריבון באזור, מקבל הוראה למנוע את הדבר הזה. מצד אחד הוא צריך לשמור על החוק, ומצד שני הוא לא רוצה שיהיה עימות בין האזרחים לחיילים, והוא ביקש ממני לעזור לו בדבר הזה.
אמרתי לו שאני לא אעזור לו, מפני שזה נגד החוק. זה כמו אדם שמקבל הוראה לעשות משהו נגד הבסיס המוסרי, האלמנטרי. כולם יודעים שאסור לו למלא אחר ההוראה הזו. כבר היו משפטים על זה, משפט כפר קאסם וכו'.
הוא לא הבין מה לא חוקי, והסברתי לו. אמרתי לו, שארץ-ישראל שייכת לנו, היא המולדת שלנו, ואי-אפשר למנוע מעם לשבת במולדתו, או באיזשהו חלק מהמולדת שלו. אי-אפשר לדמיין שעם כלשהו יוותר על חלק אחד קטן מאדמת מולדתו. אין דבר כזה בעולם. רק אצלנו שהיינו מנותקים אלפיים שנה מארץ-ישראל, ואיבדנו את החוש הטבעי, הבריא, של עַם עִם מולדתו, נעשינו עם נייד ומנותק, רק אצלנו יכולים לחשוב על דבר כזה. עכשיו אנחנו צריכים להבריא מהמחלה הזאת, ולחזור אל הטבע הבריא, הבסיסי, הנורמלי. החיבור שלנו למולדתנו הרבה יותר עמוק מכל עם אחר, אצלנו זה לא רק תוכן גשמי, חיצוני בלבד, אלא תוכן פנימי עמוק. הייעודים של עם-ישראל לא יכולים להתמלא, אלא בארץ-ישראל. ארץ-ישראל לא יכולה להוציא את המעלות שלה מן הכוח אל הפועל אלא על ידי עם-ישראל. לומר לאנשים שלא יתיישבו באחת הגבעות, באחד המקומות של חלקי מולדתם, זו הוראה בלתי חוקית בעליל! הוא היה מאוד המום מהדברים.

הוא ניסה לטעון שהוא מקבל 'הוראות מגבוה', והוא חייב למלא אחריהן. אמרתי לו שכאשר הוא מקבל הוראה כזו, שלא יזדרז למלא אותה, ממילא מתחילים מיד דיונים, ובסוף מתבטלת ההוראה, וברוב המקרים מגיעים לידי לפשרה. זה הכל מערכת לחצים. אמרתי לו שיהיה עצלן.
הוא נבהל. שקצין יהיה עצלן?! אם אתעצל פה, אתעצל אח"כ גם בתחומים אחרים. אמרתי לו שזה בדיוק הפוך. מי שמתעצל פה, הוא זריז אח"כ בדברים אחרים. זה עניין של מהות. מי שאוהב את ארץ-ישראל, כשהוא יצטרך לשמור עליה, הוא יעשה את זה בזריזות, ומי שאדיש לחלקים מארץ-ישראל, גם השמירה שלו על ארץ-ישראל תהיה בהתאם. אסור להידבק לפורמליות החיצונית.
ברור שלעולם לא נפגע בחיילים וכיוצא בזה.

הוא שאל מה דעתי על פסק הרבנים בעניין פינוי ישובים. אמרתי: זה פסק דין נכון מאותה סיבה שאמרתי קודם. הפסק דין לא היה להתכתש חלילה, אלא לא להיות שותף. הוא טען שככה יתפרק הצבא. אמרתי לו שהצבא לא יתפרק מזה. אנשים ימצאו את הדרכים איך לנהוג בפועל. אני לא רוצה להשיא עצות מפני שאני לא רוצה שתהיינה הוראות כאלה, לא רוצה לפתור את הבעיות. אבל אם יהיו בעיות, נדבר.

בחירות
בזמן הזה יש לנו התמודדות נוספת - בחירות. התקופה שלפני הבחירות היא תקופה נפלאה. אמנם בשבועות האחרונים לא כ"כ, אבל בחצי שנה לפני הבחירות, עולים על הגבעות, מתקדמים, רצים, ואין מפריע ואין מזיק. אולי כדאי שכל שנה יהיו בחירות, וכל הזמן יוכלו להתקדם ולבנות בלי הפרעות.
אנחנו נמצאים בתקופה מלאת סערות. סערות בתוך סערות. התקופה תוססת, והדור תוסס. אנו נמצאים בעקבתא דמשיחא, תהליכים עצומים, רוחניים וגשמיים. בתוך זה יש זמנים עוד יותר סוערים. החודש הזה הוא סערה בתוך סערה. אמנם בצד הפוליטי, אבל גם הדברים האלה מטרידים את הנפש, וזה טבעי.

גם פה צריכים לאחוז את החבל משני צידיו. זה קשה אבל זה אפשרי. חשוב לנו מה שקורה, אנחנו לא אדישים. אנחנו לא מסתכלים על המדינה כדבר זר, ולא על הבחירות כדבר שלא נוגע אלינו. זה נוגע לעצמנו ובשרנו. עניינה של ארץ-ישראל, האופי הרוחני של המדינה וכו', הדברים האלה מאוד מאוד יקרים לנו. אנחנו יכולים להחזיק ב'פכים הקטנים' עם ה'פכים הגדולים'. לשמור על גובה רוחני גדול מאוד, ולא להיות אדישים. להיות שקועים בעולמה של תורה, ולדעת שעל ידי זה אנחנו מרוממים ומשפיעים ופועלים באופן היותר גדול שאפשר להשפיע, מפני שאין דבר יותר גדול מאורה של תורה. זה לא עניין של מדרגות, שיש דברים גדולים, והתורה עוד יותר גדולה. לא. התורה בספֵירה אחרת לגמרי. התורה היא עוצמה אדירה שמשפעת על העולם באופן עצום, ואנחנו שזכינו להיות קשורים עם לימודה של תורה, צריכים להרבות שקידה בימים האלה, בכל הזמנים, ערב שבת, מוצאי שבת, יום העצמאות, מוצאי יום העצמאות וכו', לשמור על עמקות ודבקות בעניינה של תורה. ובע"ה זאת תהיה תרומה עצומה. נעלה ונצליח.

בין פסח לעצרת
בעזרת ה' נכנסנו עכשיו לחודש אייר, חודש גדול. ימי הספירה הם ימים מאוד מאוד גדולים. המשבר שהיה עם תלמידי ר"ע מאפיל על הגודל העצום שלהם, ופתאום הם הפכו לימי עצבות ואבל, מניעה של תספורת ונישואים. אבל בעצם זה לא כך. אלו ימים גדולים ועצומים.

בימים גדולים יש רגישות מאד גבוהה. אם יש התנהגות לא ראויה בימים גדולים, חוטפים מכה חזקה יותר. בני אהרון, דווקא ביום הגדול, בשיא, בזמן שחונכים את המשכן, דווקא אז הם נפגעים. אבל היום הזה לא נעשה פחות גדול, ולא נהפך ליום אבל. זה יום גדול, והגדלות - 'בקרובי אקדש'. גם כאן, תלמידי ר"ע, אנשים בעולמה של תורה, שאינם נוהגים כבוד זה בזה ובמיוחד בימים גדולים כאלה, ימים של התכוננות לחג השבועות, ימים שהתורה מופיעה בכל זוהרה, והולכים ומתקרבים לאורה השלימה של התורה, בימים כאלה פגיעה בכבוד האדם, בכבוד בני תורה, חמורה כפל כפלים, ולכן קרה מה שקרה.

צריכים לזכור שזה בגלל גדלותם של הימים הללו. צריכים לצאת מהתחושה של האבילות, ולזכור יותר את גדלותם של הימים שאנחנו נמצאים בהם. אלה ימים גדולים. כמין חול המועד ארוך בין פסח לשבועות 14 . חג השבועות הוא סיום חג הפסח, התרוממות והגעה לשיא, לשיא מיוחד במינו. חכמי הפנימיות אומרים, שבימים אלו אנחנו כל הזמן הולכים ומתקדמים לקראת השיא הזה.
ה' יעזור, שיהיה לנו חודש טוב ומבורך, שנזכה לגאולה שלמה, ומתוך זה לבחירות מוצלחות.


^ 1 ויק"ר יט, ב.
^ 2 ויק"ר יט, ג.
^ 3 ויק"ר טז, ב.
^ 4 נגעים ו, א.
^ 5 ספרא מצורע, ה.
^ 6 חולין צא, א.
^ 7 ב"ר עז, א.
^ 8 ברכות כח, א.
^ 9 תמיד פ"ז, מ"ד. "מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים".
^ 10 עיין סנהדרין צד, א.
^ 11 עיין סנהדרין צד, ב.
^ 12 עיין טור, בית-יוסף ושו"ע סימן תיז.
^ 13 עיין סנהדרין נח, ב. "נכרי ששבת חייב מיתה" וברש"י שם.
^ 14 עיין רמב"ן ויקרא כג, לו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il