שלא לגנב נפש מישראל, שנאמר (שמות כ', י''ג) לא תגנב, ובא הפרוש שבגונב נפשות הכתוב מדבר (סנהדרין פ''ו.)
שורש המצוה נגלה הוא.
דיני המצוה, כגון מה שאמרו (הרמב''ם הלכות גנבה פ''ט הלכה ו') אין חלוק בין גדול לקטן ובין איש לאשה, דנפש מכל מקום משמע. ודין האב הגונב בנו או הרב את תלמידו, ויתר פרטיה מבוארים בפרק י''א מסנהדרין. ואסורה נוהגת בכל מקום בזכרים ונקבות. והעובר עליה וגנב נפש, חיב חנק, והוא שמכר אותו נפש, שכן בא הפרוש (סנהדרין פ''ה:) שאין החיוב חל עליו עד שימכר, שכתוב אחר מגלה עליו, דכתיב וגונב איש ומכרו מות יומת (שמות כ''א, ט''ז)

מצווה ל''ו- שלא לגנוב נפש מישראל
המצוה הל"ו היא שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר (שמות כ יג) ''לא תגנוב'', ובגמרא (סנהדרין פו.) ילפינן שאיסור גניבה שנאמר בעשרת הדברות בא לאסור גניבת נפשות המפורש שוב מאוחר יותר בפרשת משפטים (שמות כא טז) ''וגונב איש ומכרו והתעמר בו ומצא בידו מות יומת''.

חכמת החינוך א' (49)

הרב אלחנן פופקו

add_alert

36 - שלא לגלת ערות אשת איש

37 - שלא לגנב נפש מישראל

38 - שלא להעיד בשקר

טען עוד

ויש לחקור האם איסור זה של גניבת נפשות הוא איסור שביסודו הוא כאיסור גניבה שמצינו בממונות, או שהוא דבר חדש שאינו קשור לאיסור גניבה דממונות.
ובגמרא (סנהדרין פה:) דאינו חייב מיתה עד שיגנוב אותו, יעשה בו עבודה וימכור אותו. ויש להסתפק מהו עיקר קפידת התורה, האם על מה שהוא מוציא את מי שהוא גונב מרשותו ומרשות משפחתו, או על מה שהוא מכנים אותו לעבדות.
והנה החינוך (מצוה ל''ו) מנה את האיסור של גניבת נפש ללאו אחד, אבל הרמב''ם רוח אחרת הייתה עמו.
דהנה הרמב''ם במנותו לאו זה של גניבת נפש (ספר המצוות לאו רמ''ג) כתב דלאו דגניבת נפש ילפינן מקרא ד''לא תגנוב'' אבל האזהרה למכירה ילפינן מקרא ד''לא ימכרנו ממכרת עבד'' (ויקרא כה מב), שהוא אזהרה שלא למכור עבד עברי כדרך שמוכר עבד כנעני, והיינו שלא יעמידהו על אבן המקח וכו'. וזה לשונו הרמב''ם בל''ת רנ''ח שהוא לאו דלא ימכרו ממכרת עבד, ''המצוה הרנ''ח היא שהזהירנו שלא למכור עבד עברי כמו שיימכרו העבדים... וזאת האזהרה כוללת בלא ספק אזהרה לגונב נפש מישראל כשיימכרהו בחזקת שהוא עבד כנעני ויהי עובר בלא ספק על אמרו יתעלה ''לא ימכרו ממכרת עבד''.
ודברי הרמב''ם האלו הם מרפסן איגרי וקשים למתבונן מכמה טעמים, דהנה אם נאמר שאיסור מכירת נפש נלמד מקרא ד''לא יימכר ממכרת עבד'' נמצא שיש כאן איסור [דהיינו הלאו של לא תגנוב] שאי אפשר להתחייב עליו מבלי שיעבור על לאו אחר לגמרי, והיכן מצינו דבר כזה בכל התורה כולה שיש לאו שאחד מפרטיו ותנאי חיוביו הוא שיעבור על לאו אחר.
עוד קשה עצם החידוש שבכל מכירה עובר על ''לא יימכרנו ממכרת עבד'' רק בגלל שמוכר את האדם שהוא גנב בחזקת שהוא עבד, והרי לכאורה דבר פשוט וברור הוא שייתכן והוא ימכור אותו בחזקת שהוא ישראל, וכן אם הוא ימכור אותו לגוי דלכאורה עובר, ואף שאז ודאי ששייך שימכור אותו בחזקת שהוא ישראל, וצריך עיון.
והנה נחלקו המפרשים האם החיוב של גונב נפש הוא רק בגונב או גם בגוזל, דיעויין בביאור לספר המצוות לרס"ג לגר''י פערלא (ח''ב ל''ת צ''א) שכתב דדעת החינוך והרב בצלאל אשכנזי דדוקא הגונב נפש מישראל חייב אבל הגוזל נפש מישראל אינו חייב 1 , והגרי''פ האריך להוכיח דדעת הרמב''ם היא דהחיוב הוא בין בגזל ובין בגנב.
ונראה בבירור שלדעת הרמב''ם עיקר הקפידה באיסור זה של גניבת נפשות הוא על מה שהוא לוקח אדם ועושה אותו לעבד ולא הגניבה כשאר גניבת ממון, ולכן אזהרתיה מקרא דלא ימכרנו ממכרת עבד, וכיון שכן לא שנא גנב לא שנא גזל, לא שנא עשה קנין המועיל לא שנא לא עשה קנין המועיל, עובר באיסור זה של גניבת נפשות שעיקרו בא לאסור מה שמביא לידי מכירת אדם לעבד..
ונמצינו למדים שאיסור זה של גניבת נפשות לדעת הרמב''ם הוא בעיקרו איסור של הבאת אדם למצב של עבדות, ולכן חייב מיתה דוקא בעוברו על האיסור ''לא ימכרו ממכרת עבד'', והשם יתברך יצילנו משגיאות.

---